בין מלנכוליה לספקנות

The most disconcerting part of it, perhaps, is that life nonetheless always goes on, somehow or other

לסופר הגרמני וו.ג.זבאלד התוודעתי אי שם ב-2007, כשרכשתי את עותק באנגלית של ספרו האחרון, אוסטרליץ, בחנות הספרים הלפרס ברח׳ אלנבי בתל-אביב (ככל הנראה, היתה זו החשיפה לה זכה התרגום העברי, שראה אור בהוצאת כתר ב-2006, שגרמה לי לקחת את העותק האנגלי לידי ולרכוש אותו מייד. גם התמונה היפה שעל הכריכה וודאי תרמה להחלטה המהירה.)

זמן-מה אח״כ קראתי גם את ספרו המהגרים, אך בניגוד לאוסטרליץ - עליו גם המלצתי בחום לחבר אנגלי שלא הכיר אז את זבאלד ושהפך במרוצת השנים לחובב מושבע של הסופר - עליי להתוודות שאינני זוכר הרבה מהספר הזה. 

למעלה משבע שנים חלפו מאז כתבתי על המהגרים פה, אך בניגוד למה שכתבתי בשורה האחרונה של הפוסט ההוא, שפורסם בקיץ 2010, לא הזדמן לי לקרוא את ספריו האחרים של זבאלד, טבעות שבתאי ווֶרְטִיגוֹ, אלא השנה, ממש בחודש האחרון. 

הנה תובנה מעניינת שהיתה לי לגבי זבאלד כבר אז, ב-2010:

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

***

במידה רבה תובנה זו רלוונטית גם לטבעות שבתאי וורטיגו שקראתי כאמור ממש לאחרונה, באנגלית.

את שני הספרים ניתן לקטלג מאוד בכלליות כ׳יומני מסע׳ (travelogues) שכן בשניהם המספר, ככל הנראה הסופר עצמו, מתאר מסע שערך: בטבעות שבתאי לאורך ערי החוף של מזרח אנגליה ובורטיגו מתואר מסע בין-ערים שמתחיל בוינה, ממשיך בונציה, מילאנו וחזרה לורונה, וחוזר חלילה.

בין לבין שוזר זבאלד ערב רב של סיפורי-משנה, ביוגרפיות בזעיר-ענפין, של אישים היסטוריים שקיומם נגע, ולו לרגע, במקום הגיאוראפי בו הוא נמצא, והותיר אישזהו חותם בהיסטוריה של המקום, ולעיתים אף בגיאוגרפיה עצמה.

יותר מאשר שהוא תולדה של רצון עז לחקור ולהבין, השיטוט אצל זבאלד, כך נדמה, מתחיל כמענה לאישזהו דחף בלתי-מוסבר, חוסר שקט פנימי שדוחף את המספר לקום ממקום מושבו (משרד שקט של מרצה בקולג׳ בצפון אנגליה, במקרה של זבאלד,) ולתור אחר מענה לשאלה שעל-פי רוב איננה נשאלת כלל, שאלה שאיננה מילולית, או שלא ניתן לנסחה במילים.

בראיון שפורסם בגרדיאן הבריטי, שלושה חודשים לפני מותו, העיד זבאלד -

Places seem to me to have some kind of memory, in that they activate memory in those who look at them

גאוגרפיה כקטאליזטור של זיכרון. עוגיות המדלן של פרוסט. כתיבה כתולדה של גירוי הזיכרון.

הרבה נכתב על-כך שרוח העבר שורה מעל כתביו של זבאלד. אולם הכתיבה של זבאלד, החיפוש אחר דבר-מה חמקמק, היא לדידי אקט אקטיבי ווולנטארי -  תולדה של דחף-פנימי, כן, אך גם רצון לספק איזשהו יצר חמקמק.

***

הנושא המרכזי בספר וֶרְטִיגוֹ (ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תחת השם סחרחורת) היא תחושת הסחרחורת התמידית אותה חווה המספר במהלך מסעו בין הערים שהוזכרו לעיל. התנועה המתמדת בה שרוי המספר היא תולדה של חוסר שקט. ובאמת כל כמה עמודים הוא קם ממקום מושבו וממשיך לעיר הבאה, לעיתים קרובות במעגלים גדולות, כאילו דחף גדול טורד את מנוחתו ודוחק בו להמשיך לזוז.

walking to avoid paralysis - כך מתאר זאת זבאלד בתחילת הספר. אם לא תמשיך לנוע תהפוך בוודאי לנציב מלח. ההיסטוריה תתפוס אותך במוקדם או במאוחר. 

