יום שבת, 13 בינואר 2018

תשוקה למסעות


I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 

Enrique Vila- Matas  


כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion
Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

יום שלישי, 9 בינואר 2018

כמה מחשבות על החומה


1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.

יום שני, 8 בינואר 2018

הסכנה שבקריאה


נתקלתי בציטוט מתוך הרצאתו של הסופר הפרואני מריו ורגס יוסה, זוכה פרס נובל לספרות ב-2010. ההרצאה נמסרה בשוודיה לרגל הזכייה בפרס.

אקדים ואומר שלא קראתי אף אחד מספריו של יוסה (יש לי דחייה קלה מסופרים דרום-אמריקאים. דעה קדומה שקשה להסירה..) אך מאוד אהבתי את גישתו של הסופר שמבקש להדגיש, בניגוד מוחלט לתפקידו כ׳מספר סיפורים׳, את הסכנה הגלומה בקריאה.

ההרצאה ראתה אור בספרון קצרצר בשם In Praise of Reading and Fiction: The Nobel Lecture ושזמינה לקריאה גם באתר פרס הנובל.

בחרתי להביא פה רק את החלקים הפחות אופטימיים של ההרצאה..

ההדגשים באדום הם שלי.

When we look in fiction for what is missing in life, we are saying, with no need to say it or even to know it, that life as it is does not satisfy our thirst for the absolute – the foundation of the human condition – and should be better. We invent fictions in order to live somehow the many lives we would like to lead when we barely have one at our disposal.
Literature is a false representation of life that nevertheless helps us to understand life better, to orient ourselves in the labyrinth where we are born, pass by, and die. 

From the cave to the skyscraper, from the club to weapons of mass destruction, from the tautological life of the tribe to the era of globalization, the fictions of literature have multiplied human experiences, preventing us from succumbing to lethargy, self-absorption, resignation. 

Nothing has sown so much disquiet, so disturbed our imagination and our desires, as the life of lies we add, thanks to literature, to the one we have, so we can be protagonists in the great adventures, the great passions real life never give us.

The lies of literature become truths through us, the readers transformed, infected with longings and, because of fiction, permanently questioning a mediocre reality. 

Sorcery that offers us the hope of having what we do not have, being what we are not, acceding to that impossible existence where like pagan gods we feel mortal and eternal at the same time: literature introduces into our spirits nonconformity and rebellion, which are behind all the heroic deeds that have contributed to the reduction of violence in human relationships.


יום שבת, 6 בינואר 2018

רחוק מהבית


את קובץ המאמרים של הסופר ה ניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, רכשתי כמעט לפני שנה, וגם הקדשתי לו כמה פוסטים, אך למען האמת קראתי רק מתי-מעט מ-54 המאמרים שפורסמו בספר. עד לאחרונה. 

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. התעמקתי בכמה מאמרים והתקדמתי בתוך הספר עד שנתקלתי במאמר בשם Far Away From Here, שפורסם לראשונה בעיתון ה-New-York Times בספטמבר 2015.

המאמר הוזמן מקול ששהה אותה תקופה בציריך, אחרי שזכה במלגה מטעם ה-Literaturhaus השוויצרי, שכללה לינה וכלכלה לתקופה של שישה חודשים.

קול התכוון לנצל את התקופה לכתיבה על לאגוס שבניגריה, העִיר בה בילה את כל שנות ילדותו ורוב שנות נעוריו. אך הוא מצא את עצמו מתרחק משולחן הכתיבה. הנוף שנשקף מחלון דירתו החדשה זימן אותו והוא לא יכול אלא להיענות לקריאה:

I was familiar with the extremes of city life: the crowds, the traffic, the energy, the crime. But nature’s extremes, of violent weather or vertiginous terrain, were unknown to me. Those mountains, visible from my desk, were faint and blue in the distance, not particularly imposing. But already they beckoned

יחד עם המצלמה שלו (קול הוא צלם חובב. על כריכת הספר דברים מוכרים ומוזרים קובצו יחדיו כמה תמונות שצילם בשוויץ ובאפריקה. ואילו Blind Spot, ספר שכולל מעל למאה צילומים שלו, לצד טקסטים קצרים שכתב, ראה אור בחודש יולי בשנה שעברה) הוא החל לתור את שוויץ לאורכה ולרוחבה.

