כמה מחשבות על המצב

We were never not at war - אנחנו (ארה״ב, המערב, ישראל גם..) מצויים במצב תמידי של מלחמה, כך מכריזה הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט במאמר קצר שפורסם במגזין הגרדיאן. חוסר יכולתנו - חוסר רצוננו לקבל את האחר (נשים, שחורים, ערבים..) גורמת לכך שאנו מצויים במצב תמידי של התנגדות, במצב תמידי של מלחמה כלפיהם. 

ירי-המוני, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ואונס, דיכוי מיעוטים, רדיפת זרים - כל אלה הן דוגמאות למצב של מלחמה מתמדת שמופנית בעיקר כלפי האויב שבפנים. זו מלחמה שברוב המקרים מנוהלת ע״י גברים. לבנים. מלחמה שברוב המקרים מופנית כלפי נשים. 

The US began with a declaration that “all men are created equal” that left out all women, and since then its history has too often been devoted to perpetrating inequality. Recent mass shootings driven by racism and misogyny are a more extreme means of enforcing an oppression built into our economic and legal systems, and may be the result of a panic that those systems are not containing others well enough

***

מצב תמידי של מלחמה מצריך ליבוי תמידי של שנאה.

הפסיכיאטר ופילוסוף האלג'יראי-הצרפתי פרנץ פנון תיאר זאת כך, בספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות (Peau noire, masques blancs:) 

Hate is not inborn; it has to be constantly cultivated, to be brought into being, in conflict with more or less recognized guilt complexes. Hate demands existence and he who hates has to show his hate in appropriate actions and behavior; in a sense, he has to become hate. That is why Americans have substituted discrimination for lynching. Each to his own side of the street

***

שנאה וכעס הם סימפטומים של פחד וחרדה. פחד וחרדה מסכנה או מאיום כלשהו. האובייקט לחרדה יכול להיות דבר שאינו מאיים באמת, או דבר מאיים, כאשר החרדה מפניו אינה תואמת את מידת הסיכון במציאות.

מישהו דואג להזין את השנאה הזו, באופן כמעט יומיומי. על-פי רוב יהיה זה נציג שלטון בכיר, או באי כוחו. להם הנגישות הזולה והנוחה ביותר לאמצעי התקשורת והפצת המידע. כמעט תמיד מובטחת להם מלוא תשומת הלב ואוזנו הקַשֶּׁבֶת של האזרח.

***

הכושי משועבד לרגשי נחיתותו, כשם שהאדם הלבן משועבד לתחושת עליונותו. שניהם מונעים על-ידי נוירוזה בלתי-נשלטת.

פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות

***

בנימין נתניהו 2015: שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי

הליכוד 2019: אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים

***

בחירות הן מצג-שווא של דמוקרטיה. או שמא מדובר בהפסקת-אש קצרה, בזמן ששני הצדדים מתחמשים להמשך המלחמה?

כמה מחשבות על צילום

כמה מחשבות על צילום בעקבות קריאה בספרו של רולאן בארת, Camera Lucida (בעברית ראה אור תחת הכותרת, מחשבות על הצילום, בהוצאת כתר.) 

מה מספרת התמונה הזו? שני פסי רכבת, כמעט מאונכים, שמובילים לשער. שער למקום אחר.

הפתח. במרכז התמונה. כמו פה פעור שבולע את כל מה שנכנס אליו. פסי הרכבת הם השינים, או הלשון המשוננת.

מה לוחש הפה הזה? האם את ההפך מדבריה המפורסמים של פסל החירות?

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free

לאן מובילים פסי הרכבת? מדוע אין רכבת בתמונה? 

זו הכניסה. אחת הכניסות למקום. מקום ללא שם. מקום שמוביל לשומקום. המקום ממנו שבו הרכבות ריקות.

זהו הפתח לפלאנטה אחרת (ק. צטניק.) למטרופולין המוות (אוֹטוֹ דֹּב קוּלְקָה.) 

***

מדוע קודרים השמיים ממעל? מדוע צולמה התמונה בשחור-לבן?

האם לגרסה שצולמה בצבע תהיה אותה השפעה?

***

כמה גרסאות של תמונה זו קיימות? האם השפעתן זהה או שחלקן העתקים בלבד?

מהו המקור? ראיתי את התמונה הזו כ״כ הרבה פעמים בחיי אך אין לי שום זיכרון של פעם ראשונה.

***

איך אני ניגש לתמונה הזו? כיצד אני מנסה להבין אותה?

מה היא מעוררת בי? האם זו אמפתיה, סוג של משיכה? או שמא סלידה, רתיעה. מנגנוני המגננה מתעוררים מיד. אני דרוך ומוכן להביע את מחאתי. 

מה מספרת התמונה הזו? מה היא תספר למישהו שמעולם לא ראה אותה. מישהו מפלאנטה אחרת.

***

מתי היתה הפעם הראשונה שסיפרו לי על השואה? האם כל הנראטיב הזה, על אלפי הסתעפויותיו, הוא בכלל תוצר של זיכרון? או שמא הוא בכלל טבוע בנו? מוטבע בנו, מינקות. 