על אף הדימיון בין שני הספרים, וֶרְטִיגוֹ וטבעות שבתאי שונים למדי.

וֶרְטִיגוֹ, שראה אור בגרמנית בשנת 1990, הוא ספר הפרוזה הראשון שכתב זבאלד. כמו בכל שאר ספריו, גם כאן משלב זבאלד תמונות בתוך רצף הסיפור, אולם בניגוד לשאר ספריו אולי, נדמה שבורטיגו הסופר/מספר איננו ׳מתחבא׳ מאחורי אינספור אנקדוטות וסיפורי משנה, ותחת זאת הוא חושף בפני קוראיו הרבה יותר אלמנטים אוטוביוגראפיים מאשר שיעשה בספריו הבאים. 

בניגוד לורטיגו, בטבעות שבתאי, שראה אור ב-1995 בגרמנית, הסופר משתמש באלמנט האוטוביוגראפי - מסע שהזדמן לו לערוך בין כמה ערי חוף וכפרים במזרח אנגליה - כשלד חיצוני לטקסט עשיר שכולל לא פחות מכמה עשרות סיפורי משנה, חלקם בני עמוד או שניים, אחרים נמשכים על פני למעלה מעשרה עמודים.

Such is the dark backward and abysm of time. Everything lies all jumbled up in it, and when you look down you feel dizzy and afraid

כפי שרמזתי, המטה-קטסט שזבאלד מעמיד בטבעות שבתאי מורכב לאין-שיעור מהסיפור ה׳פשוט׳ יחסית של וֶרְטִיגוֹ, אולם בשני הספרים ההתמודדות שמתאר המספר דומה מאוד: בשניהם מאתגר זבאלד את תפישת המקום-הווה בכך שהוא מציג עשרות גרסאות-אפשריות של העבר, אך התוצאה, לפחות לדידו של הסופר/מספר היא תחושה קשה של דכדוך ובלבול, סחרחורת אובדנית.

מה שנותר הוא הניסיון הנואש לשוב על עקבותיך ולחזור לנקודת מרכז בטוחה.  להתחבר חזרה אל הציר.

בטבעות שבתאי זבאלד חוזר ושב לדמותו של הסופר ומדען בן המאה השבע-עשרה, תומס בראון, שנחשב לאחד הסופרים המקוריים בהיסטוריה של הספרות האנגלית, ושהביע בספריו ספקנות כלפי הדוגמות הדתיות שעדיין רווחו בתקופתו:

And yet, says Browne, all knowledge is enveloped in darkness. What we perceive are no more than isolated lights in the abyss of ignorance, in the shallow-filled edifice of the world. We study the order of things, says Browne, but we cannot grasp their innermost essence

זבאלד משתמש בעמדה הספקנית הזו של בראון כקרש קפיצה (נוח, כמובן, שכן בעידן בו אנו חיים ׳הרשות לערער׳ נתונה לכל והספקנות הפכה לכלי-נגח בידי כל-דיחפין) להתנגח בדוגמות מדעיות שמאיבות לדידו על תפישתנו את ההיסטוריה והמרחב-חלל בו אנו חיים.

בבסיסה של ספקנות חדשה זו, מסתתרת אצל זבאלד התובנה העתיקה שככל שאנו מרבים דעת, כן גוברת ההבנה שאיננו יודעים בעצם דבר, שכן:

If we view ourselves from a great height, it is frightening to realize how little we know about our species, our purpose and our end, I thought, as we crossed the coastline and flew out over the jelly-green sea

ובמקום אחר זבאלד מלין כי:

In the final analysis, our entire work is based on nothing but ideas, ideas which change over the years and which time and again cause one to tear down what one had thought to be finished, and begin again from scratch

אכן, כמו רבים מספריו של זבאלד (אולי אף כולם..) גם טבעות שבתאי הוא במהותו טקסט מאוד מלנכולי ופסימי. הידע הרב שמפגין הסופר/מספר ירתק בוודאי כל קורא בר דעת שיצר הסקרנות והרצון ׳ללמוד׳ נטועים בשורשיו, אך ׳הסכנה׳ שבהתמסרות לנראטיב שכזה, כמו בכל עניין אולי, היא באיבוד המרכז, ובהתנקתות מציר החיים. 

אך החיים, למרות הכל, ממשיכים בזכות עצמם. ובוחרים לעצמם נתיבים חדשים בכל רגע.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

בשיחה שניהלתי לפני חודש או חודשיים עם חבר אנגלי, ביבליופיל מושבע כמוני (אולי אפילו גרוע ממני..) העלה חברי את השאלה הבלתי-נמנעת: למה אני בעצם קורא? או יותר נכון לומר, מה אני מצפה מספר, כשאני קורא בו?

