אני זוכר את ז׳ורז׳ פרק

זיכרון הוא דבר בלתי-אפשרי

חורחה לואיס בורחס

לחזור לאחור ולגלות דברים שקראת לפני שנים, שמות שהיכרת מזמן, פנים  שתוויהם נחרטו בזכרונך - חלקם נותרו איתך, חלקם נעלמו והנה הם שבים וצפים - אתה מרים ספר, או מגזין ישן, מנקה את מעטה האבק הדק שנערם עליהם, פותח ומעלעל בדפיהם, ומשיב אותם חזרה למקומם.

לז'ורז' פרק התוודעתי אי-שם בשנת 1997, כשראה אור כתב העת הראשון של המעורר במתכונתו ה'חדשה', והוא בא לעזרי מאז פעמים רבות (פרק, לא המעורר..)

המעורר 1 הוקדש רובו ככולו לסופר הצרפתי האהוב. לימים ראו אור עוד חמש מהדורות עד שנדם קולו של כתב העת הנפלא הזה.

זכור לי ששמרתי את כל שש המהדורות, אך אי שם בין מעברי הדירות הרבים הם אבדו, ונותרו בזיכרון בלבד.

***

הזיכרון משחק תפקיד משמעותי בכתביו של פרק. אני משתמש בתואר הגנרי 'כתבים' מפני ש׳ספרים׳ הוא תיאור אובייקטיבי מידי (מלשון 'אובייקט') ו׳רומנים׳ גם יחטא לעושר שפרק הוציא תחת עטו, למגוון הז'אנרים בהם שיחק במהלך חייו הקצרים (הוא הגיע לגיל 46 ו׳נכנע׳ למחלת הסרטן - לאחר מותו הוענק לכוכב הלכת הקטן מס' 2817 השם פרק, הנה אנקדוטה שוודאי כבר הכרתם. לפחות חלקכם..)

נתחיל מהסוף. כך סיכם פרק את הקריירה הספרותית שלו, בספר שראה אור בשנת 1985, כשלוש שנים לאחר מותו:

 « Si je tente de définir ce que j'ai cherché à faire depuis que j'ai commencé à écrire, la première idée qui me vient à l'esprit est que je n'ai jamais écrit deux livres semblables, que je n'ai jamais eu envie de répéter dans un livre une formule, un système ou une manière élaborée dans un livre précédent. (…) En fait, me semble-t-il, au-delà de ces quatre pôles qui définissent les quatre horizons de mon travail -le monde qui m'entoure, ma propre histoire, le langage, la fiction-, mon ambition d'écrivain serait de parcourir toute la littérature de mon temps sans jamais avoir le sentiment de revenir sur mes pas ou de remarcher dans mes propres traces, et d'écrire tout ce qui est possible à un homme d'aujourd'hui d'écrire : des livres gros et des livres courts, des romans et des poèmes, des drames, des livrets d'opéra, des romans policiers, des romans d'aventures, des romans de science-fiction, des feuilletons, des livres pour enfants… 

Penser/classer, Georges Perec

ובתרגום לעברית:

אם אנסה להגדיר את מה שניסיתי לעשות מאז שהתחלתי לכתוב, הרעיון הראשון שעולה במוחי הוא שמעולם לא כתבתי שני ספרים זהים, שמעולם לא התחשק לי לחזור בספר על נֻסְחָה, על מבנה או רעיון שכבר שכללתי בספר שקדם לו. (...) למעשה, נדמה לי שמעבר לארבעת הקטבים שמגדירים את ארבעת האפיקים של כתיבתי - העולם שסובב אותי, העבר שלי, השפה, הבִּדְיוֹן -, שאיפתי כסופר היא לחלוף על-פני כל הספרות של זמני מבלי לשוב אי-פעם על עקבותיי, ולכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום: ספרים עבי-כרס וספרים קצרים, רומנים ושירים, מחזות, לִבְרִיות לאופרה, ספרי מתח, ספרי הרפתקאות, ספרי מדע-בדיוני, סיפורים בהמשכים, ספרי ילדים...
ז׳ורז׳ פרק, לחשוב/למיין

***

לכתוב כל מה שאפשרי לאדם לכתוב היום. במידה רבה, אומר פרק, הכתיבה איננה אלא ניסיון תמידי לא לחזור על עקבותיך. כלומר, להימנע ממבט אחורה, אל העבר. לכתוב משהו חדש, משמע להביט קדימה, אל עבר העתיד. 

