סיכום שנה - 2017

‏סוף השנה האזרחית היא הזדמנות טובה לסכם את שנים-עשר החודשים האחרונים בכל מה שקשור לענייני קריאה וכתיבה, ולהביט קדימה אל השנה הבאה ואל כל מה שהיא עשויה להביא. 

הקריאה, כתבתי פה השנה, היא ניסיון לשקוע בתוך עולם אחר מזה שבו אתה חי פה ועכשיו. 

‏אך הרבה פעמים אנו שוכחים שהקריאה, היכולת לשקוע בספר שמעניין אותנו באמת, מחייבת בה-בעת גם התעלמות מהסובב אותך, או הַשְׁקָטָה של רעשי הסביבה לרמה כ״כ נמוכה עד שהם אינם מפריעים להתקדמות אל תוך עולם וירטואלי לגמרי, שהזֵכֶר היחיד לדבר-קיומו הוא בסימנים השחורים שכתובים על גבי דפי נייר לבנים (בהקשר הזה, הקריאה בשירה ובספרות, כמו הצפייה במחזות תיאטרון עוד מימי יוון העתיקה, קדמו להמצאת המציאות הדיגיטלית-וירטואלית באלפי שנים..)

***

מה בכל-זאת קראתי השנה? לטובת אי-אלו ספרים וסופרים הקרבתי שעות מציאות כה רבות ויקרות? 

לא מעט הרגלי קריאה (רעים?) שסחבתי עימי שנים הופרו השנה. 

פחות ספרים הושארו עם סימניה נעוצה בליבם, וכמה ספרים שכן מצאו עצמם במצב זה לזמן מה - שבתי וקראתי עד לסופם, מה שהיה קורה במקרים נדירים בלבד בשנים קודמות..

עוד שינוי מרענן: השנה יזמתי קריאה מחודשת בשלושה ספרים שקראתי בשנים קודמות: הרומן Open City מאת הסופר האמריקאי-ניגרי טג׳ו קול; Nevermind מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין - הכרך הראשון בחמישיית David Melrose עליה כתבתי בכמה הזדמנויות פה בעבר; וכן The Following Story מאת הסופר ההולנדי קס נוטבום.

היו גם כמה ספרים שקראתי השנה אך לא כתבתי עליהם כאן.. לא נמצאו הזמן או הזוית לכתוב עליהם. 

היו אלה קובץ הסיפורים דבלינאים מאת הסופר האירי ג׳יימס ג׳ויס, שחלק קטן מסיפוריו כבר קראתי בזמן לימודיי האוניברסיטאים; קובץ סיפורים קצרים,The Angel Esmeralda, מאת הסופר האמריקאי דון דלילו שמצאתי ברחוב לא רחוק מביתי בברלין (לברלינאים יש הרגל מבורך להניח בכניסה לבניין בו הם גרים ערימוצת של ספרים שאינם רוצים עוד, בד״כ בעקבות מעבר לדירה חדשה או סידור הדירה הנוכחית..); וכן שליש מרומן מעניין, השימוש השביעי של השפה, מאת הסופר הצרפתי לורן בינה, שהקדיש למותו המסתורי של התאורטיקן הצרפתי רולאן בארת את מלוא היריעה..

***

48 פוסטים כתבתי השנה, על פחות-או-יותר אותו מספר ספרים. במבט לאחור, התפלאתי לגלות שמרבית הספרים שקראתי השנה נכתבו ע״י סופרים אמריקאים - עשרה במספר. אחריהם באו הבריטים עם שבעה. הצרפתים והגרמנים זכו לשני נציגים בלבד. וההולנדים, הספרדים, השוודים והתורכים לאחד כל-אחד.

אה כן, היתה גם מקסיקנית אחת.

מבחינת הפופולריות, הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד (עליו כתבתי ככל הנראה יותר מכל סופר אחר בבלוג הזה..) וטג׳ו קול, שכבר הוזכר לעיל, מובילים עם שלושה ספרים כ״א.

ממש כבשנים עברו, גם השנה מרבית הספרים שקראתי נכתבו ע״י סופרים גברים (בעיקר לבנים) אך שמחתי להיווכח שגם נמצא מקום לכמה סופרות (בעיקר לבנות) על מדפיי הספריה הברלינאית שלי.