לטבוע בו, עניתי בטבעיות, וללא היסוס (to be drenched..) מייד נבהלתי בעצמי מהתשובה שנתתי וניסיתי לרכך אותה: כלומר, אני מבקש לשקוע בקריאה (to be absorbed,) ניסיתי לתקן, אך התגובה הראשונה נותרה בהינה. ואולי יש בה שמץ של אמת. 

והנה השבוע קראתי בספרו של וו.ג.זבאלד, סחרחורת (Vertigo,) קטע קצר שהזכיר לי את אותה שיחה, והעלה חיוך קטן בזוית פי.

בסצינה זו נפגש המספר עם חברו, סלווטורה, בבית-קפה בעיר ורונה. המספר מגיע לבית-הקפה אחרי חברו, ומוצא את סלווטורה שקוע בספר: 

Salvatore had meanwhile laid his book aside and restored his glasses to their proper place. He explained apologetically that in the early evening when he had at last escaped the pressures of the daily round he would always turn to a book, even if he had left his reading glasses in the office, as he had today. Once I am at leisure, said Salvatore, I take refuge in prose as one might in a boat. All day long I am surrounded by the clamour on the editorial floor, but in the evening I cross over to an island, and every time, the moment I read the first sentences, it is as if I were rowing far out on the water. It is thanks to my evening reading alone that I am still more or less sane 

קריאה כבריחה למקום מסתור ומחסה. קריאה כהימלטות למחוז של שפיות.

לשם מה בעצם אנו קוראים?

זבאלד, שוב

Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us

W.G.Sebald, Unrecounted

כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.

שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.

בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל: 

There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream

עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.

האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.

Open City: קריאה שניה,או שיבה שניה

פוסט ראשון בסדרה של שלושה פוסטים

The typical Sebaldian character is estranged and isolated, visited by depression and menaced by lunacy, wounded into storytelling by historical trauma
James Wood

הציטוט הנ"ל מתייחס כמובן לכתביו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אך הוא יכול בקלות להתייחס גם לספריו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול. הוא נלקח ממאמר לא משכנע במיוחד שפורסם בNew Yorker לפני כמה חודשים, שעסק בהומור בכתביו של זבאלד.

הפנה אותי אל המאמר חבר טוב, קולגה לשעבר לעבודה, שהזדמן לי להכיר לו את הרומן האחרון של זבאלד, אוסטרליץ ('קריאה בספר הזה היא צלילה אל תוך תהום'  כתב הסופר הישראלי דרור בורשטיין במאמר ביקורת בעיתון הארץ, אי-שם ב-2006.) מאז אני מנסה לשכנע את אותו חבר לקרוא גם את טג'ו קול, ובמיוחד את ספרו Open City. בינתיים ללא הצלחה. אך אינני מוותר בקלות.

***

לאחרונה אני נוטה יותר ויותר, במודע או באופן לא-מודע, לשוב על עקבותיי, לנוע במעגלים גדולים ומתרחבים סביב אותם מקומות או אותם עצמים, כמו דרוויש שמחולל את עצמו דעת, בתקווה להציץ ולו לרגע בפרט מאיזשהו חיזיון תעתועים, רגע של אמת והארה. בתקווה לשוב לדרך הטובה. למצוא את המרכז.

במסגרת שיטוטי במרחב הגיאוגרפי הסובב אותי (רחובות מזרח ברלין,) או במרחב הספרותי שמקיף אותי (כונניות הספרים שלי) שבתי לקרוא בשבועות האחרונים כמה ספרים שאהבתי במיוחד.

כך היה כששבתי (באופן מודע לגמרי) לספרו של הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין, Never Mind. וכך היה כששבתי וקראתי (באופן לא-מודע) את הנובלה הקצרה של הסופר ההולנדי קס נוטבום, הסיפור הבא (וכתבתי עליה כאן.) וכך היה גם עם הרומן של טג'ו קול, Open City, עליו כתבתי בבלוג הזה לראשונה בספטמבר 2011.

מאז אותה קריאה ראשונה ברומן נשאתי את הרושם הראשוני מהספר ומהסופר, כפי שזוכרים אולי ביקור בעיר מוזרה או ארוחה במסעדה יוצאת דופן, או כפי שזוכרים במעורפל ערב של אהבה שתויה.