יש משהו מעורר הערכה בשאיפה הטוטאלית, ומעט ילדותית/נאיבית, של פרק. אולם כל זכר של ציניות נמחק כשמגלים שפרק אכן עמד במשימה שהציב לעצמו: כ״א מספריו נכתב כבתוך ז׳אנר אחר לגמרי, ויש כמה, כמו W או זכרון-הילדות, ספרו הסמי-אוטוביוגראפי (או שמא ׳אוטוביוגרפיה בדיונית׳..) שנעים בין כמה קטבים בה-בעת.

ואם זאת, למרות שפניו תמיד פנו קדימה, חלק מהותי ביצירתו של פרק היה עוסק בזיכרון.  

W או זכרון-הילדות היה הספר השני של פרק שקראתי, כשהייתי בן עשרים בערך. הספר (התרגום הראשון של פרק לעברית) ראה אור כמה שנים לפני-כן בהוצאת הקיבוץ-המאוחד. מעבר למשמעות המילולית של העלילה, אני לא חושב שהתעמקתי או הצלחתי להפנים את המהות המיוחדת של הספר הזה, שמורכב משתי עלילות הנמסרות לסירוגין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן: האחת, ספר זכרונות  המורכב מפרגמנטים על ילדותו של המְסַפֵּר (האם זה פרק?) במהלך מלחמת העולם-השניה; בשניה מתאר המְסַפֵּר אִי קטן בשם W בו מתנהלת חברה ספק על פי אידיאל אולימפמי ספק כמחנה ריכוז טוטאליטארי .

למרבה המזל, הזדמנה לי הזדמנות שניה לקרוא את הספר, בצרפתית הפעם, במסגרת סמינריון באוניברסיטה (לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא ספרים פעם שניה, או שלישית. כמה ספרים פספסנו כשקראנו אותם ב׳תקופה לא טובה׳, או מוקדם מידי, ואולי אפילו מאוחר מידי בחיינו..) זו היתה קריאה זהירה יותר בספר, והתייעצות במקביל לקריאה בפרקים מן הביוגרפיה של דייויד בלוס ז'ורז' פרק, חיים במילים הולידו תובנות חדשות על כתיבתו של  פרק, ובפרט על ניסיונותיו החוזרים ונשנים להציל את עברו מתהום השיכחה.

הנה ציטוט קצר מספרו של בלוס, בו הוא מתייחס לשמו של פרק, ובמידה רבה גם לזהותו כסופר:

ב‮"‬אוטוביוגרפיה הבדיונית‮"‬ המרגשת והמוזרה שלו, W או זכרון–הילדות, מביא פרק תיאור קצר ומסועף של ההיסטוריה הלשונית של שמו. הוא מציין, במדויק אך שלא לעניין, שברוסית המילה פרץ (המתועתקת בדרך כלל מהקירילית כ-p'erets‭ ‬) משמעותה פלפל. הוא גם מנדב את המידע שבהונגרית perec‭‬, המבוטא כ"פרץ‮"‬, כמו בפולנית, פירושו טבעת–לחם. למעשה, "פרק‮"‬ נשמע בהונגרית הרבה יותר כצירוף הכבולsósperec‭ ‬ הנהגה כ"שושפרץ‮"‬, שמשמעותו המילולית היא "טבעת לחם מומלח‮"‬, כלומר בייגלה. הדבר יוצר בדיוק את אחד מאותם משחקי מילים בצרפתית שבהם אהב פרק להשתעשע, שהרי "שושפרץ‮"‬ הוא הצורה הקרובה היותר להגיית השם שלו עצמו, ז'ורז' פרק בהגייתו במבטא הונגרי, סרבי או פולני: "שושפרץ‮"‬ לעומת "ז'ורז'פרץ‮"‬. 