למעשה, אקדים ואומר שהספר הטוב ביותר שקראתי השנה נכתב ע״י אישה.

***

קצת על תהליך הבחירה.

כדי לנסות ולגבש החלטה, מי מהספרים שקראתי השנה היה הטוב ביותר, צמצמתי את הרשימה לחמישה-עשר שהיו הטובים ביותר בעיני. אחר-כך התחלתי לשנות את מיקומי הספרים ברשימה, מי לקראת תחילתה ומי לקראת סופה, לפי הרושם הכללי שהותירו עליי.

אחד הקריטריונים המרכזיים בבחירת הספר הטוב ביותר, או לפחות השלושה הטובים ביותר, הוא אפקט החדשנות  שהותיר הספר או יוצאות-הדופן שלו (ייסלחו קוראיי על העילגות שבתיאור..)

ספר יוצא דופן חובה עליו, בעיני לפחות, שיעמוד כמעט בפני עצמו בנוף הספרות הכללי בכלל וזה שאני נוהג לקרוא בפרט.

יש חשיבות גדולה גם בעיניי לכך שאפקט החדשנות הזה יוותר פחות או יותר זהה לאורך זמן. כלומר שהרושם הראשוני שהותיר עליי הספר לא ייתנדף כמה שבועות או חודשים לאחר הקריאה בו, ולשמע שם הספר או הסופר לא אמשוך בכתפיי; רוצה לומר ׳טוב, נו, קראנו את זה כבר.. המשכנו הלאה..׳

***

אם כן ללא דיחוי נוסף, אלה היו הספרים הטובים ביותר השנה:

A Field Guide to Getting Lost מאת הסופרת, תאורטיקנית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט, היה מבחינתי תגלית אמיתית. הספר המיוחד הזה, שראה אור בשנת 2005, וכתבתי עליו פה, הוא קובץ של מאמרים אוטוביוגרפיים שעוסקים בחיפוש, באובדן, בזהות ובמקום. 

סולניט מתארת בספרה מסע. מסע לגילוי-עצמי׳ אם תרצו, אך זהו איננו עוד ׳מדריך׳ או Self-Help Guide. למעשה, קשה מאוד ׳לשים את האצבע׳ על הספר. קשה מאוד לענות לשאלה ה(לעיתים) מתבקשת: במה עוסק הספר. וכאן כנראה גם ערכו  של הספר הנדיר הזה.

יש בכתיבתה של סולניט חיוניות ומיידיות שקשה לפספס. זו קריאה להעריך דברים מחדש, לשקול את משקלם האמיתי של ה׳יש׳ וה׳אין׳ בחיינו ובתרבות שסובבת אותנו. פעמים רבות במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מתפעל מיכולות הניתוח שלה ומהמבט החודרני שהיא מביאה לתובנות העמוקות שלה. 

***

בחרתי בספרו של סוון לינדקוויסט בזכות סגנונו - ספר היסטוריה המשלב אלמנטים אוטוביוגרפיים - אך גם בזכות חדשנותו: Exterminate All the Brutes הוא הספר הראשון שקישר בין רדיפתם והשמדתם של השחורים באפריקה להשמדתם של היהודים והצוענים ע״י הגרמנים בתקופת מלחה״ע השניה.

סופר שוודי מטייל ברחבי מדבר סהרה ומהרהר על משמעות מילות הסיום של הנובלה המפורסמת של ג׳וזף קונרד, לב המאפליה: ״להשמיד את כל הפראים!" ועל השפעתה של מדיניות ההרג והרדיפה בה נקטו האירופאים באפריקה, בדרום אמריקה ובאסיה - מימיו של קולומבוס לערך ועד לתחילת המאה העשרים - על אידיאולגיית מרחב המחיה (Lebensraum) ועל מלאכת ההשמדה הנאצית, שהיא כידוע פועל יוצא ישיר שלה.

קשה לתאר כמה הספר הזה, שראה אור ב-1992 ובינתיים הופיע גם בתרגום עברי - יוצא דופן בנוף הספרותי העולמי. אני מקווה שסגנונו הייחודי של לינדקוויסט עבר גם לתרגום העברי שראה אור השנה.

***

על ספרה של הזמרת ומשוררת פטי סמית M Train שראה אור ב-2015 כתבתי פה. 

