בארנס אנד נובל

משהו קרה לסופרים הבריטיים השנה. כולם, כך נדמה, מפשפשים בספריהם בחומרים מהם מורכב הרומן (או כל נראטיב, אם תרצו): זיכרון, בדיה, דמיון ופנטזיה.

ואולי אלו פשוט הספרים שאני בוחר לקרוא... 

The Sense of an Ending הוא הרומן החדש של ג'וליאן בארנס, המועמד הפאבוריט לזכות בפרס הבוקר הבריטי, עכשיו שששת הפיינליסטים הוכרזו, וספרו של אלן הולינגהרסט, The Stranger's Child, שהיה אחד המועמדים הבטוחים לזכות בפרס, איננו אחד מביניהם (הזוכה בפרס הנחשק יוכרז ב18 באוקטובר, קוראי הבלוג מתבקשים להמתין בסבלנות להכרזה הרשמית).


זו המועמדות הרביעית של בארנס לפרס הבוקר, אותו כינה בעבר "posh bingo", ואולי לא בכדי.. ב1984, כשספרו התוכי של פלובר היה מועמד לפרס, נתקל בארנס באחד השופטים ששיבח אותו על ספרו והוסיף "לא שמעתי מעולם על הפלובר הזה עד שקראתי את הספר שלך"..

The Sense of an Ending, ממש כמו The Stranger's Child, עוסקים שניהם  בזיכרון ובנראטיבים הבדיוניים לגמרי שאנו בונים בעזרתו, דולים פיסות מידע באקראיות או בכוונת תחילה ובונים תילי תילים של סיפורים, רשומון מלא של ספרות בדיונית.

סמוך לתחילת ספרו של בארנס, אחת הדמויות מצהירה:

I hate the way the English have of not being serious about being serious

וכאן, כנראה, בדיוק קבור הכלב.. משום שבעוד ש-Sense of an Ending עוסק בנושאים כמו מוות  וזיכרון בקלילות ובהיתוליות, Stranger's Child עושה זאת ברצינות תהומית המשרה על הקורא לא פעם לאות איומה.

כאמור, שני הספרים עוסקים בזיכרון, והשפעתו של הזמן כאחד הפקטורים המהותיים ביותר בעיצוב הנראטיב שלובש הזיכרון, אולם בעוד שספרו של בארנס עושה זאת בקלילות ובחינניות, הולינגהרסט מעביר את הדברים בספרו בכבדות ובלא מעט טרחנות (שלא נאמר גם באריכות יתר, ולאורך לא פחות מ570 עמודים).

ככלל, הרומן הקצרצר של בארנס (כ150 ומשהו עמודים), משופע באמיתות (כלומר קלישאות) ובחצאי אמיתות (כלומר, בדיות) והוא מלעיט את הקורא בהן לעיתים קרובות (קרובות מידי, אולי):

What you end up remembering isn't always the same as what you have witnessed

זו סוג של התנסחות שלא היית מוצא אצל סופר כמו הולינגהרסט, שהיה בוחר בנוסח מורכב יותר של 2-3 עמודים על מנת להעביר את המסר, עד כדי כך הוא סולד מלהאכיל את הקורא שלו בכפית.

ואכן, הבחירה להוציא את הולינהרסט מן התחרות ולהשאיר את בארנס עומדת בקנה אחד עם מה שאחד השופטים בפאנל של הבוקר כינה 'ניסיון לשמור על קריאוּת כערך עליון' (putting readability above all else). התוצאות לא מאחרות לבוא: ששת הפיינליסטים הוכרזו בסופ"ש האחרון כמועמדי הבוקר הנמכרים ביותר! (האם הם גם מעניינים? זמן יאמר..)