במחשבותיי, שבתי לספרו של קול פעמים רבות מאז, כשסיפרתי עליו למכר כזה או אחר או כשמחשבותיי נדדו אל עבר מחוזות מטאפיזיים יותר, ברגעי הדמדומים שלפני השינה. אולם בחלוף השנים הלכו הפרטים והתמעטו, ועלילת הרומן התעבתה ונטוותה במוחי בקווים כלליים יותר ויותר, התפניות הרבות בעלילה אבדו כליל ונותרתי עם שם הרומן ועם שלד העלילה בלבד, חקוקים במוחי, מסרבים לעזוב.

***

אחרי אותה קריאה ראשונה, כתבתי ש-Open City הוא רומן פילוסופי, ושהמספר ברומן (a postcolonial flâneur כינה אותו מבקר ספרות אחד) הוא פילוסוף של זמננו שנושא על גבו את עול האנושות כולה, או לכל הפחות מתמודד עם עול העבר, זה האישי שלו וזה הקולקטיבי, כלומר משקל ההיסטוריה.

משקל העבר, עברה הקולוניאלי של ניו-יורק למשל, ניכר בכל שעל ושעל בהווה הנרטיבי של עיר פתוחה, ואכן קול בא בספרו בחשבון עם עבר עקוב מדם ומצולק מגזענות בוטה.

רוב הביקורת שקול מעלה באמצעות המספר שלו נעשית כמעט כבדרך אגב, כמו המאמר הכמעט-מוסגר שהוא מביא בעת שיטוט בדרום האי מנהטן, סמוך לוול סטריט:

This had been a busy mercantile part of the city in the middle of the nineteenth century. Trading in slaves had become a capital offense in the United States in 1820, but New York remained the most important port for the building, outfitting, insuring, and launching of salvers' ships. Much of the human cargo of those vessels was going to Cuba. Africans did the work on the plantations there

ובמקום אחר, הביקורת שלו הרבה יותר ישירה ומדויקת. כשהוא עומד בקצה האי מנהטן ומביט על אליס-איילנד, ששימש כידוע כנקודת כניסה לארה"ב עבור מיליוני מהגרים בסוף המאה התשע-עשרה עד לתחילת המאה-העשרים, קול שם את הדברים הבאים בפי המספר שלו:

Ellis Island was a symbol mostly for European refugees. Blacks, "we blacks," had known rougher ports of entry

***

גיבור ספרו של קול, ג'וליוס, הוא פסיכיאטר שחי בניו-יורק של אחרי נפילת התאומים. העיר בה הוא חי היא סוג של עיר רפאים, אם בשל רוחות העבר שרודפות אותה, ואם מפני תחושות הבידוד ובדידות שאופפות את המספר כל פעם שהוא יוצא לרחובות, אחרי שעות העבודה, ומתחיל את שיטוטיו האינסופיים:

The sight of large masses of people hurrying down into the underground chambers was perpetually strange to me, and I felt that all of the human race were rushing, pushed by a counterinstinctive death drive, into movable catacombs. Aboveground I was with thousands of others in the solitude, but in the subway, standing close to strangers, jostling them and being jostled by them for space and breathing room, all of us reenacting unacknowledged traumas, the solitude intensified

זו עיר עמוסה בבני אדם, אם כן, אך גם מקום בו איש אינו יוצר קשר עם אדם אחר, ומעט המפגשים שבכל-זאת מזדמנים לג'וליוס הם מקריים או חטופים.

עננה כבדה של מלנכוליה מעיבה על עלילת הרומן של טג'ו קול, מתחילתו ועד לסופו הלא צפוי. היא איננה מרפה מהמספר או מהקורא ונדמה פעמים רבות שכל הנראטיב טובל באפלוליות סמיכה.

‏בסוף הפרק הראשון למשל, מגלה המספר שאשתו של שכנו נפטרה לפני כמה חודשים. התגלית הלא צפויה הזו מעלה בו תחושת בושה ואשם, ומתווספת לתחושת הניכור הכללית שהוא חווה בעיר בכלל, ובדירה הקטנה שלו בפרט, דירה בה הוא חי בגפו ומנהל אורח חיים נזירי כמעט.

***

למרות מה שכתבתי לעיל, עיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים: מפגשים בין תרבויות, אך גם בין אנשים פרטיים.