בייגלה הוא גליל בצק מאורך הנאפה בלולאה כפולה, פחות או יותר בצורת הספרה שמונה: שני חורים הקשורים זה בזה רק באמצעות לחם. ההגייה הפולנית של פרק, פרץ, היא כאמור "חור‮"‬ בעברית – ושושפרץ ההונגרי הוא לחמנייה שבה שני חורים. הקשר עם פרץ הוא מקריות טהורה, שהרי אין כל קשר בין השפות המעורבות, אך כאשר היה פרק בבלגרד – בגיל עשרים ואחת ומאוהב – חבריו היוגוסלבים הקניטו אותו ללא רחמים על היותו סתם petit‭ ‬pain (מילולית: "לחם קטן‮"‬). כמה שנים אחר כך הוא התנקם בהם בסתר בהטמנת כמה פיסות בייגלה וכן כמה חצאי–אמיתות ב-‮‬W או זכרון–הילדות. פרק הפך משחק מילים רב–לשוני למעין גורל, כאילו נקרא בשמו פעמיים "איש הפערים‮"‬.    

(ספרו של בלוס ראה אור שנה שעברה בהוצאת בבל [פרק חייב את רוב הכרתו בעברית להוצאה, שהוציאה לאור שישה ספרים פרי עטו, בנוסף לאוטוביוגרפיה של בלוס, שתירגם רבים מספריו של פרק לאנגלית. בצרפתית ראו אור כ-21 ספרים פרי עטו של פרק עוד בימי חייו, ו23 לאחר מותו, השניים האחרונים שבהם בשנה שעברה בלבד, ועוד היד נטויה..)

***

פרק הוא דוגמא מצוינת לכתיבה במצב תמידי של ׳סכסוך׳: סכסוך בין ז׳אנרים, בין הווה ועבר, בין זיכרון ובדיון.. ברבים מספריו, הוא מעבה את עלילות ספריו עם דקויות ורמזים, עם משחקי תעתועים ומבוכים עלילתיים. בחיפוש הדקדקני הזה אחרי מה שהיה ונעלם, אחרי מה שאבד ואינו ניתן להשבה בדיוק כפי שהיה, הוא למעשה מהדהד את דבריו של בורחס ש'ההווה הוא אינסופי, כי העתיד אינו אלא תקווה, והעבר הוא זיכרון בלבד.׳

אגב זכרונות, פרק הקדיש ספר שלם לדברים שהוא זוכר (Je Me Souviens; אני זוכר) בו מנה, כמעט מבלי לפרט או להוסיף הֶקְשֵׁר, כ-480 זכרונות, כגון:

[265] אני זוכר את לי הארווי אוסוולד.

[268] אני זוכר שכשהועמד לדין, איכמן הושב בתוך תא זכוכית. 

[382] אני זוכר את יונת השלום של פיקסו, ואת הפורטרט שצייר של סטאלין.

[...] 

הספר לא תורגם לעברית, וכנראה גם לא יתורגם (יותר מידי זכרונות תלויי-זמן ותרבות, שיהיו קשים ל׳תרגום׳ לעברית.)

***

פרק התייחס לבורחס בספרו חלל וכו': מבחר מרחבים, שגם הוא ראה אור בהוצאת בבל:

Like the librarians of Babel in Borges’s story, who are looking for the book that will provide them with the key to all the others, we oscillate between the illusion of perfection and the vertigo of the unattainable. In the name of completeness, we would like to believe that a unique order exists that would enable us to accede in knowledge all in one go; in the name of the unattainable, we would like to think that order and disorder are in fact the same word, denoting pure chance. 

It’s possible also that both are decoys, illusions intended to disguise the erosion of both books and systems. It is no bad thing in any case that between the two our bookshelves should serve from time to time as joggers of the memory, as cat-rests and as lumber-rooms.

סופרים, אם כן, אינם אלא מלהטטים בזיכרון. העבר הוא חומר גלם גס בידיהם, והם לשים אותו, שוב ושוב. פרק היה מודע לבעייתיות שבדבר, אך בה-בעת היה מודע לכך שבמתח הזה שבין זכרון לבדיון נולדת גם היצירה.

