בסוף שנות העשרה שלי 'האזנתי' הרבה למוזיקה קלאסית מודרנית (הרי לכם אוקסימורון).
שמותיהם של מלחינים שהיו פעילים בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים כמו לואיג'י נונו, מאוריציו קאגל, אוליבייה מסייאן, פייר בולז, קרלהיינץ שטוקהאוזן, אלפרד שניטקה ועוד כהנה וכהנה היו שגורים על שפתי אז ברמה יומיומית (הנה, הם עדיין זכורים לי, למרות ששנים לא האזנתי ליצירותיהם.) יש משהו מעניין בערך המוסף ששמו של האמן יכול להוסיף ליצירתו (במיוחד כשנלווית לשם איזושהי 'אקזוטיות', זרות שמולידה בהכרח גם משיכה).
חלק מן היצירות הללו (אקזוטיקה של קאגל, רביעיית ההליקופטר של שטוקהאוזן, הציפורים של מסייאן ורכבות שונות של סטיב רייך,) עדיין זכורות לי.
מה שאהבתי במיוחד ביצירות הללו, מה שנותר לי מהן עד היום, זה כמובן השימוש השונה בכלי הנגינה, המקצב הבלתי מתפשר (ובבחינה זו, רוב היצירה של פיליפ גלאס היא חזרה מדהימה על הפוגות של באך, לטעמי), אך יותר מכל, גם השימוש בשקט, בהפוגה.
היצירות הללו מאתגרות את חוש השמיעה שלנו וגורמות לנו להאזין מחדש לסביבתנו. כך, כמה דקות אחרי שיצירה של נונו או קאגל הסתיימה, כל רחש מסביב לובש משמעות חדשה, מקצב אחר, כשם שכאשר משוטטים בתערוכה של אמנות עכשווית בגלריה או במוזיאון, גם מתף הכיבוי או שלט היציאה הופכים לאובייקטים טעוני משמעות, עד כדי כך נעשות העיניים רגישות לסביבה הטבעית.
***
רמזתי פה על הערך האסטתי של 'העטיפה' שעוטפת את היצירה. שם המלחין, לדוגמא..
אך גם לתווי מוזיקה (כמו לכל דבר אחר בעולמנו, אולי,) יש ערך אסטתי בפני עצמו, ללא כל קשר ליצירה שהם 'דוברים' או אולי 'מדבבים'.
הקשר בין מוזיקה ואמנות, (כלומר בין צליל ויצירה ויזואלית,) הוצג אצל כמה אמנים לאורך המאה העשרים, למשל אצל פאול קלי, ואסילי קנדינסקי, מרסל דושאן וג'ון קייג'.
שני המדיומים הינם אקספרסיביים ומעוררים שאלות בעלות חשיבות אסתטית: איך נראה קול? איך צובעים/מציירים צליל?
דפי התווים של קרלהיינץ שטוקהאוזן הם דוגמא יפה לקשר בין צליל וצבע.
הנה כמה יצירות שלו:
לסיום, הנה הצצה ליומנים של אוסי קלארק, מעצב האופנה הבריטי. גם סוג של שירה..
