המקל והגזר

הפסקה הקצרה הזו לקוחה מתוך רומן הביכורים של הסופר הניגרי-אמריקאי הצעיר טג'ו קול,  Open City, ספר שהרביתי לכתוב עליו בבלוג הזה. הסצנה היא שיחה בין המספר, ג'וליוס, בן דמותו של הסופר, ופארוק, צעיר ממוצא מרוקאי שחי בבריסל ועובד בקפה אינטרנט באחד מרובעי מרכז העיר. 

השיחה מתקיימת במקום עבודתו של פארוק, שג'וליוס פוקד מידי יום בזמן חופשתו בבריסל כדי להתעדכן במיילים שלו. 

זו שיחה בין שני 'זרים.' אמריקאי ממוצא ניגרי שחי בניו-יורק ושעורו השחור מבדיל אותו מרוב בני עירו, ומרוקאי שְׁחוּם־עור שאיננו מוצא את מקומו בחברה המערבית אליה היגר.

אולם ההבדל הניכר בין שני הזרים האלה הוא שבעוד שג'וליוס הוא פסיכיאטר שמצא את מקומו בחיק הממסד, פארוק הסטודנט חי בשולי החברה, במין גטו תרבותי (המעסיק שלו מרוקאי, חברו הטוב ביותר שלו גם הוא מרוקאי.) 

קצת אח"כ פארוק מוסיף:

Difference is never accepted. You are different, okay, but that difference is never seen as containing its own value. Difference as orientalist entertainment is allowed, but difference as its own intrinsic value, no. You can wait forever, and no one will give you that value

דבריו של פארוק מהדהדים את התיזה שטווה אדוארד סעיד בספרו הקאנוני, אוריינטליזם, לפיה המערב, שמגדיר את עצמו ביחס ל"מזרח", טיפח לאורך מאות שנים מסורת ארוכה של דימויים שגויים ורומנטיים של אסיה והמזרח התיכון, מסורת ששימשה בסופו של דבר הצדקה לשאיפות הקולוניאליות של ארצות הברית ואירופה.

לדידו של סעיד, האוריינטליסטים, חוקרי המזרח, פעלו מקדמת דנא לא לקידום של ידע, אלא לשימוש בידע כדי לבסס שליטה, באופן שיוביל לדיכויו של המזרח על ידי המערב.

הדיכוי הזה עדיין מתמשך, שם קול בפי אחת מהדמויות בספרו. ובאמת, לא הרבה מאוד השתנה מתחילת המאה העשרים, אז עוד היו מציגים בני שבט אפריקאים בכלובי גן חיות בפריז ובברלין, אטרקציה לעוברים ושבים.

המערב עדיין מתייחס לאַחֵר, לזר, לשׁוֹנֶה כאל קוריוז. חוקי הקולוניאליזם גרמו לכך שמיליוני מהגרים העתיקו את חייהם מארצות אפריקה למרכזי הערים הלבנות והשבעות של אירופה, אך על-פי רוב אלה לא הצליחו להשתלב במדינות אליהם היגרו ובחרו במקום זאת להתיישב בגטאות, ביברים עם תקרת זכוכית.

החשדנות וחוסר האמון שרווחו במאות ה-18 וה-19 מצאו את דרכם מאפריקה (לב המאפליה של קונרד) למרכז אירופה (קיני הצרעות של דעאש) והיא מוצאת לעיתים קרובות מפלט בשנאת זרים ובנהייה אחר מפלגות ימין קיצוני ומועמדים קולניים שמציעים פתרונות פשוטים לבעיות מורכבות.

בתחום התרבות, קולם של 'בני התשחורת' נשמע היום הרבה יותר מאי-פעם בעבר, אולם פעמים רבות הם נדמים מבויתים לגמרי, יותר 'לבנים' מהלבנים עצמם. 

אלה היו כמה מחשבות שעלו במוחי שעה שהאזנתי לנעימה בשם Fides Tua מתוך אלבומו האחרון של הפסנתרן התורכי, טיגראן המסיאן, An Ancient Observer.

