‏הצגת רשומות עם תוויות קולנוע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קולנוע. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 25 ביוני 2009

Fiction, מבודד או מקרב


בספרו של פיליפ רות, Exit Ghost, שם הסופר בפי אחת מדמויות ספרו נאום ארוך בגנות ביקורת הספרות או בכלל, נגד כל אינטרפטציה של ספרות, אפילו אם היא נעשית תוך כדי שיחה אגבית בין שני אנשים. על הספרות להיוותר אוטונומית, מפציר בנו רות, ואל לנו לנתחה יתר על המידה, להפוך אותה לאובייקט אובר-אנליטי, או בקצרה, לעקרה ממשמעותה המקורית, הנסתרת.

מועדון הקריאה של ג'יין אוסטין הוא מהלך מנוגד לטרוניה של רות. בבסיסו, זהו עוד ממתק הוליוודי שמשתמש בספרות כתירוץ, או כמשל.

זהו בראשונה משל על יחסים, בין אדם ואדם, ובין אדם לעצמו. הספרים של ג'יין אוסטין, שגיבורות הספר/סרט (הסופרת, קרן ג'וי פאולר, סיפקה לנו גם גיבור אחד, לרפואה, על אף שהוא מתואר כעוף מוזר במשך רוב הספר/סרט) דשות בהן הלוך ושוב, משמשים כרקע לדרמות אנושיות הרות גורל, אך בעיקר בנאליות: אחת נפרדת מבעלה, שבגד בה, אך היא ממשיכה לאהוב אותו; שניה לא מסוגלת להתחייב, אף כשהגבר המושלם ניתב מולה; שלישית, מורה לצרפתית בתיכון, מתחבטת אם לנהל רומן עם אחד מתלמידיה, ולבסוף בוחרת שלא, וחוזרת מייד לחיקו הבטוח של בעלה.

אם תרצו, גיבורות "מועדון הקריאה" הן מעין מקבילות מודרניות לגיבורות ספריה של אוסטין, שגם הן התמודדו בעיקר עם רגשותיהן, אך היו מעל הכול קורבנות של תקופתן, מה שהספר/סרט שוכח לציין..

אך מועדון הקריאה אינו רק בבואה לחיי גיבורות הספר/סרט. הוא משמש גם כמקור של כוח ותמיכה, בפאראפרזה על כוחה המרפא של הספרות. וככזה, הוא יוצא נגד גישתו הבדלנית של רות, ששם את האינדיבידואל מעל החברה, ואת הספרות, מעל לכול, כמעט בלתי ניתנת לגישה.

אצל ג'וי פאולר, החברה היא המרפא, והקריאה, שבבסיסה היא אירוע אינטימי ואינדיבידואלי כמעט כמו הכתיבה עצמה (גם אצל רות ההקבלה הזו נעשית תדיר), היא אחד מדפוסי ההתקשרות היעילים ביותר בין האינדיבידואלים המרכיבים אותה.

אפילו שמדובר בעוד ספר/סרט באנאלי על ובשביל עקרות הבית של אמריקה, המסר של הספר/סרט מעודד: הספרות יכולה לקשר בין בני האדם, לא רק לבודד.

יום ראשון, 7 ביוני 2009

שנות השישים, שנות השבעים


בזיכרון הקולקטיבי, חרוטות שנות השישים כזמן/מקום נפלא.

דור הפרחים, וודסטוק, מוזיקה, מין חופשי..

מעטים זוכרים ששנות השישים הסתיימו פחות או יותר כלעומת שהתחילו, ואולי אף במצב גרוע יותר: ארה"ב היתה שרויה במשך כל העשור המכריע הזה במלחמת וייטנאם, מלחמה שגבתה אלפי חיילים; גם בתחום הפוליטי היו לא מעט תהפוכות: ב1963 נרצח קנדי; ב1969 הגיע תורו של מרטין לותר-קינג.

באירופה התחילו שנות השישים דווקא ב1968.