עבור הטַיָּל-קול, השיטוט הוא פעולה שכלתנית. הרגלים צועדות, לעיתים אתה נעזר בידים כדי לטפס או להיאחז במשהו. אך המוֹחַ לא מפסיק אף-פעם לעבוד. הוא כל הזמן מעבד נתונים, משער הַשְׁעָרָות, מנסח הצהרות.

I had a notion: If I could understand the mountains, I could understand the country


***

קול נושא עימו אישזהו מִטְעָן כשהוא עובר לגור בשוויץ. מטען שלא ניתן להתעלם ממנו: 

Switzerland: The place comes with an easy set of mental associations. But I suspected there was more to it than its reputation for calendar-pretty landscapes, secretive bankers and regular trains

ומאוחר יותר, בעת סיור בעיירת הספא לויקרבאד, הוא נזכר בסופר האפרו-אמריקאי ג׳יימס בולדווין, ששהה גם הוא בעיירה בשנות החמישים של המאה-העשרים:

James Baldwin wintered in Leukerbad in the 1950s. Later he would write, ‘‘From all available evidence no black man had ever set foot in this tiny Swiss village before I came’’

הנוף כמעט אף-פעם לא נֵיטְרָלִי

נקודת ההתחלה של קול בשוויץ היא של תחושה זָרוּת  אמריקאי ממוצא ניגרי, ושחור. הוא גר במקום זר, אך הוא מנסה לזהות בו משהו מֻכָּר

בעל-כרחו הוא מוצא את עצמו מתעמת עם שאלות של שייכות וגעגועים. געגועים במובן של כמיהה לשוב למקום מֻכָּר, לאזור של נוחות בו הגוף לא מרגיש זר.  

אך מהי אותה כמיהה? מה המשמעות של תחושת זרות וחוסר-שייכות במקום אחד, ומאידך הִתְאַוּוּת למקום אחר?

The German word for homesickness is heimweh. Legend has it that Swiss mercenaries from the 15th century onward, dispersed throughout Europe to fight foreign wars, were hardy soldiers susceptible to few weaknesses. But they missed home with a deranging intensity, longing for the high elevation of their cantons, their clear lakes, their protective peaks. This feeling they called, in their Swiss German, heimweh. The intense psychosomatic disorder was first treated in 1688 by the Swiss physician Johannes Hofer, who also gave it the Greek name ‘‘nostalgia.’’ It entered the English language in the late 18th century as ‘‘homesickness.’’ 


מעניין שקול מתייחס לתחושת הגעגועים-הביתה כהפרעה פסיכוסומטית חמורה, משהו שמפריע להתנהלות היומיומית. משבש את ההלך התקין של החיים. 

אך למה בעצם אנו מתגעגעים כשאנו ׳מתגעגים הביתה׳? 

The term ‘‘at home’’ describes both a location and a state of being. You can stay at home or feel at home, and often those two notions coincide. But what about when they don’t?  

I never felt Swiss. I never felt like moving to Switzerland. The appeal was all in the awayness of it, the estrangement that one could count on.


אני מזדהה מאוד עם ההצהרה הזו. לפני למעלה משנתיים עברתי עם משפחתי לגור בברלין. זה לא היה מעבר מתוכנן. לא תכננו אף-פעם לגור בבירה הגרמנית, או בכל עיר אחרת בגרמניה. אולם ממש כמו קול גם אני קיבלתי הצעה שהיתה טובה מידי כדי לסרב לה. ומשנעניתי לה, הייתי צריך ללמוד ולחיות עם המשמעות שלה. לאט לאט.

זהו תהליך מאוד שכלתני. פעמים רבות אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי: ׳מה אני בעצם עושה פה?׳ או ׳מה לי ולמקום הזה?׳ 

מצד שני, כשאני מבקר בישראל עולות אצלי פעמים תכופות אותן שאלות בדיוק..

אני לא מתגעגע לישראל. אין בי טיפה אחת של ׳געגועים-הביתה׳. אני חי בגרמניה היום לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן.