נסיעה ברכבת הזיכרונות

לפי גישה אחת, כל מה שקורה לנו במהלך חיינו הוא מִקְרֶה או מזל בלבד, אין כל יד מכוונת, ועל כן אין בעצם שום חשיבות או משקל למה שקורה. גישה שנייה, לעומת זאת, רואה בכל מה שמתרחש גורל שלא ניתן היה להימנע ממנו. גישה שלישית תבחר דווקא לזהות בכל מה שקורה סביבנו חלק מתבנית. לדידה, אנו נעים במהלך חיינו במעגלים, שבים ופוסעים באותם מסלולים. המשכה טבעי של אותה גישה, על פי ההיסטוריון הגרמני הגל, גורסת שעל פי אותה מסגרת חזרתית ותבניתית, ההיסטוריה ממשיכה תוך כדי לימוד מטעויותיה.

על ספרה של פטי סמית, Just Kids כתבתי פה לראשונה לפני כמעט שבע

שנים, ושנה אח"כ, כשהקדשתי לו פוסט יותר מעמיק, כתבתי שהשלמתי את קריאת הספר אחרי שמצאתי את עצמי בין ספרים (בדיוק סיימתי אז לקרוא את רומן הביכורים Open City מאת הסופר הניגרי-אמריקאי ט'גו קול, ומכיוון ש'לא טוב היות האדם בלי ספר בין שתי ידיו', החלטתי לשוב אל האוטוביוגרפיה [או שמא, ממוּאר] של זמרת הרוק הקשישה. 

והנה, בדיוק באותן נסיבות קראתי גם את ספר הפרוזה השני של גב' סמית, M Train, אחרי קריאה חוזרת של ספרו של טג'ו קול, עליו כתבתי בפרוטרוט פה ופה, ועוד היד נטויה (אקדיש בקרוב פוסט נוסף שיוקדש לנושא העיוורון ששב וחוזר בספריו של קול.)

החיים נעים לעיתים במעגלים, אם כן. ואנו שבים על עקבותינו או חגים באותם מסלולים שיצאנו מנתיביהם מבלי משים לב.

באופן לא מודע, נמנעתי מ-M Train זמן מה, כנראה משום ששווק כ-ore of the same thing. אותה כריכה שחורה עם תמונה גדולה במרכזה, אותו טקסט זרוע בתמונות שהסופרת צילמה בעצמה במהלך הקריירה הארוכה שלה. אותה תחושה כללית של עוד ממוּאר. היו צריכים לקרוא לספר Just Kids 2 וזהו! אך השבח מגיע לאלוהי החזרות, כי ל-M Train יש זכות קיום בפני עצמו והוא למעשה שונה מאוד מספר הפרוזה הקודם של סמית.

***

I'm sure I could write about nothing. if only I had nothing to say

כמו רבים מהספרים שאני קורא, ניתן לומר גם על M Train שהוא עוד ספר על כלום. אוסף של הגיגים. פרגמנטים ללא ציר עלילתי מרכזי שמחבר ביניהם. פטי סמית פותחת את הספר בוויכוח דמיוני שהיא מנהלת בחלום עם דמות של קאובוי, שמזהיר אותה שקשה מאוד לכתוב ספר על כלום.

אולם עבור סמית כל מהותו של הספר היא הכתיבה על כלום, או לכל היותר ההשתחררות מכבלי ז'אנר או נראטיב 'מסודר,' כפי שהיא מעידה בראיון שנתנה למגזין רוק צרפתי:

אחרי שביליתי שנים בכתיבת הספר Just Kids, רציתי לכתוב ספר על שום דבר. במקרה של Just Kids, נטל האחריות כלפי רוברט מייפלטורפ, ניו יורק, והקהילה שלנו היה עצום: הייתי צריכה לשים לב למה שאמרתי, מה שאני בדרך כלל לא עושה כי עד לנקודה זו כל מה שכתבתי (ושלא פורסם) היה בדיוני.