בפראג היתה זו מהפיכת האביב שדוכאה ביד קשה ע"י הקומוניסטים מרוסיה; בפריז, המהפיכה של מאי: הסטודנטים עלו על הבריקדות; בגרמניה יוזף בכמן ניסה להתנקש ברודי דוצ'קה, מנהיג תנועת הסטודנטים וסוציאליסט, אירוע שהפך לאחד הקטליזטורים בהתהוותה של תנועת הבאדר מיינהוף, שנוצרה רשמית רק בתחילת שנות ה70, אך ללא ספק לא הייתה יכולה להתקיים ללא רוח המרד והתסכול שאיפיינה את 1968.

הזיכרון הקולקטיבי, כפי שהוא מתעצב בהווה התרבותי, זה המרוחק מן ה"עבר" ההיסטורי, חייב רבות לתעשיית הקולנוע. לפי שלמה זנד, אנו "זוכרים" אירועים היסטוריים משמעותיים, כפי שהם מוצגים בקולנוע. כך, משכתב הקולנוע תכופות אירועים היסטוריים, ואת משמעותם הפוליטית והחברתית כאחד.

Der Baader Meinhof Komplex (גרמניה, 1968) עוקב אחר התהוות תנועת/כנופיית הבאדר-מיינהוף ומתאר בפרוטרוט את מעלליה והישגיה.

שם הסרט מרמז על בעייתיות מסויימת: ההיסטוריה של הבאדר-מיינהוף מתוארת כקומפלקס/תסביך, וככזה, משהו שאינו ניתן לפתרון, או אף להגדרה (לפי לאקאן וממשיכי דרכו, שהרימו ידיהם מיכולתו המרפאת של הטיפול הפסיכואנליטי, התסביך איננו דבר-מה ניתן לפתרון, וככזה הוא הופך לשולי: על הפציינט להתענג דווקא על הסימפטומים שלו).

כך, על אף שהסרט עוקב באדיקות אחר השתלשלות האירועים בהם מעורבים חברי הכנופייה, ומתאר אותם בדיוק כפי שאירעו, מניסיון ההתנקשות הנ"ל ועד למותם בכלא של מנהיגי החבורה (כאשר ברקע כל הזמן, כתביה של אולריקה מיינהוף, האידיאולוגית והשופר של התנועה, המשוחקת ע"י מרטינה גדק, שכבר נתנה הופעה מאופקת אך מצוינת ב"חיים של אחרים") - לאורך הצפיה גוברת ההרגשה שלא התסביך, כלומר הרקע והסיבה לתופעה החברתית/פוליטית/תרבותית הקרויה באדר-מיינהוף (דהיינו, תולדות המחלה) כי אם הסימפטומים של המחלה (מעשי האלימות של חברי הכנופייה; התככים הפנימיים, וכולי).

כמו בסרט Buongiorno, notte (איטליה, 2003), שגם הוא עסק במעשי האלימות של תנועה פוליטית רדיקלית אחרת, הבריגדה האדומה האיטלקית (במרכז הסרט, חטיפתו של נשיא מפלגת הנוצרים-דמוקרטיים, אלדו מורו ע"י חברי התנועה), גם בסרט הגרמני משמשות ההתרחשויות הפוליטיות כתפאורה בלבד למחזה המרכזי, עולמן הצר של הדמויות וקורותיהן. הנראטיב ההיסטורי מתחלף במהרה ביומן אישי.

ב"באדר-מיינהוף", הסיפור מסתיים בדיוק כמו שנכתב בדפי ההיסטוריה: הגיבורים כולם מתים, ה"חלום" (שנהפך אט-אט לסיוט בלהות) גווע; ב"בוקר טוב, לילה", היוצר קם על היסטוריה: הנשיא מצליח לחמוק מחוטפיו (במציאות נרצח מורו ע"י חוטפיו).

בישראל, שנות השישים זה כבר סיפור אחר לגמרי..

יום שישי, 5 ביוני 2009

סרוגייט, תחליף-שפה


לפי ז'אן בודריאר, אחד הרגעים החשובים ביותר בהתהוותו של מותג, או אובייקט פרסומי, הוא ברגע מהפכו (במובן של טרנספורמציה; גלגול) מאובייקט, דבר-מה מופשט, ל"מושג", יציר-שפה (מילה; סימן; אימג').