המספר - אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בעיר קוסמופוליטית כמעט נטולת זהות משל עצמה, עיר שעברה, כמו עברה של ארה"ב כולה, רבוי קונפליקטים - נמצא בעיצומה של אודיסיאה אורבאנית שבמהלכה הוא נתקל באנשים מכל גווני הקשת החברתית: מפרופסור סאיטו היפני-אמריקאי שהעביר את שנות מלחמת העולם-השנייה במחנות המעצר במערב ארה"ב; דרך ד״ר גופטה ההודי שמשפחתו גורשה מאוגנדה ע״י משטרו של אידי אמין; וכלה בראול המרוקאי, שהמספר פוגש בבריסל שבבלגיה (אקדיש פוסט נפרד לאפיזודה הבלגית בספר,) ושאיננו מוצא את מקומו בחברה האירופאית-מערבית.

רוב הדמויות בהן נתקל המספר הן דמויות של אאוטסיידרים, בדיוק כמו המספר עצמו. ויותר משהן מלמדות אותו משהו על עולם שׁוֹנֶה משלו, הן מציבות מולו מראה שמשקפת את סבלו, את בדידותו, ואת עברו הבעייתי.

כפי שראינו לעיל, הזרות הזו מתבטא גם ביחסו של המספר לסביבה הגיאוגרפית שסובבת אותו, וראשית כל לנוף האורבאני של מנהטן, ניו-יורק:

This strangest of islands, I thought, as I looked out to sea, this island that turned in on itself, and from which water had been banished. The shore was a carapace, permeable only at certain selected points. Where in this riverine city could one fully sense a riverbank? Everything was built up, in concrete and stone, and the millions who lived on the tiny interior had scant sense about what flowed around them. The water was a kind of embarrassing secret, the unloved daughter, neglected, while the parks were doted on, fussed over, overused

***

בשני הפוסטים הבאים שאקדיש לקריאה המחודשת בספרו של קול, אתמקד בנושא העיוורון, תמה חוזרת בעיר פתוחה, וכן בביקורו של ג'וליוס בבירת בלגיה, בריסל, אירוע מרכזי בעלילה שהסופר מקדיש לו את ליבו של הרומן.

בעקבות הזמן האבוד: על 'הסיפור הבא' מאת קס נוטבום

The denial of time [...] is one of the key tenets of the philosophical schools of Tlön. According to this principle, the future exists only in the shape of our present apprehensions and hopes, and the past merely as memory. In a different view, the world and everything now living in it was created only moments ago, together with its complete by illusory pre-history.

W.G.Sebald, The Rings of Saturn 

הזמן הוא אחד האלמנטים המשטים ביותר.

לקס נוטבום התוודעתי ראשונה בתחילת שנת 2011. יותר נכון לומר שהתוודעתי לשמו שנים מוקדם יותר, אך הזדמן לי לקרוא את ספרו ריטואלים רק בשנת 2011. הנה משהו שכתבתי בפוסט על ספרו:

אין הווה ללא עבר. אין קיום יש-מאַיִן, אין חיים שלא קדמו להם אינספור חיים אחרים. איננו נולדים מִשום-מקום: שכבות העבר, הקיומים שקדמו לנו, הן כמו שכבות גיאולוגיות של זיכרון השוכנות תחת רגלינו. איננו יכולים לדרוך על האדמה מבלי להרגיש את כל מה שהתרחש עליה לפנינו. חיים שמתעלמים מעָבַר זה כמוהם כחיים בהכחשה.

האמירה הזו קצת נחרצת מידי לטעמי. מצד שני, כשחיים בעיר כמו ברלין, בה זרועים אבני נגף (שְטוֹלְפֶּרשְטַיין, או בגרמנית: Stolperstein) לאורכם ורוחבם של רחובות העיר, מבינים כמה העבר הוא נוכח-נפקד בחיי האנשים שחיים בעיר הזו.

איננו נולדים מִשום-מקום. וגם כאנשים מבוגרים, איננו מתקיימים בהווה בלבד. אנו סוחבים על גבינו את אבני עברנו בכל אשר נלך (אם לשאול דימוי מן המיתולוגיה היוונית.)

אחד מסופרי המאה-העשרים שהשגיח בכך, ושייחד מקום מרכזי בכתיבתו לעיסוק

בסממני הזמן (ובמיוחד זמן העבר), היה כמובן הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, עליו הרביתי לכתוב בבלוג הזה. אחד אחר הוא הסופר ההולנדי קס נוטבום.

לפני כחודש ימים החלטתי לבדוק שוב את נוטבום. עלעלתי באפליקציית אמזון בטלפון הנייד שלי, ואחרי התלבטות קלה החלטתי להזמין עותק של ספרו, The Following Story.