אם אראה אותה לבני בן השמונה, שלא שמע דבר על אושוויץ או על מאורעות השואה מימיו, מה יגיד עליה?

***

זהו מקום נטוש. עיר רפאים. מקום שהיה פעם משהו אחר. ששימש לדברים אחרים.

ולמה הוא משמש היום? מעבר להיותו מקום של זיכרון. מקום שהפך לחלק מההיסטוריה אך הוא בה-בעת מעבר לזמן.

הוא שייך ולא שייך. 

כמה מחשבות על הגירה

1.1 ‏שעה שצה״ל העמיד יחידת צלפים על הגבעות הסמוכות לגדר ההפרדה בין מדינת ישראל ופלאנטת עזה, ועדה שמינה שר החינוך נפטלי בנט זיהתה ‏הזדמנות אסטרטגית: ‏רחבי העולם חיים היום כשישים מיליון איש עם זיקה כזו או אחרת למדינת ישראל. את חלקם ניתן לגייר, גורסים חברי הועדה.

2.1 בבריטניה מציינים השבוע יובל לנאומו של חבר מפלגת השמרנים, אנוך פאוול, שנשא ב-1968 את נאום "נהרות הדם", שבו הזהיר כי בהתירה הגירת-יתר, הממלכה המאוחדת "בונה לעצמה מדורת שריפת גופות" (דבריו קטעו קריירה שנראתה מבטיחה עד אז). 

2.2 חמש שנים אח״כ, ב-1973, פרסם הסופר הצרפתי ז'אן ראספאי את מחנה הקדושים, נובלה שתיארה כיצד אירופה נופלת בפני גלי הגירה מאסיביים ובלתי מבוקרים מתת היבשת ההודית. 

2.3 כניעה, הרומן האחרון של הסופר הצרפתי מישל וולבק מנציח במידה רבה את קו המחשבה הזה.

3.1 בקובץ המאמרים מוצא האחרים (The Origin of Others) שראה אור בסוף 2017, בוחנת הסופרת וזוכת פרס נובל לספרות טוני מוריסון, כיצד תרבות ההמונים, הספרות והשפה היומיומית ממדרים באופן סיסטמתי את השונה, את האחר ומקבעים את התפישה הרווחת לגביו כמטרד, מזיק, עול כלכלי וסכנה חברתית ותרבותית. 

4.1 הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול בהרצאה שנשא בסופ״ש שעבר בברלין: ׳‏כל עוד הזר, השונה, האחר יוצג בתקשורת, בטלוויזיה ובקולנוע כיצור חסר רגישות, על גבול הלא האנושי, מטרד שניתן וכדאי להיפטר ממנו בקלות, ‏שיח הפחד והשנאה סביב שאלת המהגרים לא יאבד מתקיפותו.׳ 

4.2 ראו גם ׳רצח אקראי.׳

5.1 בראיון לעיתון הצרפתי לה-מונד, ההיסטוריון וארכיאולוג דומיניק גרסיה אומר: ׳במידה רבה, הנראטיב סביב מושג האומה והבנייתן של קהילות מדומיינות מנוגד לטבע האנושי לנוע ולנוד. גלי ההגירה ההמוניים שאנו עדים להם היום אינם ייחודיים לתקופתנו.׳

6.1 ׳כל בני-האדם מגלים במהלך חייהם שהאושר המושלם אינו בגדר האפשר: ואולם מעטים מהרהרים שגם ההפך נכון. אדם אינו יכול להיות אומלל בתכלית. מה שמונע את הגשמת שני המצבים הקיצוניים טבעו אחד: קיומנו האנושי סותר את האין סופיות. לעולם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד - בשעת שפל יש בלבנו תקווה, ובעת אושר קיים גם החשש מפני המחר.׳

פרימו לוי, הזהו אדם

תשוקה למסעות

I long to journey endlessly, always in search of something new. Always alert 
Enrique Vila- Matas  

כמה שבועות לאחר מעברינו לברלין, קניתי באופן ספונטני את הספר 36Hours שראה אור כשיתוף פעולה בין הוצאת Taschen והניו-יורק טיימז. הספר עב-הכרס מפרט 125 טיולים קצרים של כ-36 שעות בערי אירופה ומיועד, ככל הנראה, לטַיָּל הספונטני. 125 מתכונים זריזים שנועדו להשביע איזושהי תשוקה למסעות.

כפי שניתן לצפות, המעבר לעיר הבירה הגרמנית, הממוקמת פחות-או-יותר במרכז אירופה, הוליד הרבה ציפיות לטיולי סופשבוע זולים וספונטניים ברחבי אירופה. 

המציאות היתה קצת רחוקה מהחלום.

חיי היומיום נכנסו מהר מאוד למסלול של שיגרה. הריון ולידה הגבילו קצת את חופש התנועה. ומעט הנסיעות שכן יזמנו היו למולדתנו הרחוקה (כן, הספקנו לבלות שני לילות בפראג, וארבעה לילות באיטליה בקיץ 2016, אך בגרמניה עצמה כמעט ולא תיירנו..) 

***

יש אנשים שמבלים חלק ניכר מזמנם בנסיעות ברחבי העולם. 