פשיטת רגל

ז׳ורז׳ פרק עמד במחזהו העלאה במשכורת (ראה אור בעברית בהוצאת רסלינג) על פאן התיאטרלי הטמון במעמד המעורר בעתה: מעביד-עובד.

מעמד זה ניצב גם במרכז ספרו של הסופר הארגנטינאי אניבל חרקובסקי, העבודה (ראה אור לאחרונה בהוצאת כרמל בסדרת הספרים "אלדורדו" לסיפורת לטינו-אמריקנית. תרגמה מספרדית: פרידה פרס-דניאלי), העוקב אחר מספר דמויות העושות הכול כדי לשרוד את המשבר הכלכלי החריף שפקד את ארגנטינה בשנת 2001.

בני אדם דומים זה לזה ומה שנאמר על אחד מהם עשוי להיאמר לא אחת על האחרים. 

על אף שהוא עוסק בקורותיהן של כמה דמויות שונות, נקודת המבט בספרו של חרקובסקי היא אחידה והיא נמסרת מנקודת ראותו של המספר, גבר צעיר שמוסר תחילה את סיפורה של דיאנה, אישה בשנות העשרים של חייה שמוצאת את עצמה עם מות אביה ללא בית וללא משפחה. המשבר הכלכלי אף מחריף את מצבה והיא בקושי מצליחה להתקיים מהכסף המועט שנותר לה אחרי שנושים עיקלו את בית הוריה ואת חנות הלבנים שניהל אביה במשך כמה עשורים. היא מחפשת נואשות עבודה במשך קרוב לשנה, עד שהיא סופסוף מוצאת עבודה כמזכירה בחברה גדולה.

בלב השממה התרבותית שיש אנשים שמעדיפים לכנותה בשם החמקמק 'עבודה', או 'קריירה', דיאנה מעמידה מבחר הצגות כדי להנעים את זמנו של הבוס שלה ולשמש לו להשראה. מדובר בקטעים תיאטרליים קצרים שתוכננו בקפידה מראש, או שמא Numbers באנגלית, על הדו משמעות הטמונה במילה הזו..

הדמות השניה ברומן היא זו של המספר עצמו, סופר שהואשם בזימה ונאלץ לעבוד בתיאטרון בורלסקה כדי להתפרנס. בזמנו החופשי הוא עוקב אחרי דיאנה ואחר הנעשה במקום עבודתה.

העיסוק האובססיבי בפרטים אינטימיים מחייה האישיים והמקצועיים של דיאנה עשוי ללמד את הקורא משהו על יצר המציצנות שלו-עצמו, אולם הקורא איננו המציץ היחיד, שכן גם המספר שלנו צופה מן הצד ומודה היטב לכל ההתרחשויות בחייה של דיאנה, מעין הודאה של הסופר ביצר המציצני הכרוך בכתיבה.  

המופע שמעלה דיאנה עבור הבוס שלה בחלקו הראשון של הספר מוצאת מקבילה מדוייקת בחלקו השני, העוסק כאמור בעולם הבורלסקה:

לעולם לא מתקנים את המושבים באולם וגם לא את הכיסאות [...] בדיוק כמו שלא מתקנים את הפנסים ואת הזרקורים או את יריעות המסך, כי הכולמתבלה באיטיות., בצורה בלי מורגשת, עד שיום אחד מפסיקים להשתמש בחפץ הבלוי. רק לעיתים רחוקות מאוד עוזב בדרן ובמקומו בא בדרן אחר המספר בדיוק אותן בדיחות. עם הגיען לגיל מסוים הבנות פורשות ודי פשוט למצוא מחליפה שתלבש את התלבושות, תנעל את הנעליים ותחבוש את הפיאות שהמחליפה מוצאת בחדרי ההלבשה, ותציג את הקטעים שברפטואר, כך שקיימת התחושה שצופים תמיד בלהקת בלט אלמותית. בלהקה תימצא תמיד רק ג'ינג'ית אחת. לאחת הרקדניות תהיה צלקת של ניתוח קיסרי בבטן. בזמן ההצגה אחת תמעד על הבמה, ולאחרת יציעו נישואין בצעקות מתוך מעמקי האולם העכור.