צחוק העבר, שקראתי כבר את ספרו של נוטבום, הסיפור הבא. זה היה לפני למעלה מחמש שנים, בזמן אחר ובמקום אחר: קראתי את הספר בעברית כשעוד חייתי בישראל.

למעשה רק כשהתיישבתי לכתוב כאן וחיפשתי מה כתבתי כבר על נוטבום, גיליתי שקראתי את הספר, ואף כתבתי עליו כאן.

סימן שהוא לא היה טוב במיוחד, אם הצלחת לשכוח כליל שקראת אותו, יאמרו הציניקנים שביניכם. אולם ספרו של נוטבום הצטייר בעיני כפנינה אמיתית, גם בקריאה (לא מודעת) חוזרת.

נכון, במהלך הקריאה בספר הרגשתי לא פעם ולא פעמיים שכבר קראתי משהו דומה בעבר. מה שמוביל לשאלה האולטימטיבית: האם אפשר בכלל לומר או ליצור משהו מקורי, שלא נֶהֱגָה כבר? לא אנסה להשיב על השאלה הזו פה..

אך ישנה גם שאלה אחרת שעולה מהמקרה הזה, והיא: האם הקורא שקרא את הספר לפני חמש שנים (בעברית, בישראל) וזה שקורא אותו כעת (באנגלית, בגרמניה) הוא אותו קורא?

למרבה הפלא (או לא..) שאלת הזהות המשתנה היא שאלה שעולה גם בספרו של נוטבום לא פעם אחת.

***

Time is an enigma, an intractable measureless phenomenon into which, out of sheer helplessness, we have introduced a semblance of order. Time is the system that must prevent everything from happening at once

הרמן מיסרט, מורה לשפות עתיקות בעבר ומחבר מדריכי טיולים פופולריים בהווה, הולך לישון לילה אחד בדירתו באמסטרדם, ומתעורר למחרת בבוקר בחדר מלון בליסבון:

The mightiest arms in the world had raised me up in Amsterdam, and had apparently put me down again in a room in lisbon

ההתרחשות המוזרה הזו, שגובלת בתחושת מוות (ללכת לישון במציאות אחת ולהתעורר במציאות אחרת..) מתכתבת גם עם מקצועו הקודם של מוסרט:

I am a classical scholar, one-time teacher of Latin and Greek, or, as my pupils called me, a dead-language teacher 

במוחו הקודח של מיסרט עולות מספר תהיות מהותיות הקשורות בזהותו: האם התעורר אותו האדם שהיה כשהלך לישון?

מהר מאוד הוא מזהה את חדר המלון בו התעורר ומבין שלן כבר בחדר לפני כעשרים שנים, כשהיה בן שלושים, אז ניהל רומן עם מריה זינסטרה, מורה בתיכון בו לימד.

מיסרט תוהה שוב אם חזר אחורה בזמן, וכעת הוא שוב בן שלושים, אולם הצצה חטופה במראה מוכיחה שלא כך הדבר.

מה שמעלה את הסְבָרָה שאולי מדובר בחלום:

My dreams have always borne a disturbing resemblance to life, as if even in my sleep I could not come up with something new, but now it was the other way round, now at last my life resembled a dream. Dreams are closed systems, in which everything fits to perfection

***

I am always among those who are left behind on the quay waving goodbye to the departing; I belong to the past

מיסרט הוא סוג של נָזִיר מודרני. הוא חי לבדו, אוכל ישר מקופסאות שימורים וקורא בערבים ספרות לטינית ויוונית עתיקה. במידה רבה הדבר היחיד שמודרני בו הוא העובדה שהוא חי בזמנים המודרניים. חוץ מזה הוא שייך לגמרי לעבר.

החזרה הלא-מתוכננת לחדר המלון שבליסבון בו שהה יחד עם אהובתו לפני עשרים שנים מחייבת את מיסרט להתמודד גם עם שדי העבר. מצד אחד, הוא מעיד בעצמו שזו הייתה התקופה היפה בחייו, או לפחות זו בה נפתח לעולם ולאפשרויות השונות.