בקובץ המאמרים של טג׳ו קול, Known and Strange Things, מתאר הסופר הניגרי-אמריקאי מִסְפָּר לא מבוטל של נסיעות שערך בין השנים 2010-2015 בריבי ארה״ב ולמדינות שונות כמו ישראל, דרום-אפריקה, בשוויץ ובברזיל.

עבור קול, סופר ועיתונאי בכל רגישות פוליטית וחברתית, פעמים רבות הביקורים במקומות חדשים טעונים מאוד. כפי שהמאמרים על ישראל, דרום-אפריקה, וברזיל.

באחד המאמרים, Brazilian Earth, מתאר קול ביקור ראשון שערך בעיר הבירה, ריו דה-ז׳נרו. מרגע הנחיתה הוא חווה תחושה מוזרה של אליאנציה בתור אדם שחור במדינה שאחוז לא מבוטל מאוכלוסייתה כהי עור (למעשה, בניגוד לארה״ב בה שיעור השחורים לא עולה על 10% מכלל האוכלוסיה, בברזיל מפקד אוכלוסין שנערך ב-2011 מעיד שמרבית מתושבי המדינה אינם לבנים.)

באחד מסיוריו בעיר הוא נתקל ביריד-רחוב ברוכל בשם אל חאג׳, אדם ממוצא סנגלי שחי בברזיל כבר 12 שנים. אל חאג׳ מתאר לו מציאות די קשה לאנשים שחורים בברזיל. 

קול מדוכדך מביקורו בעיר הבירה הברזילאית. הרקע לדכדוך מתברר במהרה: מרבית השחורים שחיים בברזיל כיום הם צאצאים של עבדים שהובאו מניגריה, ארץ הולדת הוריו של קול, וכן המדינה בה העביר את כל שנות ילדותו ונעוריו.

This country is the site of some trauma to which I am related, a trauma the memory of which catches me at sudden moments ... A blood knot ties each of us to ancient acts of violence. I am unhappy and at home

בהקשר זה, קשה שלא לקרוא את צמד המילים at home ללא נימה בלתי-מבוטלת של ציניות. הבית של קול, ארה״ב, הוא מקום רדוף-רוחות. הגזענות היא דבר שבנורמה, וההפרדה בין לבנים ושחורים מורגשת בכל 

The place at which we arrive after crossing the world is a surprising version of home ... What has us setting off to distant destinations in the first place? 

שאלה טובה..

***

Stations and ports, these are my passion

Stefan Zweig

שטפן צוויג, שהיה למוד מסעות, מצא את מותו באותה ברזיל בה ביקר טג׳ו קול, בשנת 1942, במושבה גרמנית קטנה במדינת ריו דה-ז׳נרו.

הסופר, ביוגרף עיתונאי ומחזאי האוסטרי, שכתב כמה עשרות ספרים בחייו, בילה את רוב שנותיו בנסיעות. שנים אחרי מותו לוכדו כמה עשרות מאמרים קצרים שכתב לכדי ספר בשם Journeys (מסעות.)

הדרך שמתוארת במסעות מתחילה באימפריה האוסטרו-הונגרית של שנות נעוריו של צוויג, דרך שנות מלחמת-העולם הראשונה והתוהו ובוהו של אחריתה, ומסתיימת בעלייתם של הנאצים לשלטון, ותחילת משטר הטרור והרדיפה (צוויג תיעד את הלך הרוח שרווח באירופה בין שנות העשרים ושנות הארבעים של המאה-העשרים בספרו העולם של אתמול, שסיים לכתוב יום לפני שהתאבד.) 

When I am on a journey, all ties suddenly fall away. I feel myself quite unburdened, disconnected, free... There is something in it marvellously uplifting and invigorating. Whole past epochs suddenly return: nothing is lost, everything still full of inception, enticement

עבור צוויג, הנסיעות מעיר לעיר היו הכרח תרבותי וכן תרופה לתחושת הדיכאון שהתשלטה עליו לאחר שחי במקום אחד זמן רב מדי. הוא בילה את רוב שנות חייו הבוגרים בנסיעה ברכבת בין מדינות מרכז אירופה, בביקור של סופרים וחברים.

באיפר שבצפון בלגיה, העיר שסמוך לה ניטשו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת-העולם הראשונה, נהרגו כמיליון בני אדם מיותר מ-15 מדינות שונות. צוויג ביקר בעיר ב-1928, כעשר שנים לאחר שדעכה האש, ונוכח לראות שהעיר הפכה כעת ליעד תיירותי מבוקש:

Presently the name of Ypres, the ville martyre, shouts from all the posters, from Lille to Ostend, from Ostend to Antwerp, and far into Holland. Organised tours, excursion by automobile, individually tailored visits; it’s a veritable bidding war. Every day some ten thousand people (perhaps more!) come to pass a few hours here: Ypres has become Belgium’s star attraction

החל מ-1934 נשאו נסיעותיו של צוויג אופי אחר לגמרי: לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוא הפך לסופר יהודי גולה. הוא שב לעיר הקיט אוסטנד שבבלגיה בקיץ 1936, שם בילה בין השאר עם הסופר היהודי יוזף רות. אח״כ נסע לאנגליה ומשם לארה"ב.