על אף הזילות הברורה שבמעמד זה, המספר מוצא אלמנטים של פואטיות במופעי הבורלסקה שמעלות הבנות ואף מעלה על הכתב או מדמיין מבחר ליבריות, אותן הוא כותב במיוחד עבור הרקדניות המתערטלות.

במופע הבורלסקה, מיטשטשות זהויותיהן האינדיבידואליות של הנשים עד שהן נהפכות לבליל אחד של נשיות גסה:

ענני האור הכבד והאפרורי, הפיאות, האיפור המוגזם, התלבושות שמעבר להבדלים ההתחלתיים מסתיימות בסופו של דבר בצמד בסיסי של תחתונים וחזייה, ובעיקר התבנית הקשיחה של העלילות שתמיד תמיד מוליכה את מבטי הקהל אל המרכז המרתק של הערווה, כל אלה גורמים למצבין שנוטים למוסס את זהותן של הבנות על מזבח אבות הטיפוס שדאגו לשמור - ועדיין שומרים - על האשליה של הבורלסקה, ועל כן, נחל מהצגת הבכורה שלהן, הבנות נכללות בתוך איזה אידיאל נצחי, מעבר לאנושי, ובדימיון של הגברים ובזיכרונם הן נהפכות ל"בלונדה", ל"הכי צעירה", ל"הכי גבוהה".

***

הדמויות בספרו של חרקובסקי, לבלי יוצא מן הכלל, הן כולן אנשים שירדו מגדולה לכדי אשפתות: רקדנית בלט שהפכה לסוג של חשפנית, בן של רופא שהפך מאמרגן למנהל תיאטרון בורלסקה זול, וסופר שהפך לשוליה באותו מוסד מפוקפק. לא רק המדינה היא שירדה מנכסיה, אלא גם אזרחיה איבדו מערכם העצמי ונאלצו לעשות בחייהם פשרות שאף לא העלו על הדימיון כמה שנים לפני פרוץ המשבר הכלכלי. אומה שלמה שבתוך שנים מעטות התמוטטה בגלל האבטלה והעוני, מכנה אותם חרקובסקי, כל אלה שהמציאות השפילה.

מחיפוש קצר שערכתי ברחבי האינטרנט גיליתי שאניבל חרקובסקי איננו מוכר מידי מחוץ לגבולות ארצו, או לקוראים ששפת אימם איננה ספרדית. בהקשר זה פרי מלאכתם של עורכי סדרת אלדורדו, ינון קחטן ואוריאל קון, אף גדול יותר משום שהצליחו להגיש לקורא הישראלי יצירה שלא סביר שהיה נתקל בה אלנלא תיווכם הישיר. ועל כך בלבד, כמו שנאמר, קנו את עולמם.

הים, הים

Clare is a place that reels from terrible things, so old that they are barely named, so hard to imagine that they survive by haunting, and there is nowhere in its landscape that is not infused with oddness and a quiet sleepy violence - a delicious sort of threat. And it is an impossible fact but whatever happened here happened everywhere, and whatever happened everywhere happened here, and so it is with books, and so it is with stories and rumours and the past.  When you swim in the Pollock Holes you can see a lip of rocks at eye level, and beyond you can see the Atlantic and its waves and the cliffs in the distance and storms passing north or south on the horizon, and it is all colossal,  and you can feel - it is possible to feel - either that you are nothing at all, or that you are lucky 

Keith Ridgeway, My Nazi Summer

הקטע הנ"ל לקוח מתוך פוסט שכתב הסופר האירי קית׳ רידג׳ווי בבלוג שלו, פוסט המוקדש לזיכרון ילדות אודות בקתה קטנה בעיירה קארי שבצפון אירלנד, סוג של קצה-העולם, שם נהג הסופר לבלות את חופשות ילדותו יחד עם משפחתו. פחות חשובה העיירה קלייר לפוסט הזה, חשובהיותר  ההרגשה העוברת בתיאור של רידג'ווי: הנוף הנצפה מן הצוק, מקצה היבשה, כשהמרחבים הפרוסים לפניך הם אלו של הים האינסופי.