רציתי להימנע מהלחץ הזה. חלמתי חלום: קאובוי אמר לי שזה לא כל כך קל לכתוב על שום דבר - הקאובוי הזה היה תאום של סם שפרד, עמו תמיד דיברתי על הכתיבה שלי מאז שפגשתי אותו בשנות ה -70. אחרי החלום הזה, התחלתי לכתוב כל יום ללא מבנה, בלי תוכנית, ללא עלילה, רק כדי לראות מה יקרה

***

נקודת המוצא של סמית היא בית הקפה השכונתי הסמוך לדירתה, בו היא מבלה שעות רבות כל יום, בוהה אל תוך כוס הקפה (סמית מעידה על עצמה שהיא נוהגת לשתות הרבה מאוד קפה. מעניין במיוחד שגם סמית וגם טג'ו קול, שכבר הזכרתי שקראתי את ספרו לפני ספרה של סמית, מתעכבים שניהם בספריהם על קנטטת הקפה של י.ס.באך, בהקשרים שונים לגמרי. חזרה ומעגליות, אמרנו כבר..) חולמת בהקיץ או מעלה זיכרונות.

השהייה בבית הקפה מעוררת את יצר הדמיון, אך היא בה-בעת גם אירוע דמיוני בפני עצמו, כפי שסמית מעידה בתחילת הספר:

There were no cafes where I grew up, but they existed within my books and flourished in my daydreams

על מה בכל-זאת היא כותבת? M Train הוא ספר זיכרונות שכתוב במבנה שמזכיר לא פעם יומן אישי. סמית מבלה עם מחשבותיה תקופות ארוכות בדירתה הקטנה שבאיסט ווילג', מנהטן, או בבית קפה הסמוך ומידי פעם מבליחה למסע פיזי אל מעבר לים, בעקבות סופר או משורר שנפטרו מזמן, או מפליגה למסע במסדרונות הזיכרון, כשהיא נזכרת באירועים שקרו לה לפני שנים רבות.

הספר נפתח במסע מעניין שסמית ערכה עם בעלה פרד 'סוניק' סמית בשנות השבעים, למושבת עונשין בגיאנה הצרפתית שממוקמת בחוף הקריבי של דרום-אמריקה. היא נסעה לשם בעקבות הסופר הצרפתי ז'אן ז'נה, שמיקם את עלילת ספרו מסעו של גנב באי העונשין.

אח"כ היא מתארת עוד מסעות רבים. היא טסה לברלין כדי להשתתף בכנס של ארגון ה-Continental Drift Club (או בקיצור, ה-CDC,) ארגון סודי וקצת קיקיוני שלו כ-27 חברים בלבד (סמית היא חברה מס' 27.. שאר החברים הם בעיקר מדענים או חובבי מדע.) חברי הארגון נשבעו לעשות ככל שביכולתם כדי להנציח את זכרו של אלפרד וגנר, מדען גרמני רב-תחומי שהתפרסם בזכות התאוריה שפיתח על נדידת היבשות. וגנר מצא את מותו ב-1930, במסע בקוטב הצפוני. סמית ביקרה בברלין, ונשאה נאום קצר בכנס, שהתקבל בהרבה הרמות גבה. אח"כ ישבה עם מזכירת האירגון בקפה פסטרנק, שלא רחוק מביתי, שם הן חלקו משקה סמוך לתמונתו של הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שחי שנים רבות בעיר הבירה הגרמנית (אקדיש לברלין של נבוקוב בקרוב פוסט נפרד..)

מעבר לביקור בברלין, סמית מתארת גם מסעות שערכה ליפן ולמקסיקו (פעמיים, פעם אחת בצעירותה, כשנסעה לשם בעקבות הקפה הטוב בעולם, ופעם שניה, מאוחרת הרבה יותר, כשהוזמנה לביתם של האמנים פרידה קאלו ורוברטו ריביירה.) היא ביקרה גם בדרום צרפת, בבית קברות קטן בו נקבר המשורר ארתור רימבו, ובהזדמנות אחרת היא טסה ללונדון, והסתגרה בחדר מלון בקובנט גארדן עם סדרת פשע בריטית (מעבר לקפה, סמית מכורה גם לסדרות פשע ובלשים..)

לכל המסעות האלה היא לוקחת עימה מצלמת פולרואיד ישנה, ולצד הטקסטים על כל מסע היא חולקת עם הקוראים תמונה או שתיים מכל יעד בו ביקרה. 