כנגד הגעגועים-הביתה מציב קול דַּחַף שני. הפוף. 

Heimweh, having been absorbed into standard German, acquired an antonym, fernweh. Fernweh is a longing to be away from home, a desire to be in faraway places. Fernweh is similar to wanderlust but, like heimweh, has a sickish, melancholy tinge. Wanderlust is rooted in the German Romantic tradition and is strongly tied to walking out in, nature. Think of Caspar David Friedrich’s paintings of a lone hiker in spectacular landscapes, communing with the overwhelming greatness and intricacy of nature. Fernweh is a bit more imprecise. One simply wishes to be far away. Fernweh: the syllables sigh 


Fernwehאתה פשוט רוצה להיות רחוק. כל מקום אחר עדיף על הבית. כל מקום חדש עדיף על המקום המֻכָּר.

***

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. אתה לוקח איתך ספר לנסיעה כדי למלא חלל ריק. כדי להרוג זמן. כדי להמשיך ולהאזין למישהו שהתרגלת לקולו. כדי שיהיה עימך משהו מֻכָּר במקום זר. 

יום חמישי, 4 בינואר 2018

סמואל בקט. גרמניה, 1936


לפני כמה חודשים הזמנתי מאמזון את ספרה של הסופרת הצרפתייה נטלי לז׳הLes Vies silencieuses de Samuel Beckett (החיים הדּוֹמֵמים של סמואל בקט.)

אני לא זוכר איפה נתקלתי לראשונה בספרון הקטן והדקיק הזה שראה אור בצרפתית ב-2015, אך מבט חטוף בעיצוב הכריכה ובגב הספר (ציטוט קצרצר מפי בקט: ׳צחקתי די בעצבות גדולה׳) הספיקו כדי לשכנע אותי לרכוש את הספר  באופן די אימפולסיבי.

אך למרות ההבטחה הגלומה בכריכה, מאז שרכשתי את הספר הוא נח על מדף הספרים הברלינאי שלי ולא פתחתי אותו אלא לאחרונה, בהיסח דעת, והתחלתי לקרוא בו באקראי.

להפתעתי הרבה, גיליתי באותה קריאה חטופה את הפסקה הבאה:

ואז הוא עזב. בסוף חודש ספאמבר 1936, הוא עלה על אניה שהפליגה מקורק להמבורג. היו סיבות רבות ומצויינות למסע זה: גרמניה, כי רצה לכתוב ספר על הציור והיה עליו לבקר במוזיאוני האמנות הגרמניים; גרמניה, כי קרא את כתביהם של גתה, הלדרלין ושופנהאואר בשפת המקור והוא רצה להעתמת עם השפה ממקור ראשון; גרמניה, כי אהב מאוד את בת דודתו פגי סינקלר, הגיבורה ירוקת העינים של כתביו הראשונים, שחיה שם עד לשנות השלושים כשמתה משחפת; גרמניה, בסופו-של-דבר, כי הכל היה עדיף על אירלנד.

***

סמואל בקט הגיע לגרמניה בשני לאוקטובר 1936 ולא עזב אותה אלא לאחר שישה חודשים שבמהלכם תר את עריה הגדולות. אחרי מותו של הסופר ב-1989, מצא בן דודו אדוארד שש מחברות שבקט מילא בכתב ידו, 500 עמודים, היומנים היחידים שבקט אי-פעם כתב. המחברות פותחות צוהר לעולמו של בקט, שהיה עדיין סופר צעיר שסגנונו עדיין לא הבשיל והתפתח. אך אנו למדים שם גם על הלך הרוח ששלט בגרמניה באותה תקופה. היומנים לא פורסמו מעולם. הם נותרו חומר מחקר לאקדמאים שעוסקים ביצירתו של הסופר האירי.

ב-2011 פירסם ד״ר מארק ניקסון, יושב-ראש הקרן הבינלאומית ע״ש בקט שבאוניברסיטת רידינג שבאנגליה, ספר מחקר ממצה שהוקדש כולו ליומנים הגרמניים של סמואל בקט. ולאחרונה גם הקדישה להם הסופרת נטלי לז׳ה את ספרה שהוזכר לעיל.