זה לא הפוסט שרציתי לכתוב על סופרים אירים. זה פוסט קצר על הים. הים שנותן ולוקח, שטומן בחובו סיפורים ומעשיות, מיתולוגיות למכביר, מעדן האנושות ווודאי עד לקיצה. לא לסכם את מוטיב הים בתרבות המערבית באתי כאן. קטנה היריעה.. כי אם לעורר כמה מחשבות ולהעלות כמה השערות, חלקן בטלות בשישים וחלקן אולי מופרכות. הבה ניתן להן יריעה בכל זאת..

אנו חיים בסמיכות לים. ועם זאת, לרוב הוא נעדר מחיינו. יש בו הבטחה לגאולה, לבריחה, לשפע וברכה, אך עם זאת, ובמיוחד בימות החורף כשהוא משחיר, או בשעות הלילה העמוקות, הוא נראה בולע ומאיים, אוכל הכל.

התחלתי להרהר בים כשקראתי בספרה של קלודיה גאליי, Les Deferlantes (בתרגום לא מספק לעברית, הגלים.)


כ״כ הרבה סיפורים נקשרו בים, כ"כ הרבה תקוות וישועות נתלו בו, אך עם זאת הוא נותר לעיתים קרובות גם המורא הגדול מכולם (׳רק שלא יעלו עלינו הערבים ויזרקונו אל הים׳! הנה, מכל האיחולים שאיחל לנו ערפאת, האם לא פחדנו יותר מכל שיתגשם זה: ש׳נשתה מן הים של עזה׳; בבחינת שנאכל את הדייסה שבישלנו..
אך די לה, לפוליטיקה. הים נותר על פי רוב נייטראלי..)


סופרים רבים כתבו על ה׳אפשרות של אי״, מדניאל דפו עם רובינזון קרוזו, דרך ג׳ון דון ('No Man is an Island') ועד לאיים של ז׳ורז׳ פרק ומישל וולבק, אם להזכיר כמה איים בלבד.. כמעט כולם מקומות אוטופיים בהם הכל אפשרי והרשות נתונה. 


אך מה אומרים הסופרים, המשוררים ושאר האמנים על הים?


אצל אמילי דיקנסון הוא מקום מפלט, מקום של שיכחה, מקום של אובדן העצמי:

:MY river runs to thee

?Blue sea, wilt welcome me

.My river waits reply

!Oh sea, look graciously

I ’ll fetch thee brooks

 - ,From spotted nooks

!Say, sea, Take me

המלחין היפני טורו טקמיטסו שאב השראה מן הפואמה הזו ליצירה מפעימה, בשם Quotation of Dream. ניתן להאזין ליצירה כאן.




גם למלחין הצרפתי קלוד דביסי פואמה סימפונית סוחפת בשם ׳הים׳:





ואילו את ווירג׳יניה וולף (אל המגדלור; הגלים) אסף בסופו של דבר הנהר..  


אצל הצייר היפני בן המאה השמונה עשרה, קאטסושיקה הוקוסאי, הים הוא כוח גדול המטיל מורא ודורש את כבודו מן האדם הקטן. הנה "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה", תמונתו המפורסמת ביותר של הוקוסאי.


גם לצייר הלאומי הבריטי בן המאה התשע-עשרה, ג.ו.מ.טרנר  תמונות ים רבות משלו (הבריטים לא ניחנו בציירים גדולים רבים. בכתיבה הם מצטיינים, במוזיקה גם - לפחות במאה העשרים - אך משום מה בציור הם מתקשים..) הים הסוער שלו לא שונה מאוד מזה של הוקוסאי, על אף שאלפי מילין הפרידו בין זה לזה, ואף יותר מרחק, מבחינת הגישות האמנותיות.


הנה הגל שלו, מתוך הציור Surge of Sea in a Storm: 

אם לחזור לים בספרה של קלודיה גאליי, שם הים לא עובר יותר מידי מיתיזציה.


הים פשוט שם.


הוא דואג לפרנסת אנשי העיירה הקטנה בה חיה המספרת, רובם דייגים. הוא מענג אותם ואת משפחותיהם בימי ראשון, כשהם עורכים על גליו הפלגות קצרות, ולעיתים הוא לוקח בחזרה: פעם אב דייג, פעם משפחה כמעט בשלמותה.