מעבר לערך האנקדוטי של הסיפורים האלה, ישנו חוט מקשר בין הסיפורים, אווירה מכבידה של מלנכוליה (האם סמית מתארת לנו בספר הזה מעין מסע ברכבת המלנכוליה? Melancholy Train) 

בין נסיעה לנסיעה, היא מתמודדת עם רוחות העבר. ראשית עם רוחו של בעלה פרד, שנפטר ב-1994. אך גם עם רוחותיהם של כל הסופרים ומשוררים שאת בתיהם וקבריהם צילמה במסעותיה. התמונות האלה, שחלקן כאמור מוצגות בספר שלפנינו, משמשות כמזכרות, כמחזקות-זיכרון, אך מרבית הטקסטים בספר מתייחסים לתמונות שבזיכרונה של סמית, אימג'ים מן העבר שאינם מרפים ממנה:

Images have their way of dissolving and then abruptly returning, pulling along the joy and pain attached to them like tin cans rattling from the back of an old-fashioned wedding vehicle

מבחינה זו, בכתיבה ובהעלאת הזכרונות יש ממד לא מבוטל של טקסיות, זהו ריטואל שמטרתו לשחרר ולזכך, אך זהו בסופו-של-דבר זהו טקס עקר, נטול משמעות, כפי שהיא מעידה:

Spanish pilgrims go on Camino de Santiago from monastery to monastery, collecting small medals to attach to their rosary as proof of their steps. I have stacks of Polaroids, each marking my own, that I sometimes spread out like tarots or baseball cards of an imagined celestial team. There is now one of Sylvia in spring. It is very nice, but lacking the shimmering quality of the lost ones. Nothing can be truly replicated. Not a love, not a jewel, not a single line

סמית כנה עם עצמה ועם קוראיה. והספר הזה הוא גם סוג של חשבון נפש.

חיים שמבלים בין הדפים, בין הספרים, בין האימג'ים אינם חיים אמיתיים, היא אומרת:

We seek to stay present, even as the ghosts attempt to draw us away. Our father manning the loom of eternal return. Our mother wandering toward paradise, releasing the thread. In my way of thinking, anything is possible. Life is at the bottom of things and belief at the top, while the creative impulse, dwelling in the center, informs all

משהו חומק. גם כשמנסים לתעד כל רגע, משהו אובד לעד.

When my children were young I contrived such vessels. I set them to sail, though I didn't board them. I rarely left the perimeter of our home. I said my prayers in the night by the canal draped by ancient longhaired willows. The things I touched were living. My husband's fingers, a dandelion, a skinned knee. I didn't seek to frame these moments. They passed without souvenir. But now I cross the sea with the sole aim to possess within a single image the straw hat of Robert Graves, typewriter of Hesse, spectacles of Beckett, sickbed of Keats. What I have lost and cannot find I remember. What I cannot see I attempt to call. Working on a string of impulses, bordering illumination

לשם מה לכתוב, אם כן? למה לחטט בפצע הפתוח שנקרא העבר?

זבאלד, שוב

Things outlast us, they know more about us than we know about them: they carry the experience they have had with us inside them and are - in fact - the book of our history open before us

W.G.Sebald, Unrecounted

כתבתי על השפעתו של הסופר וו.ג.זבאלד על כתיבתו של הסופר האמריקאי-ניגרי הצעיר, טג'ו קול, כאן.

שמחתי להיתקל בשמו של הסופר הגרמני שהעתיק את חייו לאנגליה בשנות העשרים לחייו גם בספרה של הזמרת פטי סמית, M Train.

בממואר העדין הזה, שראה אור ב-2015, סמית מזכירה את שמו של זבאלד רק כעשרים או שלושים עמודים לפני שהיא מתארת את הסצנה הבאה, שמתכתבת לטעמי ישירות עם הציטוט שהבאתי לעיל: 