אולם על אף שהרומן הקצר שלו עם מריה זנסטרה פותח בפניו עולם של אפשרויות, הוא גם מאשר את קיומו של מימד טראגי שמיסרט, קלאסיקן ברמ"ח אבריו, חושד בקיומו:

My categorical imperative is very firmly anchored in my system: falling in love is prohibited, therefore I am incapable of it [...] I experienced a form of happiness that has to do with love, but not with the vulgar sort of love that radiates from the ubiquitous TV screen, not with the embarrassing, banal and uncontrollable affliction known as "being in love". I knew more than enough about the attendant miseries. Now for once in my life I belonged to the ranks of ordinary people, the mortals, the rest, because I was in love with Maria Zeinstra. One single time, and fate struck right away

וכגובה הנסיקה כן עוצמת הנפילה:

Since Maria Zeinstra I had not spent another night with a woman. It was, I had thought at the time, my last chance of experiencing real life, whatever that might mean. A sense of belonging - together , to the world, that sort of thing.

***

ספרו של נוטבום, כפי שניתן וודאי לקרוא בין השורות, אינו נעדר נימה של טראגיות. אך על האווירה הדטרמיניסטית מפצה כתיבתו המשובחת של הסופר ההולנדי. מפעת היריעה, ויתרתי על ציטוטים רבים שאספתי בספר במהלך הקריאה. זו יצירה קצרה ועשירה שמומלצת לכל שוחר תרבות.

זבאלד על ז'אן אמרי: נגד הבלתי-הפיך

כתבתי פה על חלקו הראשון של הספר On the Natural History of Destruction מאת וו.ג.זבאלד, שעסק בעיקר בהתמודדות של העם והספרות הגרמנית עם ההרס והאובדן שהמיתו עליהם הפצצות המטוסים של בנות-הברית מ-1942 ועד לתום מלחה"ע השניה. 

בפוסט שלפנינו אבקש להתייחס לחלקו השני של הספר, שעוסק בכתביהם של שלושה סופרים גרמנים שפעלו בעיקר במחצית השניה של המאה-העשרים: אלפרד אנדרש, פטר וייס, וז'אן אמרי. בפוסט הזה אתמקד במאמר על ז'אן אמרי. 

***

Once a victim, always a victim

קצת רקע מויקיפדיה: ז'אן אָמֶרִי נולד בוינה, בשנת 1912, בשם הנס מאייר. כמו יהודים גרמנים ואוסטרים רבים, גם משפחתו של אָמֶרִי הייתה מנותקת משורשיה היהודיים, ואמו גידלה אותו כנוצרי; אָמֶרִי מעיד על עצמו שידע על מקורה היהודי של משפחתו, אך "הייתי יהודי כמו שאחד מחברי לכיתה היה בנו של בעל מסבאה שפשט את הרגל".

כסטודנט למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת וינה, ועסק גם בכתיבה ספרותית. לאחר שסופחה אוסטריה לגרמניה ב-1938, אָמֶרִי נמלט לצרפת ומשם לבלגיה, אולם משום שהיה נתין גרמני, שלטונות בלגיה גירשו אותו חזרה לצרפת ב-1940, והוא נכלא במחנה מעצר. עם כיבושה של בלגיה ברח אָמֶרִי מן המחנה וחזר לבלגיה, שם הצטרף לתנועת ההתנגדות הבלגית. הוא נלכד על ידי הגסטפו, נכלא ועונה. לאחר שהגרמנים הבינו שלא יוכל לספק עוד מידע, אָמֶרִי "ירד בדרגה" מ'אסיר פוליטי' ל'יהודי' ונשלח לאושוויץ, שם הועסק בעבודות כפייה קשות (מכיוון שלא היה בעל מלאכה). עם התקרבות הצבא האדום בשלהי 1944 הועברו האסירים, ואָמֶרִי בתוכם, למחנה הריכוז בוכנוולד, ומשם לברגן בלזן, שם שוחרר על ידי הצבא הבריטי באפריל 1945.

אחרי המלחמה התפרנס כעיתונאי, אך סירב לפרסם באוסטריה או בגרמניה. הוא שינה את שמו לאָמֶרִי, מעין אנגרם של שמו המקורי, וגם מתוך הזדהות עם התרבות הצרפתית של אחרי מלחה"ע השניה, אליה חש זיקה עמוקה.

הוא נמנע מלכתוב על חוויותיו בתקופת השואה, עד לשנת 1964, אז ראה אור ספרו מעבר לאשמה ולכפרה (ראה אור בעברית בהוצאת עם-עובד בשנת 2000. מעבר לכך ראה בעברית אור ב-1994 בספרית פועלים ספרו, ‫ שארל בובארי - רופא כפרי :דיוקנו של איש פשוט שהציע נקודת מבט חדשה על ספרו של גוסטב פלובר, אמה בובארי.)

***

מאמרו של זבאלד, שעוסק בז'אן אמרי, נקרא נגד הבלתי-הפיך (Against the Irreversible) ובמידה רבה כותרת זו מסכמת את 'הקריאה' של זבאלד את חייו וכתיבתו של ז'אן אמרי.

