‏הצגת רשומות עם תוויות פתיח אקין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פתיח אקין. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 8 ביוני 2010

המטבחון העליון


באיחור מה, הגעתי להעלות על הכתב את רשמיי מסרטו האחרון של פתיח אקין, סול קיצ'ן.

לפני שנתיים בערך נתקלתי לראשונה בסרטו של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פתיח אקין, עם הראש בקיר (2004). מייד עם הצפייה הראשונה, הסרט עשה עליי רושם עז, ולאחר צפייה שניה ושלישית אני יכול בהחלט למקמו במקום של כבוד בין עשרת הסרטים הטובים ביותר שראיתי, לצד, בין השאר, כס הדמים של אקירה קורסוואה, הקרבן של אנדריי טרקובסקי, זכרונות של פליני ועירום של מייק לי.

למרות שהסרט נמשך קצת פחות משעתיים, התהפוכות העלילתיות והמשקע הרגשי בו כה רבים שגם בצפייה שלישית מגלים בו דברים חדשים.

הסרט, שעסק במשברי הזהות של קהיט (השחקן בירול אונל במפגן משחק מדהים) וסיבל (סיבל קקילי, חשקנית פורנו לשעבר), שני טורקים-גרמניים שאינם מוצאים את עצמם ונופלים זה לזרועותיהשל זו, זכה בפרס דוב הזהב בשנה בה יצא לאקרנים.

מאז עם הראש בקיר אקין ביים גם הקומדיה קבב קונקשן (2004) את לחצות את הגשר: הצלילים של איסטנבול (2006), סרט דוקומנטרי מרתק בו מתחקה הבמאי אחרי עושר המוזיקה טורקית העכשווית, ואת קצה גן עדן (2007), חזרה לקולנוע פוליטי, טעון ופיוטי.

ככלל מתאפיין הקולנוע של אקין כקולנוע 'אתני'. סרטיו עוסקים לעיתים קרובות במהגרים, או במיעוטים אתניים (טורקים, איטלקים, יוונים).

לאחרונה יצא אקין עם סרט חדש, סול קיצ'ן (2009). הסרט עלה לאקרנים בערך שבועיים לפני מחדל המשט, שהצית מחדש את האיבה הטריה בין ישראל לטורקיה.

גם בימים נטולי עימותים מיותרים, קשה לשווק בארץ קולנוע 'אירופאי', על אחת כמה וכמה סרט דובר גרמנית על יוונים, בבימויו של טורקי.

מבחינת העלילה, סול קיצ'ן הוא בליל של עלילות משנה שאינן מתלכדות יחדיו ביעילות יתר. גיבור הסרט, צינוס, יווני-גרמני, מנהל מסעדת פועלים כושלת, חברה שלו בורחת לסין, ואחיו משתחרר מהכלא ומחליט להתעלק דווקא עליו.

צינוס מתמרן ומתייסר ואינו מגיע לשלום עם עצמו.

ברקע מתנגן פסקול סול סבנטיזי עשיר (אקין מתמחה ברקיחת פסקולים מעולים לסרטיו)

שלא כמו סרטיו היותר רציניים של אקין, סול קיצ'ן לא מנסה להיות יותר מסרט מבדר.

הוא קליל ומשעשע ודי לו בכך.

זוהי גם אחת מחולשותיו של הסרט, שלא ממש מצליח לצאת מהשבלונה של קומדיה קלילה עם טיבול אתני עדין.

בסה"כ, לאור הציפיות מסרטיו האחרונים של אקין, מדובר באכזבה.

לא נותר אלא לצפות לסרטו הבא.

יום שבת, 9 במאי 2009

See No Evil, Hear No Evil, Speak No Evil

 
שלושת הקופים מסמלים חוכמה, בתרבות המזרח.

אצל הבמאי הטורקי נורי בילז' (Üç Maymun, 2008) הם מסמלים דווקא טפשות, או לפחות אוזלת יד.

לקולנוע הטורקי, והבלקאני בכלל, היסטוריה ארוכה של בדיקה עצמית, שלא הייתה מזיקה גם לקולנוע הישראלי, הבוחר לעיתים תכופות מדיי דווקא בנוסטלגיה או בפנטזיה (ראו ביקור התזמורת, בופור, ואלס עם באשיר ואפילו חתונה מאוחרת).

הקולנוע הזה (או לפחות זה המצליח לעשות את דרכו מבעד למסך הברזל העומד בינינו, "המערב", והעולם השני), עוסק בעיקר ביחסים בין אדם לאדם, בדת ובאמונה ובמידות המוסר האנושי בכלל (בהקשר זה, מומלצים במיוחד סרטיו האחרונים של פתיח אקין, הצד השני של גן עדן, עם הראש בקיר וCrossing the Bridge The Sound of Istanbul film, הקולנוע המוקדם של אמיר קוסטריצה [מסע העסקים של אבא וזמן הצוענים במיוחד] או סרטים מוקדמים יותר כמו Yol, התורכי-קורדי).

שלושת הקופים של בילז' הם אם, אב ובנם המשותף.

בתחילת הסרט הולך האב לכלא במקום הבוס שלו, שדרס מישהו באישון ליל, כשהיה תחת השפעת המשקה. האם והבן נותרים לבדם, כשכספו וחסדיו של הבוס הם כל מה שנותר להם להישען עליו. עד מהרה מתחילה האם לנהל רומן עם הבוס, והבן, המבקש לנקום את חרפת אימו ובושת אביו, הורג את הלה.

מלבד למשחק המאופק (במשך רוב הסרט, אפשר ממש לחתוך את האוויר בסכין)והצילום המדהים של Gökhan Tiryaki, הסרט הוא מאותם סרטי אוירה שממשיכים לזרום מכיוון מזרח אל אקרני המערב. אם זאת, במאי הסרט אינו חושש מהתמודדות עם נושאים קשים כמו חיים ומוות, אמון ובגידה ומוסד המשפחה כערך עליון.
אל תצפו פה לקתארזיס (שעל פי רוב כאילו נדרש ע"י הצופים מקולנוע שכזה - אם כבר טרחתי לסבול סרט באורך מלא בטורכית, לפחות שירוממו את רוחי!).

הסוף פה אפור ופתוח כמו ההתנהלות של דמויותיו לכל אורך הסרט, שמתחילות בשום מקום, עוברות את מה שהן עוברות, ונשארות ללא כלום בידן.

אם זאת, הסרט אינו נמנע ממוסר-השכל וקריצה ישירה אל עיני הצופה - החיים במזרח קשים מאוד, אך לפחות לא ממצמצים בעיניים כשהשמש שוקעת..