There were red rosebuds in a small vase in the bathroom at 'Ino. I draped my coat over the empty chair across from me, and then spent much of the next hour drinking coffee and filling pages of my notebook with drawings of single-celled animals and various species of plankton. It was strangely comforting, for I remembered copying such things from a heavy textbook that sat on the shelf above my father's desk. He had all kinds of books rescued from dustbins and deserted houses and bought for pennies at church bazaars. The range of subjects from ufology to Plato to the Planarian reflected his ever-curious mind. I would pore over this particular book for hours, contemplating its mysterious world. The dense text was impossible to penetrate but somehow the monochromic renderings of living organisms suggested many colors, like flashing minnows in a fluorescent pond. This obscure and nameless book, with its paramecia, algae, and amoebas, floats alive in memory. Such things that disappear in time that we find ourselves longing to see again. We search for them in close-up, as we search for our hands in a dream

עולמו של אביה של הסופרת ממשיך לחיות בין ידיה (ידיים שאיננה יכולה לראות בחלומותיה..) באמצעות הזיכרון של הספרים שהיה קונה במכירות חצר ושומר בספרייתו. הספרים עצמם כנראה כבר אינם, אך הזיכרון הוויזואלי והפיזי של הקריאה בהם כילדה מוחשי מאוד גם שנים רבות אחרי-מעשה.

האיזכור של זבאלד (שם האב, הרוחני) מוחלף במהרה בדמות-האב (שגם הוא כבר נפטר, והפך לרוח..) דמות שזיכרונה מונכח בעֶצֶם ישן, ממש כמו בטקסט של זבאלד, שהבאתי לעיל.

Open City: בריסל - עיר פתוחה או עיר חצויה

פוסט שני בסדרה של שלושה פוסטים

There was a palpable psychological pressure in the city

בפוסט השני שאקדיש לקריאה השנייה בספרו של טג'ו קול, Open City, אבקש להתמקד בחלק בעלילת הרומן שעוסק בביקורו של המספר בעיר בריסל.

כזכור, ג'וליוס הוא פסיכיאטר אמריקאי ממוצא ניגרי שחי במנהטן. אחרי שעות-העבודה הוא משוטט ללא יעד או מטרה ברחובות העיר. זו אודיסיאה שלובשת צביון פסיכולוגי כמו שהיא היסטורית-גיאוגרפית. לכל אורך העלילה, ג'וליוס נע בין זיכרונותיו האישיים מילדותו בניגריה להיסטוריה למודת הסבל וצער של ניו-יורק.

לקראת אמצע הרומן, ג'וליוס נוסע לחופשה בת שלושה שבועות לבריסל, 

בסמיכות לחג-המולד והשנה האזרחית החדשה. הסיבה הרשמית לנסיעה, או לפחות התירוץ שג'וליוס מתרץ לעצמו, היא ניסיונו לאתר את סבתו הגרמניה שעברה לגור בבירת בלגיה שנים רבות לפני ההווה הנרטיבי. בפועל הוא מקדיש את משך החופשה לשיטוטים בעיר ולהיכרות חטופה עם עברה ועם מצבה בהווה:

It is easy to have the wrong idea about Brussels. One thinks of it as a technocrats’ city, and because it was so central to the formation of the European Union, the assumption is that it is a new city, built, or at least expanded, expressly for that purpose. Brussels is old — a peculiar European oldness, which is manifested in stone — and that antiquity is present in most of its streets and neighborhoods. The houses, bridges, and cathedrals of Brussels had been spared the horrors visited on the low farmland and forests of Belgium, which had borne the brunt of the countless wars fought on the territory. Slaughter and destruction, ferocious to a degree rarely experienced in history, had taken place on the Somme, in Ypres, and before that, out at Waterloo

הפעם היחידה בה מוזכר שם הספר Open City לאורך כל עלילת הרומן, היא בתחילת הביקור של ג'וליוס בבריסל:

Those were the theaters, so conveniently set at the intersection of Holland, Germany, England, and France, in which Europe’s fatal tussles had played out. But there had been no firebombing of Bruges, or Ghent, or Brussels. Surrender, of course, played a role in this form of survival, as did negotiation with invading powers. Had Brussels's rulers not opted to declare it an open city and thereby exempt it from bombardment during the Second World War it might have been reduced to rubble. It might have been another Dresden. As it was, it had remained a vision of the medieval and baroque periods, a vista interrupted only by the architectural monstrosities erected all over town by Leopold II in the late nineteenth century

עיר פתוחה היא עיר בטוחה, אם כן. אך זו גם עיר שהסירה את כל מגננותיה. עיר חסרת אונים ששליטיה סומכים על הגינות האויב, שעשוי לכבד את חוקי המלחמה ולחוס על תושביה, או לא.