כך, שפת הפרסום תופסת אט-אט את מקום השפה האנושית: מעניקה לה משמעות חדשה (במקרה הטוב) ומשתלטת עליה לגמרי ומחליפה אותה (במקרה הרע).

אנו עדים לתופעה מרחיקת לכת: מילים רבות בשפה האנושית מחליפות את ייעודן ו"מנוכסות" ע"י אובייקטים מסחריים כמו מותגים, ושאר תופעות פרסומיות. בצומת הזו שבין האובייקט הפרסומי לשפה, זוכות המילים לעיתים למשקל נוסף (ואף משקל עודף) והופכות למושגים עצמאיים (לעיתים מנותקים מהקשרם המקורי), או נעשות מזוהות/מזוהמות עם משמעות אחרת לגמרי, שונה מזו ה"מקורית". לעיתים התהליך דווקא הפוך: מותגים מסויימים נולדים עם שם, שרוכש לו "מעמד" בשפה (הופך למילה, למושג): במקרה זה, האובייקט קודם לשפה; יוצר את השפה: לדוגמא, "פלאפון" הפך ממושג לאובייקט עוד לפני שרכש לעצמו מעמד כלשהו ב"שפה"; קוקה-קולה הפכה למושג עוד לפני שהיתה מילה.. הרגע בו מילה מסויימת או מושג הופך מזוהה לגמרי בתודעתנו עם האובייקט הפרסומי ש"השתלט" עליו הוא רגע הניצחון של המותג.

זו משמעותה האמיתי של תרבות הצריכה: הענקת המעמד הרשמי לאובייקט הפרסומי. הפיכתו לחלק מן השפה או "השתלטותו" עליה היא רגע הצלחתו. שכיחתו, או ירידתו מגדולה, תלווה בהכרח גם בירידה במעמדו בשפה, והיעלמותו הבלתי נמנעת.

בודריאר, כפילוסוף המבקר את תחלואי התרבות האנושית, ביכה את התופעה ומיהר להוקיעה; בלשנים מסויימים, לעומתו, יראו דווקא בתופעה חלק בלתי ניתן להפרדה מתהליך התהוותה העיכבי של השפה האנושית..

בעבר, לקח לאובייקט פרסומי/מותג זמן רב עד שצבר נדבך גדול דיו בתודעה האנושית והפך ל"מושג", או רחש לעצמו מקום מהותי ב"שפה". כיום, מסייע האינטרנט בתהליך ומשמש קטליזטור, לעיתים מהיר כאור, בהתהוות השפה ומיפוי רבדיה הגיאולוגיים השונים. הרפרנסיאליות והקישור (linkage) וכן האינדוקס (indexing) במנועי החיפוש מסייעים לתהליך ומחישים אותו בקצב שנדמה לעיתים חסר שליטה והרסני: המסומן מאבד במהירות כל קשר שהיה לו מלכתחילה עם המסומן, וכן עם המציאות (the real), ונהפך לרפרנס ריק מתוכן, אובייקט בחלל, נטול משמעות.

חיפוש קצר בגוגל אחר המילה "סרוגייט", בניסיון לאתר את סרטה של טלי שלום עזר, איננו מפנה לקישורים אודות הסרט, ללמדכם שהסרט עדיין לא זכה במעמד המיוחל לכל "מותג" (שיהפך למושג, לעולם משלו עצמו) והפך ממסמן למסומן. בחירתה של שלום-עזר בשם "גנרי" דווקא, נראית מעט בעייתית בהקשר זה, אך זו דווקא היומרנות הזו, לסמן מושג שלם ולנסות להשתלט על כל מתחמו בשפה אשר מסמנת את הסרט כאובייקט תרבותי עם יומרות פורצות דרך (דוגמאות דומות; מדונה ופרינס בתחום הבידור; Apple וWindows בתחום החומרה - האובייקט הפרסומי מחליף את המילה).