לנסיעתו האחרונה, בחר בברזיל, בה התאבד יחד עם אשתו ב-1942.

בברזיל הוא הרגיש שהגיע ליעדו האחרון, שתמו מסעותיו. במכתב שכתב לחבר כמה ימים לפני שהתאבד, כתב צוויג:

My inner crisis consists in that I am not able to identify myself with the me of passport, the self of exile

ובמכתב שהשאיר לפני שהתאבד, כתב:

The world of my own language sank and was lost to me and my spiritual homeland, Europe, destroyed itself

***

כשאודיסאוס שב לאיתקה בירתו, אחרי 20 שנים של מסעות, הוא מגלה שארמונו נשדד ונחרב. אשתו מחוזרת ע״י אויביו, ונגד בנו נרקם קשר לחסלו. לבוש כקבצן, הוא נתקל בילד קטן, שאיננו אלא האלה אתנה. והוא מספר לה: ׳איתקה? כן, נדמה לי ששמעתי על איתקה. והנה עכשיו הגעתי לכאן בעצמי.׳ 

המלך ששב ממסעותיו איננו מזהה עוד את ממלכתו. 

כמה מחשבות על החומה

1.1 מזה למעלה משנתיים אני חי עם משפחתי באחת השכונות היותר מבוססות של מזרח ברלין. לא רחוק מביתנו, קצת יותר מקילומטר אולי, ניצבים שרידים של החומה שהפרידה בין מזרח העיר ומערבה. החומה הוצבה ב-1961 בין השכונות פרנצלאואר ברג שבמזרח, ווודינג במערב, אך היום נדמה שהיא עמדה במשך רוב שנותיה בליבה של שכונת מגורים, חוצה רחוב ראשי ומפרידה בין דיירי צידו אחד וצידו האחר  באופן ברוטאלי.

1.2 מידי יום אני חולף ליד החומה. היא נראית בעיני כמו חית טרף שפוחלצה ואינה יכולה עוד לפגוע באיש, לממש את כוחה, לכלות את זעמה בחיה אחרת - היא ניצבת דוממת, קפואה במקומה.

מוזר לגור ליד חומה שאיבדה את מטרתה המקורית, לשמש כגבול, כחיץ בין בני-אדם. קשה לתפוש שבליבה של השכונה בה אתה חי ומעביר את רוב שעות יומך התנוססה פעם חומה.

בחלקים נבחרים ברחבי ברלין, עדיין עומדים שרידיה של החומה במקומם, בדיוק במיקום שייעדו לה האנשים שבנו אותה. אך כוחה עָקָר. היא הפכה לסמל בלבד. סמל שהפך לנכס תיירותי. אך בה-בעת היא גם סמל לתקופה חשוכה בהיסטוריה של האנושות.

2.1 לפני כמה שנים, הרבה לפני שהאפידוזה הברלינאית אף עלתה על הפרק, השתעשעתי ביני ובין עצמי ברעיון לכתוב רומן שמתרחש בישראל, בעיר גדולה ומתפתחת כמו ראשון-לציון, לדוגמא, שתושביה מבקשים לבנות סביב עירם חומה, כדי להגן על עושרם ולשמור על ערך בתיהם הגבוה. הרומן היה מתמקד במיקרו-סוציולוגיה של מקום שכזה: חיי האנשים שחיים בעיר, יחסיהם זה לזה ולאנשים שחיים מחוץ לעיר, כשכל הזמן הם חיים בצל החומה שהם בנו כדי להגן על עצמם. 

מה שהם אינם מבינים, זה שבזמן שהחומה שבנו אכן מגינה עליהם מפני שכניהם העוינים, היא גם כולאת אותם-עצמם בתוך גבולותיה ומצמצמת את חופש תנועתם. 

2.2 שנים אח״כ, באחד מביקורי בירושלים, נדהמתי לראות מרחוק את חומת ההפרדה שנבנתה ממזרח לעיר, חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין ריכוזי האוכלוסייה הישראליים והפלסטינים, על מנת לשפרם את ביטחונם של הראשונים, על חשבון זה של האחרונים. 

בניסיון לרכך את הדימוי הנוקשה של חומת הבטון הגבוהה, כונתה החומה ׳עוטף ירושלים׳. 

׳עוטף ירושלים.׳ עוטף כמו חיבוק עוטף. 

3.1 בספרה As Eve Said to the Serpent (וַתּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ) מנתחת הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט את טבעו של גן העדן ממנו סולקו אדם וחווה, אחרי שאכלו מפרי עץ-הדעת. 

ערכי היסוד של התרבות המערבית מושתתים על ההגדרה של גן-העדן כמקום "טהור", ללא "זיהום" מבחוץ, גורסת סולניט.

גן-עדן פירושו גן מוקף חומה, וכאשר אדם וחוה מגורשים מעדן, קירותיו מופיעים לראשונה בנרטיב, כי הם חשובים רק מבחוץ, אומרת הסופרת האמריקאית. אדם וחווה הם הפליטים הראשונים , עלה התאנה מסמל את אשרת הכניסה הראשונה שבוטלה, גן-עדן הוא הארץ הראשונה שפיתחה מדיניות הגירה.