***

במרכז ספרו של בארנס, רביעיית חברים שמבלה יחדיו את ימי התיכון האחרונים, לפני  המעבר לאוניברסיטה. הדחף הבוער בעצמותיהם, 'להתחיל את החיים האמיתיים', מנוגד לנקודת המוצא ממנה נמסרת העלילה ע"י המספר, ממרחק של כשלושים-ארבעים שנים:

In those days, we imagined ourselves as being kept in some kind of holding pen, waiting to be released into our lives. And when that moment came, our lives – and time itself – would speed up. How were we to know that our lives had in any case begun, that some advantage had already been gained, some damage already inflicted? Also, that our release would only be into a larger holding pen, whose boundaries would be at first indiscernible

והחשש התמידי, אורב תמיד מעבר לפינה:

This was another of our fears: that life wouldn't turn out to be like Literature

שוב, בארנס בוחר בקלישאה המוכרת על הביצה והתרנגולת (האם האמנות מעצבת את המציאות או המציאות את האמנות?)

*** 

בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה, או לא כדאי, פירושו לענות על שאלת-היסוד של הפילוסופיה. - אלבר קאמי. 

כצפוי, רביעיית החברים מתפרקת, כל חבר ממשיך את חייו בכיוון אחר, ואחד מהם אף לקוח את חייו בידיו, אקט המתקבל בהשתאות על ידי חבריו, ומתפרש מיידית כמעשה הרואי, המנוגד לחוסר ההחלטיות וההיסחבות המאפיינת את חיי היומיום השגרתיים, המאיינים:

'He took his own life' is the phrase; but Adrian also took charge of of his own life, he took command of it, he took it in his hands - and then out of them. How few of us - we that remain - can say that we have done the same? We muddle along, we let life happen to us, we gradually build up a store of memories 

ההתאבדות, ממש כמו אצל קאמי, היא פתרון רציונלי, בחירה מושכלת המנוגדת לחוסר ההחלטיות. זה ניסיון לשלוט בנראטיב ולעצב אותו:

How often do we tell our own life story? How often do we adjust, embellish, make sly cuts? And the longer life goes on, the fewer are those around to challenge our account, to remind us that our life is not our life, merely the story we have told about our life. Told to others, but - mainly - to ourselves

כמובן שמדובר בגישה ילדותית למדי, לראות במוות בריחה מהשיגרה, והמספר של בארנס, הצופה במכלול האירועים המתוארים בספר מודע לכך היטב.. ועדיין, נדמה שבארנס מקפץ בין האמיתות והחצאי אמיתות שהזכרתי לעיל בקצב די מסחרר, יחסית ליריעה הקצרה מאוד שניתנה לו.

כל זה לא בא לומר שספרו של בארנס איננו ראוי לקריאה, או כי הוא גרוע, חס וחלילה. ואולם, אם זה החומר ממנו עשוי ספר שעשוי לזכות בפרס הבוקר, אז אולי באמת כדאי לארוז את הסחורה, לפרק את הבאסטה וללכת לים, כמאמר המשורר..

השנה האנגלית שלי, או 'המוות איננו מחוסר עבודה'

מבול של ספרים אנגליים (טוב נו, מטר קל) שטף אותי לאחרונה. מאז תחילת השנה האזרחית יצא לי לקרוא מספר לא מבוטל של ספרים מאת סופרים אנגלים. 

למעשה, אם נוציא את הלקטורות שאני קורא בצרפתית, יוצא שרוב הספרים שקראתי עד כה השנה הם פרי עטם של בני הממלכה המאוחדת.

התחלתי את השנה עם BUT BEAUTIFUL מאת ג'ף דייר. את פברואר הקריר והאפור העברתי עם ההומור השחור של הווארד ג'ייקובסון (ספרו שאלת פינקלר זיכה אותו בפרס הבוקר לשנת 2010) והמשכתי עם PATIENT המורבידי ועגמומי (ספוילר, יש גם נקודת אור!) של בן וואט, סולן להקת Everything but the Girl.

את חג האביב ביליתי עם Boxer, Beetle של נד באומן, ומאי הוקדש למתמודד אחר לפרס הבוקר, ראוי יותר מהזוכה, C מאת תום מקארתי (מקארתי עצמו הכריז לאחרונה כי "מעולם לא קרא ספר שהשתתף בתחרות הבוקר")!