בחרתי בו כאחד הספרים הטובים ביותר שקראתי השנה בעיקר בזכות הכֵּנוּת והאנושיות שניכרים כמעט בכל עמוד מעמודי הספר.

באופן מפתיע, נקודת המוצא של הספר היא הניסיון לכתוב על כלום, או לכל היותר להשתחרר מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודרים.' ואכן, לעיתים קרובות נדמה שהממואר היפה הזה כמעט חף מיומרות ספרותיות או אחרות.

מה בכל זאת יש בספר הזיכרונות הזה בו מתארת סמית מסעות שערכה במשך כמה עשורים באירופה ובדרום אמריקה, באסיה ובארה״ב? זהו סוג של חשבון נפש, דיאלוג של הסופרת עם עצמה (במידה מסוימת כל ספר אוטוביוגראפי הוא כזה..) אך מעל הכל, יש בספר הזה ניסיון להתמודד עם רוחות העבר, תוך כדי מסע ברכבת הזכרונות - Memory Train - מסע שנע לעיתים תכופות סביב תחושה קשה של בדידות ותּוּגָה - Melancholy Train.

***

נותרו עוד שנים-עשר ספרים, אך מי מהם היה הטוב ביותר? קשה להחליט על הספר הבא.. אנסה בכל-זאת.

את Nevermind מאת אדוארד סנט-אוביין קראתי בפעם השניה השנה. הקריאה השנייה דמתה לצפייה בסרט אימה שכבר ראית: אתה חצי-מצפה חצי-ממתין לרגע השיא, כשהרוצח יפתיע את הנערה חסרת האונים. אולם גם כשרגע זה סופסוף מגיע, אתה קופץ במושבך, כאילו תפס אותך לא מוכן.

גם הנובלה The Driver's Seat מאת מיוריאל ספארק איננה נעדרת מימד של אימה. הקורא שיסכין להתוודע לספר הזה יימצא עצמו שותף בעל-כורחו למסע פרוע של השמדה עצמית ומודעת, מסע של הרס שערכו האמנותי לא ייעלם אף מן הביקורתיים שבקוראים.

גם את Open City של טג׳ו קול קראתי בפעם השניה השנה, והקדשתי לקריאה המחודשת כשלושה פוסטים. זהו רומן של מפגשים, בו בא המספר בחשבון עם עברה הקולוניאלי של ניו-יורק, עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

***

ועוד כמה ראויים לציון:

קובץ המסות On the Natural History of Destruction ויומן המסע Rings of Saturn מאת וו.ג.זבאלד הם שני ספרים שונים בתכלית, אך בשניהם יש ניסיון להתמודד עם העבר, ועם ההרס שמותיר אחריו בן האדם בכל אשר יילך.

את יומני ברלין מאת הסופר השוויצרי מקס פריש קראתי ממש לאחרונה וגיליתי בהם צוהר מרתק אל עברה של העיר שבה אני חי.

Confabulations מאת מבקר האמנות הבריטי ג׳ון ברג׳ר הוא ספרון קטן שניתן לקרוא כמניפסט נגד האדישות, או נגד השיכחה, כקריאה למחאה או להתנערות מהסדר הקיים.


The Weird and the Eerie מאת מארק פישר הוא קובץ מאמרים מעניין בו סוקר מבקר התרבות שהלך לעולמו השנה מנעד רחב של ספרים, יצירות קולנוע או אלבומים בניסיון לאתר את ההבדל החמקמק בין המוזר והמְשֻׁנֶּה.

***

ולא נשכח גם את:

The Flaneur מאת אדמונד וייט. - שיטוט בנישות החבויות של פריס

אגנס מאת פטר שטאם - על כוחו של המבט (הגברי)

Three Stories מאת אלן בנט, הסופר הבריטי שמסתמן כאחרון המגדלורים

Villa Triste מאת זוכה פרס נובל הצרפתי פטריק מודיאנו, וGiovanni's Room מאת הסופר האמריקאי ג׳יימס בולדווין- שני סיפורים של אהבה ומוות שמתרחשים, ממש במקרה, בצרפת

ואחרון חביב, הרומן Madonna in a Fur Coat מאת הסופר התורכי סבחטין עלי 

נסיעה ברכבת הזיכרונות

לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.

על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע

שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)

החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.

באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.

***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams

על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train) 

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?