3.2 גן-עדן מוקף בחומות מגדיל את ערכו. רק אנשים מיוחסים, ש׳שייכים׳, יורשו להיכנס אליו.

אף אחד לא רוצה למצוא את עצמו בצד השני של החומה, מסורב אשרת כניסה. 

3.3 ככל שסיכויי הכניסה שלך לגן העדן פחותים, כן גדלה המוטיבציה לנסות ולהסתנן פנימה. כמו כן, גדל גם הסיכון שכרוך בניסיון להיכנס אל גן-העדן הזה.. 

4.1 בקובץ המאמרים של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, פרסם הסופר הצעיר כמה מאמרים שנוגעים לטעמי בנושא הזה מכמה כיוונים שונים.

באחד מהם, The Island, שניתן לקרוא גם פה, מתאר קול ביקור באי Robben Island שבדרום אפריקה, לא הרחק מעיר הבירה קייפ טאון. בתמונה שמצאתי באתר וויקיפדיה, האי נראה כמו גן-עדן קטן. אך במציאות, הדבר היה רחוק מכך.

האי שימש כמושבת עונשין החל מהמאה השבע-עשרה, והוחזקו בו בעיקר פעילים פוליטיים שהתנגדו למשטרים השונים שפעלו בדרום אפריקה. בתקופה האחרונה, המפורסם שבאסירי האי, נלסון מנדלה, שלימים הפך לנשיא השחור הראשון של דרום-אפריקה,העביר באי כ-18 מתוך 27 שנות המאסר שנגזרו עליו, עד לנפילת משטר האפרטהייד. יחד עם מנדלה, נאסרו מאות פעילים של מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) שפעלה בין שנות ה-60 לשנות ה-80 של המאה-העשרים כתנועת מחתרת לא חוקית וניהלה מאבק נגד האפרטהייד.

האי, לדידו של קול, הוא סמל לכל מקום אחר בעולם בו מופרדים בני-אדם מסביבתם בגלל צבע עורם, אמונותיהם, נטיותיהם הפוליטיות או כל השלושה יחדיו..

The island migrates to other places and the torturers diversify. But the island is never far away. Occasionally, it leaps into the mind of a woman as she goes through her day during the twenty-first century. A man, somewhere, is jolted awake in the middle of the night by things he knows are true. If the island’s physical distance is a little greater now, its moral distance is not.

מתקן הכליאה שברובן איילנד נסגר ב-1996 באופן סופי והפך ל׳מוזיאון רובן איילנד׳, סמל לחירות ולתקווה. מתקן המעצר בגואנטנמו, בו הוקם בשנת 2002 והוא עדיין פעיל, על אף הצהרותיו של נשיא ארה״ב לשעבר, ברק אובמה.  

4.2 בישראל מוחזקים כיום כ-692 פלסטינים על ידי ישראל במסגרת צווים מנהליים. הם מובאים מידי כמה חודשים בפני שופט, בטענה שהם מהווים סכנה לבטחון המדינה, אך אינם זוכים לעמוד למשפט בו יוכלו להגן על עצמם. 

5.1 האי נודד למקומות אחרים והמענים משתנים. חומות שמנותצות מתחלפות בחומות אחרות.

רחוק מהבית

את קובץ המאמרים של הסופר ה ניגרי-אמריקאי טג׳ו קול, Known and Strange Things, רכשתי כמעט לפני שנה, וגם הקדשתי לו כמה פוסטים, אך למען האמת קראתי רק מתי-מעט מ-54 המאמרים שפורסמו בספר. עד לאחרונה. 

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. התעמקתי בכמה מאמרים והתקדמתי בתוך הספר עד שנתקלתי במאמר בשם Far Away From Here, שפורסם לראשונה בעיתון ה-New-York Times בספטמבר 2015.

המאמר הוזמן מקול ששהה אותה תקופה בציריך, אחרי שזכה במלגה מטעם ה-Literaturhaus השוויצרי, שכללה לינה וכלכלה לתקופה של שישה חודשים.

קול התכוון לנצל את התקופה לכתיבה על לאגוס שבניגריה, העִיר בה בילה את כל שנות ילדותו ורוב שנות נעוריו. אך הוא מצא את עצמו מתרחק משולחן הכתיבה. הנוף שנשקף מחלון דירתו החדשה זימן אותו והוא לא יכול אלא להיענות לקריאה:

I was familiar with the extremes of city life: the crowds, the traffic, the energy, the crime. But nature’s extremes, of violent weather or vertiginous terrain, were unknown to me. Those mountains, visible from my desk, were faint and blue in the distance, not particularly imposing. But already they beckoned

יחד עם המצלמה שלו (קול הוא צלם חובב. על כריכת הספר דברים מוכרים ומוזרים קובצו יחדיו כמה תמונות שצילם בשוויץ ובאפריקה. ואילו Blind Spot, ספר שכולל מעל למאה צילומים שלו, לצד טקסטים קצרים שכתב, ראה אור בחודש יולי בשנה שעברה) הוא החל לתור את שוויץ לאורכה ולרוחבה.