התחנה הראשונה בסיורו היתה העיר המבורג. בקט בילה ימים ארוכים במוזאוני האמנות של העיר. הוא התרשם מאוספי האמנות העשירים שהציגו מבחר ענקי של יצירות, מאמנות איטלקית מימי הרנסנס ועד לאמנות מודרנית עכשווית. 

מדוע נסע לגרמניה ב-1936? ראשית כדי ללמוד גרמנית. כשחי בפריס,  הבין בקט שאין לו היכרות מספקת עם התרבות והשפה הגרמניים, שבאותה תקופה היה להן עדיין חלק מכריע בהכשרה של כל אמן בעל-שם. וכך הוא החליט לנסוע ללגרמניה.

מהרגע שדרכה רגלו על אדמת גרמניה, הוא היה להוט לספוג כמה שיותר תרבות גרמנית. הוא קונה ספר דקדוק ומתעמק בכתביהם של מובחרי המשוררים הגרמניים, ביניהם רילקה, גתה והלדרלין.. (מיומניו עולה שהוא הושפע במיוחד משיריו של פרידריך הלדרלין, ׳המשורר הגרמני ביותר׳ שאומץ ונוכס ע״י התנועה הנאצית כסמל ללאומנות תרבותית וטָהֳרָה גרמנית-ארית. בקט ׳גילה מחדש׳ את הלדרלין במהלך טיולו בגרמניה, וזיהה בשיריו של המשורר שסיים את חייו בשיגעון וטירוף את אותם סממנים שהשפיעו על כתיבתו-שלו: speechlessness, incompetence and fragmentation. בניגוד לגתה, שעל קריאת שיריו בקט שקד בשנתיים שקדמו לנסיעתו לגרמניה, הסופר האירי זיהה בשיריו ובדמותו של הלדרלין הסתייגות מגְּדֻלָּה, הרואיות ופאתוס, ובמקומם הוא מצא אימוץ של דממה וכישלון.)

חוץ מהמוזיאונים, בקט ביקר גם בתערוכת הספרים Bücher der Neuen Zeit, בה הוא התוודע לסופרים  עכשויים כמו האנס הייזה (Idee und Existenzוהאנס גרים (Volk ohne Raum) שהקדישו, כמו רבים אחרים בני התקופה, את כל מרצם לקידום הרעיונות מאחורי האידיאולוגיה הנאצית.

מנגד, הוא לומד שספריו של תומאס מאן הוחרמו ע״י הממשל ושנשללה ממנו  אזרחותו הגרמנית. את ספריהם של היינריך מאן, ארנולד צוויג ושטפן צוויג עדיין ניתן לרכוש בחנויות הספרים.

על בירת הרייך השלישי בקט כתב ביומנו הגרמני שהיא "ספינקס פטפטן, שמעבר להופעתו חסרת התוכלת, אין לו עוד סודות לגלות".

***

בקט בן שלושים בעת ביקורו בגרמניה. לאחר שפרסום רומן שכתב בשם Dream of Fair to Middling Women נדחה ע״י כל הוצאות הספרים בלונדון, הסופר האירי הצעיר, שעדיין היה מושפע מג׳יימס ג׳ויס בשלב זה של חייו, הצליח לפרסם ב-1934 קובץ של פרוזה קצרה בשם More Pricks Than Kicks בהוצאת Chatto & Windusהביקורות רחוקות מלהלל אותו (a definite fresh talent at work,” כותב מבקר הספרות של הטיימס-ליטררי-ספלמנט, “though it is a talent not yet quite sure of itself..”) אך בקט ממשיך לכתוב את הרומן Murphy והוא מנהל תכתובות רבות עם הוצאות ספרים בלונדון תוך כדי טיולו לגרמניה (הספר ראה לבסוף אור ב-1938 בהוצאת Routledge.)

באורח שתואם כנראה את מה שראה סביבו,בקט עובד מידי פעם במהלך הנסיעה גם על יצירה בשם Journal of a Melancholie שלא ראתה אור בחייו..