קול ממקם את ביקורו של ג'וליוס בעיר הפתוחה בליבו של הרומן, והוא מקדיש לא פחות משישה פרקים לשהותו בעיר, חלק ארי מעלילת הרומן. ניתן בהחלט לחלק את עלילת הרומן Open City ללפני ואחרי הביקור בבריסל.

אם ג'וליוס ציפה למצוא בבריסל איזשהו מפלט מהמחנק היומיומי בניו-יורק, הוא מתאכזב לגלות עיר נצורה, שכמו קפאה בזמן:

During my visit, the mild winter weather and the old stones lay a melancholy siege on the city. It was, in some ways, like a city in waiting or one under glass, with somber trams and buses

כמו בשאר חלקי הרומן, גם הנסיעה לבריסל מספקת למספר הזדמנויות רבות למפגש עם אנשים אחרים (כתבתי בפוסט קודם שעיר פתוחה הוא במידה רבה רומן של מפגשים.)

המפגש הראשון מתרחש עוד במהלך הטיסה מניו-יורק לבריסל. ג'וליוס יושב סמוך לאישה לבנה מבוגרת בשם ד"ר מייקן, בלגית שחיה רוב חייה בארה"ב. היא מספרת לג'וליוס שבבריסל יש רוב דובר צרפתית שחי לצד מיאוט פלמי, ולצידם חיים בערך ארבעה אחוזים של מהגרים ערבים או אפריקאים.

אולם בריסל שג'וליוס מגלה היא עיר הרבה יותר קוסמופוליטית ממה שד"ר מייקן מוכנה להודות:

Even in the city center, or especially there, large numbers of people seemed to be from the Congo or from the Maghreb. On some trams, I was to quickly discover, whites were a tiny minority. But that was not the case with the morose crowd I met on the metro some days after my arrival. They had been to a rally at the Atomium to protest racism and violence in general, but in particular a murder that had happened much earlier, in April of that year. A seventeen-year-old, after refusing to give up his mp3 player, had been stabbed by two other youths at the Gare Centrale; this had happened on a crowded platform, during rush hour, with dozens of people around; the fact that no one had done anything to help the boy had become a point of discussion in the days following the murder. The murdered boy was Flemish; the murderers, reports said, were Arab [...] One journalist wrote on his blog that Belgian society was fed up with “murdering, thieving, raping Vikings from North Africa.” [...] But the murderers in the Gare Centrale case, it turned out, weren’t Arab or African at all, they were Polish citizens

בריסל שקול מתאר היא עיר חצויה, שפחד מהאחר ושנאת זרים זורמים ברחובותיה. בעיר הזו ג'וליוס פוגש גם את פארוק, צעיר מרוקאי שעבר לגור בבריסל בתקווה להשתלב בעולם האקדמי ולמצוא את מקומו בעולם המערבי. פארוק למד פילוסופיה והגיש את עבודת הדוקטורט שלו קצת אחרי נפילת התאומים. המציאות הפוליטית החדשה שנטוותה סביבו דוחה את האחר, ועבודתו של פארוק נדחית ע"י המרצים שלו. כמו צעירים רבים, מתפתח אצל פארוק אנטגוניזם למערב ולאטימות שלו כלפי האחר.

What Farouq got on the trams wasn’t a quick suspicious glance. It was a simmering, barely contained fear. The classic anti-immigrant view, which saw them as enemies competing for scarce resources, was converging with a renewed fear of Islam. When Jan van Eyck depicted himself in a large red turban in the 1430s, he had testified to the multiculturalism of fifteenth-century Ghent, that the stranger was nothing unusual. Turks, Arabs, Russians: all had been part of the visual vocabulary of the time. But the stranger had remained strange, and had become a foil for new discontents. It occurred to me, too, that I was in a situation not so radically different from Farouq’s. My presentation — the dark, unsmiling, solitary stranger — made me a target for the inchoate rage of the defenders of Vlaanderen. I could, in the wrong place, be taken for a rapist or “Viking.” But the bearers of the rage could never know how cheap it was. They were insensitive to how common, and how futile, was their violence in the name of a monolithic identity. This ignorance was a trait angry young men, as well as their old, politically powerful rhetorical champions, shared the world over