עבור הטַיָּל-קול, השיטוט הוא פעולה שכלתנית. הרגלים צועדות, לעיתים אתה נעזר בידים כדי לטפס או להיאחז במשהו. אך המוֹחַ לא מפסיק אף-פעם לעבוד. הוא כל הזמן מעבד נתונים, משער הַשְׁעָרָות, מנסח הצהרות.

I had a notion: If I could understand the mountains, I could understand the country

***

קול נושא עימו אישזהו מִטְעָן כשהוא עובר לגור בשוויץ. מטען שלא ניתן להתעלם ממנו: 

Switzerland: The place comes with an easy set of mental associations. But I suspected there was more to it than its reputation for calendar-pretty landscapes, secretive bankers and regular trains

ומאוחר יותר, בעת סיור בעיירת הספא לויקרבאד, הוא נזכר בסופר האפרו-אמריקאי ג׳יימס בולדווין, ששהה גם הוא בעיירה בשנות החמישים של המאה-העשרים:

James Baldwin wintered in Leukerbad in the 1950s. Later he would write, ‘‘From all available evidence no black man had ever set foot in this tiny Swiss village before I came’’

הנוף כמעט אף-פעם לא נֵיטְרָלִי. 

נקודת ההתחלה של קול בשוויץ היא של תחושה זָרוּת  אמריקאי ממוצא ניגרי, ושחור. הוא גר במקום זר, אך הוא מנסה לזהות בו משהו מֻכָּר. 

בעל-כרחו הוא מוצא את עצמו מתעמת עם שאלות של שייכות וגעגועים. געגועים במובן של כמיהה לשוב למקום מֻכָּר, לאזור של נוחות בו הגוף לא מרגיש זר.  

אך מהי אותה כמיהה? מה המשמעות של תחושת זרות וחוסר-שייכות במקום אחד, ומאידך הִתְאַוּוּת למקום אחר?

The German word for homesickness is heimweh. Legend has it that Swiss mercenaries from the 15th century onward, dispersed throughout Europe to fight foreign wars, were hardy soldiers susceptible to few weaknesses. But they missed home with a deranging intensity, longing for the high elevation of their cantons, their clear lakes, their protective peaks. This feeling they called, in their Swiss German, heimweh. The intense psychosomatic disorder was first treated in 1688 by the Swiss physician Johannes Hofer, who also gave it the Greek name ‘‘nostalgia.’’ It entered the English language in the late 18th century as ‘‘homesickness.’’ 

מעניין שקול מתייחס לתחושת הגעגועים-הביתה כהפרעה פסיכוסומטית חמורה, משהו שמפריע להתנהלות היומיומית. משבש את ההלך התקין של החיים. 

אך למה בעצם אנו מתגעגעים כשאנו ׳מתגעגים הביתה׳? 

The term ‘‘at home’’ describes both a location and a state of being. You can stay at home or feel at home, and often those two notions coincide. But what about when they don’t?  

I never felt Swiss. I never felt like moving to Switzerland. The appeal was all in the awayness of it, the estrangement that one could count on.

אני מזדהה מאוד עם ההצהרה הזו. לפני למעלה משנתיים עברתי עם משפחתי לגור בברלין. זה לא היה מעבר מתוכנן. לא תכננו אף-פעם לגור בבירה הגרמנית, או בכל עיר אחרת בגרמניה. אולם ממש כמו קול גם אני קיבלתי הצעה שהיתה טובה מידי כדי לסרב לה. ומשנעניתי לה, הייתי צריך ללמוד ולחיות עם המשמעות שלה. לאט לאט.

זהו תהליך מאוד שכלתני. פעמים רבות אני מסתכל סביבי ושואל את עצמי: ׳מה אני בעצם עושה פה?׳ או ׳מה לי ולמקום הזה?׳ 

מצד שני, כשאני מבקר בישראל עולות אצלי פעמים תכופות אותן שאלות בדיוק..

אני לא מתגעגע לישראל. אין בי טיפה אחת של ׳געגועים-הביתה׳. אני חי בגרמניה היום לֹא מֵאַהֲבַת מָרְדְּכַי, אֶלָּא מִשִּׂנְאַת הָמָן.

כנגד הגעגועים-הביתה מציב קול דַּחַף שני. הפוף. 

Heimweh, having been absorbed into standard German, acquired an antonym, fernweh. Fernweh is a longing to be away from home, a desire to be in faraway places. Fernweh is similar to wanderlust but, like heimweh, has a sickish, melancholy tinge. Wanderlust is rooted in the German Romantic tradition and is strongly tied to walking out in, nature. Think of Caspar David Friedrich’s paintings of a lone hiker in spectacular landscapes, communing with the overwhelming greatness and intricacy of nature. Fernweh is a bit more imprecise. One simply wishes to be far away. Fernweh: the syllables sigh 

Fernweh - אתה פשוט רוצה להיות רחוק. כל מקום אחר עדיף על הבית. כל מקום חדש עדיף על המקום המֻכָּר.