***

עד אפריל 1937 הוא מתקדם לאט לאט בתוך גרמניה הנאצית שרבים מנסים לברוח ממנה; כמה ימים לפני הגעתו, בשמיני לספטמבר, היטלר הורה לנקות את המוזיאונים; וכמה ימים לאחר עזיבתו, מתחילים לשרוף ספרים. בין לבין, גבלס את קיעקע את ביקורת האמנות, ובמוזיאונים הגדולים התרוקנו אגפי הציור המודרני. במהלך ביקורו בגרמניה, יצירות אמנות רבות מוסרות מהקירות, מוחרמות, נמכרות או מושמדות. הגלריות לאמנות מודרנית נסגרות בזו אחר זו. נדמה שהוא ער למה שמתרחש סביבו, מגיב לכל, זה מצליח להטריד אותו, והוא מזדהה עם האמנים שהוא פוגש. אך הוא נמצא במקום אחר, מחוץ להיסטוריה, שקוע עד לצווארו ב״מרה שחורה שגורמת לו להִתְנַדְנְד ולהזיע״ בדרכו מעיר לעיר. הנסיעה הזו לגרמניה, השׁוֹטֵטות הזו שארכה כשישה חודשי חורף, היא מסע מלנכולי בלתי-נגמר, התממשותה של תחזית: "מסתבר, כפי שידעתי לפני שהתחלתי בו, שיצאתי למסע הזה כדי לעזוב את- ולא כדי להגיע ל-.״ 

הביקור בגרמניה חשף את בקט למשטר שהיישום האידיאולוגי שלו היה עדיין בשלבי ההִתְהַוּוּת הראשונים. בקט הוא צוֹפֶה אקטיבי: הוא מבקר בתערוכות אמנות של יוצרים עכשויים, קורא ספרים של סופרים והיסטוריונים בני התקופה, ומאזין כמעט כל יום לנאומים שנושאים היטלר, גרינג וגבלס ברדיו.

כתוצאה מכך מתחדדת אצלו כבר מהימים הראשונים לביקורו הבנה לגבי המשטר הנאצי וכוונותיו האמיתיות (׳הם יפתחו במלחמה בקרוב - או שייתפקעו.׳)


בפנסיונים בהם הוא לן בהמבורג, ברלין ודרזדן, בקט נחשף למגוון הדעות הפוליטיות של העם הגרמני: ערב אחד מַרְצֶה לו אחד הדיירים בפנסיון בהמבורג על זכותה של גרמניה לקולוניות משלה. מדייר אחר הוא לומד שספרים שנאסרו לפרסום ומכירה ע״י המשטר הנאצי קשים כעת להשגה. ובביקור בחנות ספרים בהמבורג נאמר לו שקנייתם של ספרים שסוקרים את ההיסטוריה של הספרות או האמנות הגרמנית, ושראו אור לפני עליית הנאצים לשלטון - אינה מומלצת.

הוא מנסה לקרוא סופרים עכשויים אך מוצא שספריהם מֻטים באופן בלתי נסבל.

אך יותר מכל הוא מוצא עצמו מתנגד לתְּקֵפוּתה של ההנחה הדטרמיניסטית שרווחה בקרב אוהדי הנאציזם על ׳הגורל או היִעוּד הגרמני.׳ 

כשהוא צופה מהצד בעם הגרמני שמשכתב את ההיסטוריה שלו, מתגבשת אצל בקט  ההבנה לגבי נזילותם ונפיצותם של נראטיבים היסטוריים: תהליך שאנו עדים לו כל יום גם בישראל..

***

בקט פוגש מקומיים רבים, מהם הוא לומד על המצב בגרמניה.

בעת שהותו בהמבורג הוא מתחבר עם רוזה שפירה, היסטוריונית של האמנות ופמיניסטית יהודיה-פולנית שהיתה מהתורמים החשובים להתפתחותה של תנועת האמנות האקספרסיוניסטית בגרמניה. יהדותה ותמיכתה באמנות שהנאצים קיטלגו מייד עם עלייתם לשלטון כמְנֻוונת שמו אותה מייד על הכוונת של השלטון החדש: היא אוחזקה במעצר בית ונאלצה לפרסם תחת פסודונים עד שהיגרה לאנגליה ב-1939 בעזרת ידידים. שפירה הצליחה לארגן לבקט אשרת כניסה למרתפי מוזיאון האמנות Kunsthalle בהמבורג שם הוחזקו יצירות אמנות של אמנים עכשויים כמו ארנסט לודוויג קירשנר, קרל שמידט-רוטלוף ואוסקר קוקושקה, שהנאצים הסירו מקירות המוזיאון. מאוחר יותר הוא למד גם על סגירת אגף האמנות המודרנית במוזיאון ה-Kronprinzenpalais שבברלין.