במידה רבה, דמותו של פארוק יותר סימבולית מאשר שהיא 'מציאותית'. כמו המספר, גם הוא בחור צעיר שחום-עור, שמגיע ממדינת עולם שלישי. הוא משיל מעליו את זהותו הקודמת ומנסה בכל-כוחו להשתלב בחברה כשהוא משקיע את כל-כולו בתרבות מערבית גבוהה (פארוק מצטט בין השאר מכתביהם של הפילוסופים האירופאים וולטר בנימין וגסטון בשלאר; ג'וליוס מתמוגג ממוזיקה קלאסית..)

ג'וליוס מזהה בתסכול שמצטבר אצל פארוק את תסכולו-שלו מהמערב, ובהתאם הוא רואה את עצמו כמושא-הפחד של המערב, ממש כמו פארוק. אך בניגוד לפארוק, הוא איננו מועד לפורענות. אולי זה בשל הבדלי הגיל, או בשל העובדה שהוא הצליח להשתלב בחברה המערבית בעוד שפארוק לא הצליח, או שמא זו חוסר המחויבות שלו, שמותירה אותו אדיש לנעשה מסביבו, אפילו כשברור לו כשהוא נתקל בחוסר צדק משווע (בשלב מוקדם יותר ברומן ג'וליוס מבקר בניו-יורק במתקן כליאה בו שוהים מהגרים שהממשל האמריקאי לא מאפשר להם להשתלב בחברה האמריקאית. אחד מהם, אפריקאי כמו המספר עצמו, מספר לו כיצד נרדף ע"י מתנגדי הממשל בארץ מולדתו וכמעט איבד את חייו. בעור שיניו הוא הצליח להגיע עד ארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי-נדלות, אך מיד כשירד מהמטוס הוא נאסר ומאז הוא חי במתקן הכליאה, מחכה לגירושו חזרה לארץ המוצא שלו. הסיפור אמנם מרגש את ג'וליוס, אך הוא ממהר לאזן את פרץ ההזדהות עם סבלו של האחר עם תהייה שמא הוא משקר ולמעשה הוא לא נרדף בארץ מוצאו אלא היה אחד הרודפים, שכעת מנסה לטהר את שמו באמצעות התחזות לקורבן.)

באופן דומה, ג'וליוס אינו יכול אלא למצוא דופי גם באופיו החתרני וספקני של פארוק הצעיר:

He, too, was in the grip of rage and rhetoric. I saw that, attractive though his side of the political spectrum was. A cancerous violence had eaten into every political idea, had taken over the ideas themselves, and for so many, all that mattered was the willingness to do something. Action led to action, free of any moorings, and the way to be someone, the way to catch the attention of the young and recruit them to one’s cause, was to be enraged. It seemed as if the only way this lure of violence could be avoided was by having no causes, by being magnificently isolated from all loyalties. But was that not an ethical lapse graver than rage itself?

זה המקום להתעכב על עמדתו של המספר בעיר פתוחה. על אף שהוא מביא דוגמאות רבות מההיסטוריה של העיר ניו-יורק שמעידים על הגזענות והתוקפנות של החברה הלבנה כלפי האחר ובעיקר כלפי שחורים, הטון הכללי בו נמסרת העלילה של הרומן שלפנינו הוא מנוכר ומאופק.

המפגש עם פארוק הנחרץ והדעתן משמש כתמונת מראה הפוכה לאופיו הקריר ומהוסס של ג'וליוס. לקורא שיתעמק בעלילת הרומן הייחודי הזה יהיה וודאי נדמה שמדובר שהמפגש עם פארוק בבריסל יספק למספר הזדמנות נדירה לעבור מעמדת המתבונן הפאסיבי (תפקיד הפסיכולוג מתאים לו כמו כפפה על היד..) למצב של אקטיביות (פוליטית או בין-אישית.)

