על ספרו הקצרצר של הסופר והמסאי הבריטי אלן דה בוטון, Week at the Airport: A Heathrow Diary כתבתי לפני למעלה משנה בבלוגי זה, והוא לא חלף במחשבתי מאז יותר מפעם או פעמיים לכל היותר.
ואולם, נסיעה קצרה לחו"ל שעשיתי לאחרונה במסגרת עבודתי, גרמה לי לשוב ולתהות על קנקנו של ספרו של דה-בוטון ועל האמירות הנחרצות המנוסחות בו.
בחלקו הראשון של הספר, הקרוי באופן הולם במיוחד Departures (המראות) תוהה דה-בוטון לגבי ההיתכנות של טיסות בינלאומיות. אין כוונתי להיתכנות הפיזית או טכנולוגית של טיסה בשמי עולמנו ומעבר בטוח מארץ לארץ במטוס נוסעים - מה שהובטח כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים - אלא להיתכנות המנטלית, או פילוסופית אם תרצו, הגלומה במעבר ממקום למקום: שגם אנו, בין הַמְרָאָה לנחיתה, בין נסיעה ושיבה, נהיה גם אנו אנשים שונים, טובים יותר אולי, משופרים לפחות, או שמא 'משודרגים'.
הרשו לי לסכם במשפט אחד את הלך הרוח שמתאר דה-בוטון בתחילת ספרו: כשאנו מזמינים חופשה (לעצמנו בלבד, או לעצמנו ולבני זוגנו, או למשפחתנו המורחבת), כשאנו מתכננים נסיעה עיסקית לחו"ל - אנו מזמינים גם בהכרח סט מורכב של ציפיות מעצמנו ומבני לוויתנו: שמֵעֵבֶר לים נהיה נחמדים יותר, קלילים יותר, ספונטניים יותר, פחות 'קשים', פחות 'צפויים', אחרים..
להיות אחר, להיטהר, להיוושע - האין כל דתות תבל אָמוּנות על מתן המענה למשאלות לב כה אנושיות וכה עתיקות אלו?
הטכנולוגיה המודרנית החליפה במידה ניכרת את מקומו של האל בחברה המודרנית, והיכן שזה הראשון איכזב במתן תשובות מטאפיזיות לשאלות פיזיות (מאיפה באנו? מה מטרתנו על גבי כדור הארץ? מה משמעות החיים? - שאלות גדולות ו'כבדות' מכדי דיון חצי-רציני בבלוג כה צנוע..) מנסה הקידמה לספק מענה מדעי לשאלות מטאפיזיות.
משאלת-לב זו - שאוכל להשתפר, לצאת מתוך עצמי, שבנסיעה למקום אחר, רחוק ממקום מושבי הקבוע, אוכל גם אולי להיהפך לאדם אחר, להפוך את עורי (משנה מקום, משנה מזל?) - משאלת לב זו ליוותני מבלי משים גם בנסיעתי האחרונה לחו"ל, למדינה קטנה ולא מוכרת באירופה, וכמעט שבחרתי במסלול המכס האדום והצהרתי כי אני נושא אותה עימי אף בשובי ארצה.
***
אך מה בנוגע לאלו ה'נשארים מאחור'? מה בנוגע לאלו שהשארנו בביתנו בלכתנו, אבותינו ואמותינו, חברותינו ונשותינו, בעלינו (או שמא, אישינו)?
כמה ציפיות נושאים אנו בקרבנו שכשנחזור מנסיעתנו יהיו גם הם אנשים אחרים לגמרי: 'פתוחים' יותר, קשובים יותר, דומים יותר לנו (או שונים לגמרי, אללי) - שיהיו יותר קשובים למי שאנו (או אם השתננו, אז למי שהיינו).
האם ייתכן כי במהלך נסיעתנו לחו"ל, עניין של ימים ספורים במקרה הטוב או מספר שבועות במקרה הגרוע (המִסְפָּרים עצמם פתוחים לדיון, כמובן..), יישתנו בנו זוגינו מכף רגל ועד ראש? האם, דווקא בהעדרנו, 'ייראו את האור' וייעשו אנשים שונים משהיו בעבר?
הסבירות שמטמורפוזה זו תקרה בהרף עין סבירה בערך כמו ההיתכנות שאנו עצמנו נשתנה בין ליל, והיא גם זו שמולידה את הזעם והתסכול מן הסטאגנציה, כפי שדה-בוטון כותב:
I was reminded of the Roman philosopher Seneca’s treatise On Anger, written for the benefit of the Emperor Nero, and in particular of its thesis that the root cause of anger is hope. We are angry because we are overly optimistic, insufficiently prepared for the frustrations endemic to existence. A man who screams every time he loses his keys or is turned away at an airport is evincing a touching but recklessly naive belief in a world in which keys never go away and our travel plans are invariable assured
הכמיהה לשינוי היא לעיתים קרובות גם מקור האכזבה. התקווה היא מקור הזעם.
***
מה נותר בידינו לעשות, אפוא? האם מוטב שלא נרחיק לכת ממקום מושבנו אלא במקרים חריגים במיוחד? האם, כאדם הימי-ביניימי הממוצע, מוטב שניוולד ונמות באותו הכפר, באותה העיר, ואף פעם לא נשאף לפרוש אל המרחקים?
האם מוטב שאף פעם לא נטפח תקוות, לא נשגה בחלומות בהקיץ, לא נשקע באשליות? ואולם אלו תכונות כה אנושיות, הלוא כן? כלום אפשר בכלל להימנע מהן?
בלכתי ובשובי, אני תמיד נשאר אני.