את הקיץ פתחתי עם ספרון קטן וחביב של אלן בנט בשם SMUT, ביולי ביליתי שבוע-שבועיים עם ספרו של אנדרו אוהגן על מאף הכלבלב, ובאוגוסט חזרתי עשרים שנים אחורה בזמן וקראתי את ספרו של איאן מקיואן, כלבים שחורים.

מה מושך אותי כל כך לסופרים אנגלים? מעל הכל השפה האנגלית, שהבריטים יודעים לעשות בה שימוש טוב הרבה יותר, לטעמי, מאחיהם (החורגים?) האמריקאים.

לאחרונה קראתי שני ספרים חדשים מאת סופרים אנגלים. האחד The Stranger's Child, הרומן החדש של אלן הולינגהרסט, זוכה פרס בוקר לשנת 2004, והשני Today, רומן בכורה מאת דייויד מילר.

פעמים רבות, לאורך הקריאה בספריהם של מילר והולינגהרסט, שאלתי את עצמי כמה שאלות קיומיות שעולות בוודאי במוחם של קוראים מידי כמה ספרים: מה בעצם רוצה הסופר לומר? איזה מסר הוא מנסה להעביר? מה מטרת הההסתעפויות השונות בעלילה? ומה כל זה קשור בעצם אליי?

התשובה שהשבתי לעצמי ברוב המקרים היתה די פשוטה: 'עזוב, זה עניין אנגלי פנימי!', אמרתי לעצמי בהחלטיות והמשכתי וקראתי ברומן של הולינגהרסט, עד לדפו האחרון (ויש לציין בהזמנות זו שהספר אורך ואורך לאורך 570 עמ', ואילו אני כבר התוודתי ביותר ממקום אחד על יראתי מספרים ארוכים.)

הרבה ציפיה קדמה לעב הכרס של הולינגהרסט. מאז שזכה ספרו 'קו היופי' (The Line of Beauty) בפרס הבוקר היוקרתי ב2004, חיכיתי יחד עם עשרות אלפי קוראים לספרו הבא.

קו היופי היה כתוב באנגלית מעט גבוהה אך עם זאת חיננית למדי, והצליח לתאר את הלך הרוח של שנות השמונים(עידן תאצ'ר, טרום התפרצות מגיפת האיידס שהנה נדמה כי נשכחה לגמרי) באנגליה המתחילה להתנער משמרניותה.

לא אגזים אם אומר שזה היה אחד הספרים המהנים והמעניינים שקראתי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת.

שבע שנים אחר כך, מששמעתי שראה אור ספרו החדש, מיהרתי להזמין את The Stranger's Child (כמה בעייתי תרגום שם הספר! אם תבחר ב'ילדו' או 'בנו' של הזר, הרי שכבר גילית נדבך נסתר בעלילה, שהאנגלית, נטולת החיווי המיני, ממסכת כה בקלות.)

מלאכת האבל


הן ספרו של אלן הולינגהרסט, The Stranger's Child והן ספרו של דייויד מילר, Today, עוסקים באובדן, ביחסים המורכבים שממשיכים החיים לנהל עם המתים, ובמה שנותר מהמתים (ומהחיים) אחרי שהם עוזבים אותנו.

בStranger's Child המנוח הוא ססיל ולאנס, משורר, בן אצולה, ששיר שכתב בתחילת דרכו הספרותית סייע לדור שלם של בריטים להבנות את המיתוסים סביב רוח תקופתם (Zeitgeist) וסביב זהותם הלאומית. מרבית הספר - מלבד החלק הראשון המוקדש לידידותו האמיצה של ססיל עם ג'ורג' סוול, עימו למד בקמברידג', במהלך קיץ אחד בשנת 1913 - מוקדש לדמותו של ססיל, שמת בדמי ימיו זמן קצר אחרי אותו קיץ, במהלך מלחמת העולם הראשונה. במהלך ארבעת החלקים שבאים אחרי חלק זה, מנסים איש אחרי רעהו מן הדמויות שהכירו את ססיל, אהבוהו או קינאו בו, להחזיר את דמותו לחיים, אם באמצעות פרסום מכתביו ושיריו, או לבסוף בשחזור חייו בצורה של ביוגרפיה שערורייתית.