הוא פוגש גם את ויל גרומן, ׳the godfather of modernism', מבקר והיסטוריון של האמנות שהיה מתומכיה המוקדמים של תנועת הבאוהאוס, שהקדיש את כל מרצו לקידומה של אמנות מופשטת ואוונגרדית. ב1933 גרומן פוטר מתפקידו במוזיאון האמנות של העיר דרזדן בגלל תמיכתו המוצהרת באמנות מודרנית. בשיחות עם בקט, גרומן הביע סירוב נמרץ לעזוב את גרמניה בשל המצב הפוליטי אליו נקלעה, והאמין כי על האינטלקטואלים הגרמנים לעמוד איתנים ולחכות לנפילתו של המשטר האפל. בסופו-של-דבר הוא שרד את התקופה עד לנפילתו של המשטר הנאצי בכתיבה על נושאים שהיו פחות שנויים במחלוקת מבחינת המשטר..

הוא נפגש גם עם מרגריטה דוריה (Margaritha Durrieu,) אספנית אמנות ואשת חברה מהמבורג, שמכירה לו את האמנית היהודיה גרטשן וולהיל (Gretchen Wohlwill) שמתארת בפניו את הרדיפה שהיא חווה בידי השלטון הנאצי ואת האיסור עליה לצייר. באחד ממפגשיהם, מרגריטה מבקשת מבקט לא לפרסם דברי ביקורת על גרמניה, מחשש שאנשים עימם בא במגע במהלך ביקורו ייפגעו כתוצאה מכך.

***

במינכן [...] הוא צועד שעות ארוכות, סוקר את מרכז העיר, מבקר בגני-החיות, בבתי-הקברות ובמוזיאונים. אין זו צעידה קלילה, מצב רוחו אינו מאפשר לו לשוטט בנעימים מיעד ליעד. הוא כותב: ׳אדישות, מלנכוליה. אין פה כלום, אין דבר לפני, רק הכאב והחרטה.׳ הוא משתרך, סובב מבלי משים סביב כמה מדורי גיהנום. בימים הגרועים, זו תְּעִיָּה קפואה ואומללה, יכולת החשיבה שחוקה, הלשון דבוקה לחיך. "להילחם בעצמך כדי ללמוד לשתוק בשפה אחרת, איזו שְׁטוּת, זה חסר תוכלת. להילחם בעצמך כדי לשלוט בדממה נוספת.״ 

ניסיונותיו של בקט לאמץ שפות ותרבויות שהיו זרות לו ראויים לציון. חוקרים אקדמאים מציינים כי בחינה מדוקדקת של כתביו בצרפתית ובגרמנית, בהן החל לכתוב משנות השלושים של המאה-העשרים, מראה כיצד הניסיון לכתוב בשפות שהיו זרות לו חידד ופישט את סגנון כתיבתו. בגרמניה, גורסים אותם חוקרים, החל בקט להתנסות בכתיבה פשוטה ואותנטית יותר. 

בנוסף לכך, באמצעות המפגשים שערך עם מקומיים בעת ביקורו בגרמניה, התגבשת אצל בקט התפישה לפיה ׳האמן בעצם הגדרתו אינו יכול לחוש ביטחון,׳ יחיה איפה שיחיה.

קטעים קצרים שפורסמו מהיומן חושפים שבבים של מה שיהפוך מאוחר יותר לפילוסופיה הבקטיאנית: חוסר רצון לנסות ולהבין את התוהו ובוהו של ההיסטוריה והשלמה הולכת וגוברת עם טבעו של האופי האנושי כפי שהוא.

מול גבב המילים ששמע בכל אשר הלך, בחר לברור מילים בקפידה. נגד השאון הגדול ששמע סביבו הוא בחר בדממה.