"סרוגייט" (בתרגום ישיר לעברית, "תחליף") עוסק בתופעה שולית אך מהותית של טיפול באמצעות מגע מיני. זהו סרט קטן ולא שלם, מעין מדרגה אחת אחרי סרט הסטודנטים. העלילה והבימוי קופצניים מידי ומתקשים להתמקד בנושא אחד במשך יותר מחמש דקות. עם זאת, לסרט כמה אמירות מרכזיות על הצורך בריפוי באמצעות המגע והאינטימיות, ועל כוחה המרפא של האהבה בכלל (ראויים לציון אמיר וולף, שיכולת משחקו המאופק תורמת לעיצוב אישיותו האניגמטית והלא שלמה של גיבור הסרט, איליי; וכן הצילום של ראדק וואדזוק, המצליח לסחוט באמצעות מצלמתו כמה רגעים של יופי עילאי בנוף שרוב הזמן ניתן לתארו בעיקר כמנוכר ואכזרי).
יש לטלי שלום-עזר עוד כברת דרך. היא רק בתחילת דרכה. עם זאת, סרוגייט הוא ניסיון לקפיצה גדולה שלא כ"כ צלחה אך היא מבשרת גדולות.

יום שלישי, 2 ביוני 2009

עשרה סרטים שראיתי לפני גיל עשר




"כס הדמים" לאקירה קורסוואה (1957, יפן; היער הזז; המלך, שממשיך להאמין בנצחונו אף כשחץ מפלח את גרונו)






"סלאם בומביי" למירה נאיר (1988, הודו; העוני, הילדות האבודה, הזנות. סרט חובה. לוקח את "נער החידות מבומביי" [איזה תרגום נורא לSlumdog Millionaire] בסיבוב

"הדיקטטור הגדול" לצ'ארלי צ'פלין (1940, ארה"ב; אחד הרגעים האמיצים ביותר בקולנוע, וסרטו הראשון של צ'ארלי צ'פלין שעבר מאילמות לקול. רגעים זכורים במיוחד: סצינת המרדף בגטו; המשחק המשובח של פולט גודאר, הנאצים כ"הקינג" ו,גרביץ'; הנאום האדיר של צ'פלין כהינקל)



"
פנטזיה" לוולט דיסני (1940, ארה"ב; בזמן שאחדים-ספורים בהוליווד גינו את המתרחש באירופה,דיסני, שהואשפם בגזענות ואף בהשתייכות לתנועה הנאצית באמריקה, שקד על יצרית מופת משלו. רגע בלתי נשכח: מיקי כמאוס כשוליית הקוסם)


Purple Rain (ארה"ב, 1984; מקום חמישי בדירוג "29 סרטים שראית בגיל צעיר מידי") ו"Under the Cherry Moon" לפרינס (ארה"ב, 1986; פרינס כג'יגולו, כשדלן, עוד הוכחה שגם גמדים מכוערים יכולים להיות סקס-סימבולז).




הסנדק I וII לפרנסיס פורד-קופולה (ארה"ב, 1972 ו1974; ברנדו הצעיר כרוברט דה-נירו, אל פצ'ינו וג'ון קזלה, אהבה/שנאה של אחים; אינסוף אלימות)



זכרונות (Amarcord) לפדריקו פליני (1973, איטליה; מקום ראשון בספירה הנ"ל; המשפחה האיטלקית ה"לא מתפקדת"; האוננות הבלת פוסקת; סצענת ה"יניקה" המפורסמת)






"משנה מקום משנה מזל" ו"מגלה את אמריקה" לאדי מרפי (From Rugs t Riches and back; ג'ין פונדה כזונה; הומור שחור; ספריי לשיער)



יצא 11 בסוף.. לא נורא

יום שלישי, 12 במאי 2009

I See Dead People

אומרים שרופאי שיניים, במיוחד ממין זכר, נתונים בסכנה גבוהה יותר להתאבדות.

אדם סנדלר בתפקיד צ'רלי פיינמן (לא לבלבל עם צ'רלי קאופמן) בשמור עליי (תסריט: דייויד גוף, שאחראי בין השאר גם על המוות נאה לה) וריקי ג'רוייס בתפקיד ברטראם פינקוס (Ghost Town) הם שני רופאי שיניים ניו-יורקריים פוסט-טראומטיים (9/11 אצל סנדלר; ניתוח להסרת טחורים לא מוצלח אצל ג'רוייס) המתמודדים עם אובדן (פיינמן עם מות אשתו וילדיו על אחד המטוסים שנחטפו והתרסקו; פינקוס עם בדידות וריחוק - במקור, אמור היה Reign Over Me להיקרא Empty City).