לנותרים, הניצולים, לא נותר אלא לעמוד מול הים בהשתהות, בחוסר הבנה או קבלה, מחכים שייפלוט בחזרה את אהוביהם, עוגניהם לחיים, כבמטה קסם.  


בספרה של ורוניק אולמי, Bord de mer (באנגלית, Beside the Sea), הים הוא יותר מקור לפלירטוט עם המוות, מעין עיסוק אובססיבי ב׳משאלת מוות׳ (death wish): באמצע יום לימודים טיפוסי, אוספת אם טיפוסית את שני ילדיה מבית הספר, עולה איתם על אוטובוס וכולם נוסעים יחדיו לעיירת חוף.


נשמע רומנטי.. מזכיר קצת את הים כמקור לשעשועים תיירותיים כמו אצל מרסל פרוסט, אך לאט לאט מתבהרת משאלת המוות שמנחה את גיבורת הרומן הקצר הזה (122 עמודים במקור, מקור תענוגות לאטלס, שכבר התוודה בפני קוראיו ש׳כמה שיותר קצר ככה יותר טוב׳.)


הים של ורוניק אולמי מזכיר קצת את הים אצל תומאס מאן, בנובלה 'מוות בוונציה'. שם הים משמש רקע לשיגיונותיו ומאווייו האחרונים של הסופר והאסתטיקן גוסטב פון אשנבך, המבקש לחדש את רוח נעוריו ומוצא לבסוף את מותו על חופיה הלבנים של וונציה.

כל זה מוביל כמובן לאחד האפוסים הגדולים ביותר על אכזריותו ועקשנותו של האדם. כי אם כבר משאלת מוות, או שמא בריחה ממשאלת המוות, אי אפשר מבלי להזכיר את מובי דיק (בעברית שלושה תרגומים,) אחד הספרים שניחס לעצמו את הים כולו, על חלק מיושביו.


הנה כך פותח מלוויל את הרומן הגדול הזה (לאטלס מורא גדול מרומני ענק, כבר אמרנו במקום אחר:)

Call me Ishmael. Some years ago, never mind how long precisely having little or no money in my purse, and nothing particular to interest me on shore, I thought I would sail about a little and see the watery part of the world. It is a way I have of driving off the spleen, and regulating the circulation. Whenever I find myself growing grim about the mouth; whenever it is a damp, drizzly November in my soul; whenever I find myself involuntarily pausing before coffin warehouses, and bringing up the rear of every funeral I meet; and especially whenever my hypos get such an upper hand of me, that it requires a strong moral principle to prevent me from deliberately stepping into the street, and methodically knocking people's hats off--then, I account it high time to get to sea as soon as I can

אך נניח גם לזה כי כבר ארכה היריעה והגיע זמן לסיים. נסיים עם אמן אפוסים גדול אחר, מרסל פרוסט. נזכיר את החופשות שערך המספר הצעיר שלו בעיירת חוף יחד עם סבתו, בספר ׳בצל עלמות מלבלבות׳, הכרך השלישי מתוך ׳בעקבות הזמן האבוד׳ (האם נזכה שיסתיים תרגומו של האפוס הגדול הזה ע״י הלית ישורון המופלאה בחיים אלו או באלה הבאים?)

נזכיר את מנהל המלון הסמכותי שהטיל בצוות עובדיו מורא, ובין לקוחותיו שמר על סדר, ואת ביקורו של מרסל הצעיר בסטודיו של האמן אוגוסט רודן. אבל כל זה לא קשור יותר מידי לנושא בו באנו לעסוק: הים (בסמינר פרוסט בו נכחתי לפני שנים, למדתי שתופעת התיירות המאורגנת, אפילו זו המקומית, ׳הומצאה׳ אי שם במאה התשע עשרה, כמו לא טיילו להנאתם אנשים עד אז.. אך נניח גם לזה).  


אז מה היה לנו? הים כעד לתענוגות ותאווה, לשיגיון האדם ולפחד האנושי, ים אכזר המטיל מורא.. הנה מרחב אחד המקפל בחובו כמעט את כל התכונות האנושיות..