***

במקרה, או לא, לקחתי עימי את קובץ המאמרים של טג׳ו קול לנסיעה לארץ לפני שבועיים. אתה לוקח איתך ספר לנסיעה כדי למלא חלל ריק. כדי להרוג זמן. כדי להמשיך ולהאזין למישהו שהתרגלת לקולו. כדי שיהיה עימך משהו מֻכָּר במקום זר. 

יומני ברלין - מקס פריש

את ספרו של מקס פריש, הומו פאבר, קראתי לפני עשרים שנים אולי, בשנות נעוריי המאוחרות. קשה לי להגיד שאני זוכר משהו מעלילת הספר, אבל אני חושב שקראתי אותו בתרגום העברי, כחלק מרצף קריאת ספרות ׳אקזיסטנציאליסטית׳ שכללה בין השאר גם את המניפסט של הפילוסוף הצרפתי ז׳אן פול סארטר, האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם.

מאז לא חשבתי כלל על הסופר ומחזאי השוויצרי, ושמו עלה רק מידי פעם בשיחות סקייפ שערכתי עם חבר אנגלי שחי בגיברלטר ומעריך מאוד את פריש. 

והנה, לפני כמה חודשים נתקלתי בחנות ספרים בתרגום לאנגלית של יומני ברלין של פריש. ראשית קרצה לי הכריכה, עליה מתנוססת תמונה ישנה של שדרות אונטר דן לינדן, שהיו חלק מברלין המזרחית עד לנפילת החומה, כשברקע מתנוסס מגדל הטלוויזיה המפורסם שנחנך ע״י הקומוניסטים ב-1969. שנית היתה זו ההזדמנות לקרוא משהו על ברלין הישנה מפי מישהו שחי ויצר בה.

אקדים ואומר, שהספר שקראתי מכיל רק חלקים קטנים מיומני ברלין של פריש. למעשה, מתוך חמש מחברות שמילא הסופר בעת שהותו במערב ברלין, רק חלקים נבחרים מהשתיים הראשונות נבחרו ע״י עורכי הספר להופיע בספר שלפנינו. 

פריש הורה בצוואתו לחבר נאמניו לבדוק את אפשרות פרסומם של היומנים רק לאחר עשרים שנים מיום מותו. הם עשו את מלאכתם נאמנה, ובחרו לפרסם רק את החלקים שמתייחסים לעמדותיו של פריש לממשל הקומוניסטי של מזרח ברלין וכן את החלקים שמתייחסים ליחסיו של פריש עם סופרים אחרים בני דורו, רובם גרמנים - והשאירו את החלקים האישיים ואינטימיים שהופיעו ביומנים על רצפת חדר העריכה, סו טו ספיק.

***

המעבר מציריך למערב ברלין ב-1972, כפי שהוא מתואר בין השורות, היה ראשית ניסיון להימלט מהפרובינציאליות השוויצרית. פריש, שהיה בן 62 בעת המעבר, כתב כל חייו בגרמנית. פקטור משמעותי למעבר למגורים  בברלין היה ככל הנראה הרצון לגור ליד הסופרים הגרמנים המובילים של אותה תקופה, שחלקם היו חבריו הקרובים; רצון להרגיש חלק מאותה תנועה, מאותה עשייה.

‏

כמו כן, היתה זו תחושה מעיקה של חוסר שייכות שגרמה לו להעתיק את מושבו לבירה הגרמנית המחולקת:

I am asking myself why I don’t simply live in Zurich. I have no function here. That wasn’t always the case

במידה רבה, פריש התייחס ליומן כאל יצירה, בעלת ערך ספרותי משל עצמה. פריש מודע למגבולת הז׳אנר, אך הוא מייחס לכתיבת היומן חשיבות גבוהה כתוצר-סופי שיהפוך לימים לחלק מיצירתו הספרותית (Oeuvre.) 

היומן, שפריש התחיל לכתוב מהיום בו עבר לדירה החדשה במערב ברלין, שימש לסופר כר פורה לחקר עצמי, להתעמקות בסביבתו ובעצמו, במוטיבים שמניעים אותה ואותו-עצמו:

Since I started placing my notes in a ring binder, I have noticed my shame; a sign that I am already thinking about the public reader, regardless of when that might become relevant. And together with the shame, consideration for others, which can also be treacherous, disguised and, above all, another form of self-protection

ובמקום אחר:

I now know that I do not write because I have anything to say to other people. Usually the aircraft noise wakes me up at seven o'clock, and at eight o'clock at the latest I am at the ready washed, dressed and equipped with my first pipe. I write in order to work. I work in order to be at home

***

Emigration both as a challenge and a test

חלק ניכר מקטעי היומן שכתב מקס פריש במשך 10 השנים בהן חי בברלין (1972-1982) עוסק בדיכוטומיה הברורה שבין מזרח ומערב העיר.

מקריאה ביומנים, נדמה שפריש קיפץ הלך ושוב בין שני צדדי החומה (מערביים שניתנו להם ההרשאות המתאימות יכלו לבקר במזרח גרמניה לעיתים תכופות, לכמה שעות או כמה ימים, בתיאום עם הרשויות כמובן. לא כך היו הדברים עבור אלו שחיו בצד השני של החומה..)