זהו ספר ארוך, שעלילתו נוטה לעיתים קרובות מאוד להתפתל ולהסתבך סביב עצמה. לא אלאה אתכם מידי עם הפרטים. אולם מעל הכל, אולי, עוסק הספר הזה במתים, ובחיים, החבים לעיתים קרובות למתים את חייהם:

Of course one indulged the dead, wrote off their debts; one forgave them as one lamented them

***

גם בספרו של דייויד מילר, הנעדר המרכזי מן העלילה הוא אדם בעל חשיבות ספרותית. מדובר בסופר ג'וזף קונרד. קונרד, שנולד בפולין, החל ללמוד אנגלית רק בעשור הרביעי לחייו. למעשה, אחרי הפולנית והצרפתית, שהיו שפתו הראשונה  והשניה, היתה האנגלית רק שפתו השלישית. עם זאת, את כל ספריו וסיפוריו הקצרים כתב באנגלית.

The dead are with us because we live so quickly and die so slowly

היום עוקב אחר שלושה ימים בשנת 1924: יומו הלפני אחרון של קונרד, יום מותו, והיום שלאחר מותו, בו מתקיימת הלווייתו של הסופר. נקודת המבט נעה כמו מצלמה סביב הדמויות המלוות את קונרד אל העולם הבא; המשרתים בביתו שבעיירה קנטרברי שבקנט, העוזרת האישית שלו ('המזכירה') ליליאן, חברו הטוב העיתונאי קרל, בניו ג'ון ובוריס ואשתו ג'סי ג'ורג'.

ההתמודדות האישית של כ"א מהדמויות הללו עם ההיעדרות הגדולה הנכפית עליהם ניצבת במרכז הנובלה הקצרה הזו (כ176 עמודים). כ"א מהדמויות הנ"ל חווה את מותו של הסופר הנערץ  כהתרוקנות. ללא המת, מקבלים החיים משמעות שונה:

There was nothing to say and he had never had that feeling, of utter vacancy of expression. There was a strange feeling of silence, of nothing in the world, not even the rain - nothing: nothing but a vast, hushed emptiness

ובמקום אחר:

John felt no loss, simply absence, shapeless, soundless nothing

והנה כך חווה ליליאן את היעלמותו של מעסיקה ואת החור הגדול שהיעדרותו השאירה בחייה:

No light, no sound, now, no thing, - nothing. There is nothing in this world, nothing, nothing more in the world to write about, nothing

הריקנות שמותיר אחריו המת נהפכת לנוכחות גדולה מנשוא

Absence so much more present then presence

***

מכל הנ"ל ניתן להבין שהספרים הנ"ל, וספרו של דייויד מילר בפרט, הינם מן הסוג המורבידי למהדרין. ואכן, תהיה זו עגמימות בלתי הולמת לחתום שנת קריאה של סופרים אנגלים עם ספרים שמקדישים כ"כ הרבה ממהותם ומסיבת קיומם (ה Raison d'être שלהם) לאחד הצדדים הפחות נעימים של החיים.

על אף שהפוסטים הבאים שבכוונתי לפרסם (על ספרו של פיליפ רות, The Humbling ועל ספרו של ט'גו קול, Open City) עלולים להעמיק את התחושה שלא מדובר במקרה בלבד, אלא במגמה של ממש בהרגלי הקריאה שלי, אשתדל לתקן את הנטייה האובדנית הזו שהקריאה לעיתים מדרדרת אותנו אל  סיפיה (הרי אין בדידות גדולה יותר מזו הנחווית בשעת הקריאה..) בקריאה של סופרים בריטיים אחרים, שנוטים לראות בחיים יותר מרצף מילים המוביל לסוף. 

אם כן, לחיי הקריאות שבדרך!