בעוד "שמור עליי" מציג עולם פוסט-טראומטי בו כל הדמויות הסובבות את גיבורי הסרט מעורערות במקצת (ולעומתן נראה הגיבור עצמו פחות מעורער מכפי היה ניתן לצפות, מעין קומיק-ריליף בפני עצמו), נדרש גם גיבור Ghost Town לשמר את האיזון העדין בין החיים והמוות, ולגשר בין תיאה לאוני, שבעלה מת בתאונה מגוחכת וגרג קינר, בתפקיד הבעל הבוגד המקבל מנה אחת אפים ארצה).

אל דאגה, באף אחד מן הסרטים אין כל סכנה להתאבדות. בשני הסרטים הללו, קומדיות במסווה דרמה-מורבידית, מקיפים המתים את החיים-מתים ומשבשים את מהלך חייהם על מנת להחזירם אל מעגל החיים. כדי לשמור על האיזון, החיים נדרשים דווקא להיענות להצעה זו ולצאת עימם בוואלס מסחרר שבסופו חבוי קטארזיס קטן ולא מחייב (כשהפסיכיאטרית שלך זו ליב טיילר, ההארה אף פעם לא רחוקה..)

רפובליקת בננות

יוצרים גדולים באמת מתאבדים, או נרצחים.

כך פייר פאולו פאזוליני, ג'יאני ורסצ'ה ופרימו לוי (אם להזכיר אמנים איטלקיים מתים בלבד).

בכל מקרה, אף אחד לא הולך להניח להם לחיות את מותם בשקט.

34 שנים אחרי שנרצח, שוב מעלים את פייר פאולו פזוליני
מהקבר.

פזוליני, "נער החיים" הנצחי, או לחילופין "רועה הזונות, הערס והסרסור", שהביא לעולם קולנוע ושירה הדרים בכפיפה אחת, התמודד בספריו וסרטיו עם תמורותיה הפוליטיות והתרבותיות של איטליה במחציאת הראשונה של המאה העשרים. לא אחת הוא הואשם ב"פורנוגרפיה", וב"פרוורסיה"; ולא אחת משום שהיה הומוסקסואל מוצהר ולא בחל ביחסים "לא תקינים" עם נערים שהיו צעירים עשרות שנים ממנו.

לאיטלקים מסורת תרבותית ארוכת שנים של ביקורת עצמית (שלעיתים קרובות מוצאת את דרכה ממעל לדפי העיתון הישר אל מסך הכסף או אל דפי הרומן; קראו את היומנים של אנטוניו גרמשי, צפו בסרטים של רוברטו רוסליני, של נני מורטי, ואפילו בסרטיו הראשונים של רוברטו בניני). במודעות הקולקטיבית המשותפת שלנו, לעומת זאת, נתפשת ארץ המגף לעיתים קרובות דווקא כרפובליקת בננות... כשפאזוליני נרצח, היו רבים שהציעו לערוך לו לוויה פומבית, דומה לזאת לה זכה סארטר כשמת, בשנת 1980.

אצלנו, לעומת זאת, זוכים גיבורי תרבות כדוד אבידן וחזי לסקלי להכרה-בקושי עשרים שנים אחרי מותם, בעוד גיבורים אחרים, חדשים יותר, זוכים לכותרות בממדים של ישו ולמעקב פסוודו-דקומנטרי רציף מצד התקשורת הלהוטה..

יום שני, 11 במאי 2009

טוטאל-סטארדום


אמנם קצת באיחור, אבל בכל זאת, כמה מילים על סקרלט גו'הנסון.

עוד לא בת 25, וכבר נדמה שהצליחה לכבוש לפחות את מחצית העולם.

הנערה המגושמת שהתחילה את דרכה בקולנוע על הסט של רוברט רדפורד, הלוחש לסוסים (1998) ואח"כ (2001) בסרטו של טרי צוויגוף, Ghost World, לצידו של סטיב בושמי, הסתמנה לאורך השנים הללו בעיקר כשכנה ממול (לא זאת מאמריקן ביוטי; זאת שנמנעים מלהישיר אליה מבט, ושאמא תמיד מנסה לשדך לך).

