‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת מודן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הוצאת מודן. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 5 בספטמבר 2019

להתבונן בסבלם של אחרים


Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיהמעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרראחת אחרי השניהכל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמןהפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלוםלעומת-זאתיש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמישלא ישוב (לפחות לא במדויקובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוילעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיהאו הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

יום ראשון, 24 בדצמבר 2017

מלון טרמינוס


Heaven? Hell? The afterlife? All nothing. Just a waste of time. The imagination never stops working but we’re not one jot nearer the truth
Krasznahorkai, Satantango

We could go so far as to say that it is the human condition to be grotesque, since the human animal is the one that does not fit in, the freak of nature who has no place in the natural order and is capable of re-combining nature's products into hideous new forms 
Mark Fisher, The Weird and the Eerie


מה עלול לקרות לנו אם נעזוב את אזור הנוחות שלנו? אם נלך ממקום מוכר ובטוח וננסה לסייר במחוזות לא מוכרים.. מהי הסכנה הטמונה בחדירה אל אותה אדמה זרהTerra Incognita?

בשבוע האחרון, במקרה או לא, קראתי במהלך נסיעת עבודה קצרה את הרומן הקצר Atlantic Hotel מאת הסופר הברזילאי ז'וֹאַאוֹ ז'ילברטו נול, שראה אור בשנת 1989. את מרבית הרומן קראתי במהלך הטיסה אך חלקו נקרא גם, באופן אירוני למדי, בחדר מלון.

נול נפטר בחודש מרץ השנה, בגיל 70. זה הספר השני שלו  שתורגם לאנגלית. בעברית ראה אור הספר פושטקים בהוצאת זיקית (כיום מודן.) 

***

Atlantic Hotel נמסר בגוף ראשון ומתאר מסע שעורך המספר חסר השם בין הערים ריו דה ז׳נרו ופורטו אלגרה. זו אודיסיאה מודרנית שבמהלכה נפגש המספר עם שלל דמויות, חלקן מנסות להזיק לו וחלקן באות לעזרו. אך כולן, כך נדמה לפחות, בורחות ממשהו.

המספר הוא אדם חסר זהות שמזוהה בטעות כשחקן טלנובלה. מאוחר יותר הוא מזוהה ככומר ומתבקש לערוך טקס אשכבה.

לאורך כל העלילה הוא משנה את זהויותיו באופן קפריזי וחסר מטרה. משהו טורד את מנוחתו ודוחף אותו לנוע הלאה כל הזמן. הוא חסר מנוחה באופן לא ברור. 

הרומן הקצר מתחיל ומסתיים בחדר מלון. ובמוות. בתחילת הרומן נכנס המספר אל בית מלון בדיוק ברגע ששוטרים מפנים ממנו אדם מת. בסופו הוא יימצא את מותו בחדר מלון אחר.

מחדר המלון הוא ממשיך לתחנת האוטובוסים המרכזית, שם הוא עולה על אוטובוס ליעד לא מתוכנן. הוא מתיישב ליד בחורה אמריקאית צעירה שמספרת לו שהיא אריכאולוגית במקצועה, ושנפרדה לאחרונה מבעלה לאחר שבנם הקטן מת. זמן קצר אח״כ היא מוצאת את מותה כשהיא נוטלת כמות גדולה של כדורים  נגד דיכאון. גיבור ספרנו ממשיך הלאה, כבורח מגורל.

הוא מגיע לעיירה קטנה ומתיישב בבאר. הוא שואל אם מישהו מתכנן לנסוע לכיוון xxx ובעל הבאר משדך לו את בן דודו, שמתכנן לנסוע למחרת לyyy. הוא מצטרף אליו ונקלע במהרה לסכנה נוספת, ממנה הוא חומק בשן ועין.

גם בהמשך הרומן הוא מוצא את עצמו חדשות לבקרים בסכנה. המוות אורב לו בכל פינה, ואיננו מרפה ממנו.

***

שלא כמו ביצירות ספרותיות רבות ואחרות, נדמה שגיבור ספרו של ז׳ואו ז׳ילברטו נול הוא אדם פסיבי לגמרי, באופן שעלול להטריד את הקורא שמצפה לדמות שמונעת על ידי מטרה נראית לעין. 

דברים קורים לו כאילו מעצמם. במקום בו דמויות אחרות חוות דברים ומגיבות להתרחשויות בהתאם, הוא בעיקר בורח כתגובה לכל מה שקורה לו.

נדמה שהוא מתנגד לפיתוי האנושי כ״כ לחקור או לנסות ולהבין את האירועים שקורים לו. פעולותיו גחמניות יותר ויותר, והתנהגותו נעשית יותר ויותר חסרת היגיון.

נראה שבאמצעות האופי הפאסיבי הזה, והעובדה שגיבור הרומן הוא חסר זהות, מנסה הסופר להעלות שאלה בסיסית וחשובה: כמה טוב באמת מכיר כל אחד מאיתנו את עצמו? ובאופן מעמיק יותר: כמה אנו מודעים לדחפים הפנימיים שמניעים אותנו, או שגורמים לנו להגיב האופן כזה או אחר למה שקורה לנו.

***

לאורך כל העלילה הפתלתלה של הרומן הקצר הזה נדמה שהסופר מנסה להעביר לנו איזשהו מסר על אופיה הלא-מֻבְנֶה של המציאות. פעמים רבות, הוא אומר לנו, אין יחסיות של סיבה ותוצאה. נדמה שהסופר נמנע מלהביע ביקורת, ישירה או עקיפה, על הנעשה בעלילת הרומן. ניתן להאשים אותו בכהות רגשית, או בהימנעות מנקיטת עמדה. אך כאן גם כוחו של הרומן הלא-צפוי הזה.

ובכל-זאת עולה שאלה לאחר הקריאה במלון אטלנטיק: איזה ערך יש לאמת בעולם שבו התרחשויות הן שרירותיות לגמרי?