התובנות של פריש לגבי המזרח הן מאירות עינים. בעיקר מפני שהן נמסרות ממקור ראשון, ׳בזמן אמת׳. במידה רבה, זה שווה-ערך ללקרוא מאמרי דעה בעיתון מערב-גרמני משנות השבעים.

Yesterday visited East Berlin, the publisher Volk und Welt; brief stroll Unter den Linden beforehand. Cold. And the prompt feeling of being in a foreign place; yet West Berlin in sight

האם המעבר למערב ברלין תוכנן במחשבת תחילה כדי לגור קרוב יותר למזרח העיר? לעיתים נדמה כך, בעיקר כשקוראים שוב ושוב על מפגשיו של פריש עם סופרים ועורכים ׳מעבר לחומה.׳

בביקוריו החוזרים ונשנים במזרח ברלין הוא מציג את חולשות המשטר כפי שראה אותן:

The damage this party state does to itself with the travel ban is totally out of proportion to its use

ובמקום אחר:

The fact that they can't get to know any other countries seems to create great insecurity; it erodes their self-confidence in the face of foreigners. Literature as a window - one can sense in every conversation here that it has a function. They're without any snobbery, very alert, capable of great warmth; no palaver. When we say 'See you!' It's a wish, from our side too

העמדה שהתאפשרה לסופר השוויצרי, בתור אדם שהוא זר בשני הצדדים - זר שדובר את השפה המקומית אך אינו באמת שייך למקום - היא די ייחודית, אך נדמה שפריש לא ניצל אותה יתר על המידה. הוא מתייחס אליה בענווה ראויה בה-בעת שהוא מודע לכך שזו עמדה של פריבילגיה:

Accepted an invitation from the Writers’ Association of the GDR to a reading, without any conditions about what would and would not be read .... A west German of a similar disposition would not yet be an option; hence the good services of Switzerland, though this will not induce me to represent Switzerland. I am indeed very curious, almost excited at the thought of texts being taken seriously; a test for me

***

חשוב לציין שהביקורת של פריש, כאשר היא מופיעה, איננה אידיאולוגית. אין לו צד אמיתי בדיכוטומיה של מערב-מול-מזרח, דיכוטומיה שהוזנה ע״י אידיאולוגיות יריבות ואינטרסים פוליטיים מנוגדים במשך עשרות שנים. 

לפרקים, פריש מזהה במנטליות של הרשויות והאזרחים של מזרח ברלין את אותה  פרובינציאליות פרימיטיבית ממנה ברח בשוויץ: 

I am still amazed every time how they live under this repression. A different repression from ours. Here anyone can bring anyone else down. Humans do not naturally have so much character that they won’t lose it in such a system

עם זאת, בעת ביקור ביריד הספרים בלייפציג (מזרח גרמניה ד׳אז) פריש מוזמן לצפות במחזה קברט, והוא נדהם לגלות על הבמה ביקורת קולנית ועזת-מצח על המשטר הקומוניסטי:

I was amazed at how directly and unashamedly criticism of circumstances in the GDR makes itself heard. Censorship is the prerequisite for good cabaret. Targets of the mockery: quality of goods, the fuss over the world youth festival, television slogans, a brother's visit from the   rich West, a collective that's supposed to have a collective idea and discovers that ideas are only ever had by individuals. The audience doesn't just laugh along, it laughs emotionally; a cathartic effect through the mere mention of the everyday experiences shared by the citizens of a state that attempts to silence them with self praise and banners. Incidentally, there are now fewer banners in the cities

הספר הדקיק הזה (כ-140 עמודים בלבד) הוא מסמך מרתק שנכתב באחד המקומות הטעונים ביותר בעולם המערבי. עד היום ההבדלים בין מזרח ומערב העיר ניכרים לכל אדם שמבלה בעיר יותר מכמה ימים.

הקריאה בקטעי היומן של פריש מספקת הצצה יקרת-ערך לנבכיה של תקופה עגומה למדי בהיסטוריה האירופאית, תקופה ארוכה בה מיליוני אנשים נולדו, חיו וסיימו את חייהם מאחורי מסך הברזל, ללא כל אפשרות לגאולה. 

לסיום אביא ציטוט נוסף מתוך היומן, שלדעתי מתמצת יפה מאוד את יכולתו  הייחודית של פריש לנתח את המציאות בה נתקל מעבר לחומה, בה בעת שהוא מודה למגבלות כח שיפוטו כצופה מהצד:

Hard to sense what they think of one another; this mixture of camaraderie and strict concealment. It rarely happens that someone speaks openly about anyone else [...] one is often left with the feeling that of having put one's foot in it, but it doesn't;t matter; they don't let themselves get carried away into making spontaneous statements. As if they were all wrapped up, almost all of them. And it's contagious; I too became careful about mentioning names [...] Talking about others verges on denunciation, it seems, and even if it is very positive, it is better not to say anything; it would also be information about one's own stance, so why do it. One never knows what could be harmful at some point. (But perhaps it also has something to do with the fact that I'm not simply a stranger but one who might write about it, without realising what  damage he might be doing; so its understandable caution.)