הופעותיה באבודים בטוקיו [תרגום נורא למקור,Lost in Translation, הבלוג עדיין מתאושש!] ואח"כ בנערה עם עגיל הפנינה היו בהקשר זה ניסויים ראשונים בפיתוי.
למעשה, אפילו הופעתה בסרטו האחרון של וודי-אלן, על כל הסקסיות המתוחכמת שנטפה מהסרט הזה, לא הכינה אותנו לפריצת הדרך שתוכננה לג'הנסון.

לפני שנה בדיוק הוציאה השחקנית-ועכשיו-גם-זמרת אלבום בכורה די מוצלח בשם Anywhere I Lay My Head, עם לא פחות מארבעה שירים שנכתבו עבור ג'והמסון ע"י טום וייטס וליווי של דייויד בואי בשני שירים אחרים. האלבום עצמו, נדמה, די מושפע מן הפסקול של סרטה של סופיה קופולה (שמופיעה בימים אלה בקמפיין של לואי-ויטון, לצד אביה).

ואם כל זה לא מספיק, סקרלט מקמפיינת עכשיו גם לדולצ'ה וגאבאנה (איך נותרה פרנסה לדוגמניות העל של ניו-יורק ומילאן? לבלוג אין פתרונים!)

כל מה שנותר לנו זה להסיר את הכובע, ולהביט משתוממים בעמודי הVogue או הVanity Fair בעוד סקרלט ג'והנסון כובשת עוד פסגה בדרך לטוטאל-סטארדום.

יום שישי, 8 במאי 2009

שתי אהבות, בין פנטזיה למציאות


הטייטל עצמו מזכיר קצת את Enemies, A Love Story של יצחק-בשביס-זינגר (הביוגרפיה שלו יוצאת בימים אלו בהוצאת רסלינג) הממומקם גם הוא בברוקלין (המציאות) או איפשהו בניו-ג'רזי לונג-איילנד, אך בטח שלא בעיר הגדולה (הפנטזיה) ועוסק גם הוא בשתי אהבות בלתי אפשריות ובאדם אחד הממוקם במרכזן, שולט בהן ונשלט על ידיהן.

כמו ספרו של זינגר, גם Two Lovers מתקיים בעולם יהודי חנוק אך חם, שאדי הנפתלין עולים ממנו.

הסרט ,המשוחק היטב ע"י חואקין פניקס וגווינט פאלטרו, כולל גם קשר ישראלי , מוני מושונוב, שכבר הופיע בסרטו הקודם של במאי הסרט, ג'יימס גריי, We Own the Night. הסרט, העוסק בדיכוטומיה שבין אהבה (משפחתית ורומנטית) ושיגעון, פנטזיה (העיר הגדולה; סמים; השכנה הדוגמנית-בלונדינית שמוכנה-לצאת-איתי, האופרה) ומציאות (ברוקלין האפורה, העבודה במכבסה המשפחתית, המפגשים האפורים עם סנדרה, האישה השניה), מבוים בחוכמה ובזהירות ומגלם איכויות תיאטראליות (ביבר הזכוכית, לדוגמא).

פאלטרו היא אותה פאלטרו רזה ומורעבת שלמדנו להכיר במגוון הופעותיה בשלל סרטים הוליוודיים. לעומתה דמותה השטוחה, המטאמפורפוזה של פניקס מן היצור המזוקן והמעורער שראינו ביו-טיוב ובגיא-פינס לבחור הרגיש והצנוע שהוא מגלם בסרט הזה (בהקשר זה, השסע בשפה של פניקס עושה לדמות שהוא מגלם בסרט רק טוב) בולטת במיוחד.

כאמור, עיקר ערכו של הסרט בעומק ובאיכויות שבמשחקו של פניקס, המצליח לגלם דמות מורכבת ועשירה, לאונרד קרדיטור, אדם פגוע ורגיש הנע על הגבול הדק שבין חיים למוות בחן וברגישות של רקדן בלט מוכשר.