החל מה12 במארס 1938, היום בו סופחה אוסטריה לגבולות הרייך, מצטט זבאלד

את אמרי:

״I was a person who could no longer say 'we' and who therefore said 'I' merely out of habit, but not with the feeling of full possession of my self."

עוד לפני הרדיפה האובססיבית בידי הנאצים, לפני הנישול מזכויות אדם בסיסיות וההשמדה השיטתית - משמעותה של ההשתלטות העוינת על אוסטריה וסיפוחה לגבולות הרייך הגרמני היתה אובדן הזהות האישית והלאומית של אנשים כמו אמרי, שחשו עד לאותה נקודה חלק מלאום, וכעת נותרו ללא אדמה תחת רגליהם, במלוא מובן הביטוי. שכן:

The destruction of someone's native land is as one with that person's destruction

ובמקום אחר זבאלד מוסיף:

Home is the land of one's childhood and youth. Whoever has lost it remains lost himself, even if he has learned not to stumble about in the foreign country as if he were drunk

אמירה שאינני יכול אלא לקרוא באירוניה מסוימת, בהתחשב בכך שזבאלד עצמו העתיק את חייו בגיל מוקדם יחסית מגרמניה לאנגליה, שם חי עד יום מותו.

זבאלד מתעכב הרבה במאמרו על החוויה הייחודית של אמרי כקורבן של רדיפה ועינויים, ועל המשמעות של אובדן הזמן והמקום בחייו של ניצול:

For the victim of persecution [...] the thread of chronological time is broken, background and foreground merge, the victim's logical means of support in his existence are suspended. The experience of terror also dislocates time, that most abstract of all the humanity's homes. The only fixed points are traumatic scenes recurring with a painful clarity of memory and vision

העינויים שעבר אמרי בידי הגסטפו הותירו כמובן צלקות רבות בגופו ובנפשו, אולם ההתמודדות הגדולה ביותר היא עם הזמן הבלתי-הפיך, שלא ניתן להחזירו אחורה:

Torture has an indelible character. Whoever was tortured, stays tortured

וגם השפה עצמה נהיית מדיום זר, כפי שזבאלד מצטט אצל אמרי:

"It was a long time before we were able even to learn the ordinary language of freedom. Still today, incidentally, we speak it with discomfort and without real trust in its validity."

***

ניצול רדיפה, או אדם שחזר מהשבי, חי במידה רבה תמיד בתוך סוג של ריק, בממד שהוא מעבר למקום או זמן. הזיכרון הוא דבר חמקמק בפני עצמו, אומר זבאלד, ועבור הניצול הוא עוד יותר בעייתי: מצד אחד הוא מתעתע וחמקמק, ומצד שני הנוכחות המעיקה שלו תמיד איתנה:

The fact that memory can hardly be endured - memory not only of moments of terror but also of a more or less untroubled time before them - is a problem which to a high degree determines the mental state of victims of persecution. [...] Unlike the agents of terror, they obviously no longer have reliable mechanisms of repression at their command. Islands of amnesia do develop in them, but that is not at all the same as being genuinely able to forget

הקורבן נותר עם הצלקות. ושום 'עבודה מנטלית' לא יכולה להשיב את מה שנלקח ממנו, או את מה שאבד. הכעס והשנאה מקבעים אותנו אל רגע ההרס והאובדן.

Resentment, writes Amery in full awareness of the illogicality of his attempt at definition, "nails every one of us onto the cross of his ruined past. Absurdly, it demands that the irreversible be turned around, that the event be undone.

ובעיני זהו אולי הלקח החשוב ביותר שניתן להסיק מכתביו של אמרי, כפי שהיא משתקפת במאמרו של זבאלד. לקח שתקף בהחלט גם לחגיגות ימי הזיכרון שהמדינה על שלל סמליה מחבקת ומנציחה ככלי לקיבוע המחשבה ושמירת הפוקוס על העבר, במקום על העתיד.

***

Seen in this light, the act of writing becomes both liberation and the annulment of delivrance, the moment in which a man who has escaped death must recognise that he is no longer alive

אמרי, כמו פרימו לוי שהיה גם הוא אסיר באושוויץ באותה תקופה, מצא את מותו בהתאבדות. הוא לא מצא מזור לתחלואי הזיכרון גם באמצעות הכתיבה. את הזמן שאבד, את זה גם מרסל פרוסט ידע, אין להשיב חזרה.