אך ההזדמנות הזו מתפספסת כשהוא חוזר לניו-יורק ושב לחיקם הבטוח של חייו הקודמים. האם זה שכלתנות-יתר, או שמא זה הפחד ממחויבות שמונעים ממנו להביע את דעתו או לתת פורקן לרגשותיו? האם באמת צריך אדם להיות מְנוּתָק מכל נאמנות על מנת לא להיגרר למעשים קיצוניים? האם הזעם באמת מסמא את עיני בעליו, או שמא הוא קטליזטור הכרחי לשינוי? לקוראים הפתרונים.

כתיבה סביב הכתם העיוור

To look is to see only a fraction of what one is looking at. Even in the most vigilant eye, there is a blind spot. What is missing? 

המאמר האחרון בספרו של הסופר הניגרי-אמריקאי טג'ו קול, Known and Strange Things, נקרא Blind Spot וקול מספר בו כיצד התעורר בוקר אחד באפריל 2011, חודשיים אחרי פרסום ספרו Open City, במצב של עיוורון חלקי. במהלך אותה יממה הלכה ראייתו והידרדרה עד שהגיע למצב של אובדן ראייה כמעט מוחלט. ואולם, כשם שאבדה בבוקר, כך חזרה ראייתו לעת ערב.

It's called big blind spot syndrome. It's a young man's disease

מסביר לו רופא-העיניים אליו הוא פונה כדי לקבל חוות דעת.

קול משתמש בתופעה כדי להרחיב ולדבר על מגבלות הכתיבה:

When we write fiction, we write within what we know. But we also write in the hope that what we have written will somehow outdistance us. We hope, through the spooky art of writing, to trick ourselves into divulging truths that we do not know we know

אך מהו הכתם העיוור (blind spot) עליו כותב קול?

באזור הכתם העיוור שבעינינו לא קיימים תאים קולטי אור. כתוצאה מכך, המוח אינו מקבל מידע מחלק קטן משדה הראייה של כל עין והוא משלים מידע באמצעות העין השנייה. לכן, בתפיסה החזותית שלנו אנו כלל לא מבחינים בקיומו של הכתם העיוור. הוא מעין נוכח נפקד בחיינו.

גם ב-Open City מתאר גיבור הספר ג'וליוס, רופא במקצועו, את מגבלות הפסיכיאטריה כך:

Most of the work of psychiatry was a blind spot so broad that it had taken over most of the eye. What we knew [...] was so much less than what remained in darkness, and in this great limitation lay the appeal and frustration of the profession

מה אנו מחמיצים כשאיננו עוצרים להתבונן סביבנו, ממש להתבונן ולהפנים? והאם המבט החטוף במשהו שהוא במהותו רגעי, כלומר כזה שחולף בן-רגע, מספיק? הכתם העיוור הוא כל מה שאנו מחמיצים בחיינו, אומר טג'ו קול, כשאנו לא עוצרים וסופגים את הרגע.

***

I am a camera with its shutter open, quite passive, recording, not thinking. Recording the man shaving at the window opposite and the woman in the kimono washing her hair. Some day, all this will have to be developed, carefully printed, fixed

Christopher Isherwood

ממש בימים האחרונים ראה אור ספר חדש מאת טג'ו קול בשם Blind Spot, ספר מהודר בכריכה קשה שכולל כ-150 תמונות שקול צילם בעצמו, ולצדם טקסטים קצרים, פרי עטו של הסופר. כל תמונה והטקסט הקצר שמלווה אותה צולמו במקום אחר בעולם, משיקגו וניו-יורק בארה"ב, דרך פריס, לונדון, ציריך וברלין באירופה, ועד ללאגוס וניירובי שבאפריקה (ולמי שתוהה, אין תמונות מירושלים או תל-אביב, אך יש כמה תמונות מביירות שבלבנון.)

כסופר ומסאי שמפרסם בקביעות גם מאמרים ב-New York Times מבטו של קול ייחודי ואנליטי במיוחד. אולם הוא מעיד שהתמונות שהוא מצלם מאפשרות לו נקודת מבט נוספת על המציאות, מעין 'השלמת תמונה':

They are stilled moments, fragments from a much bigger experience, a film that could only have been captured with a camera attached to my head

התמונות והמחשבות שנלוות אליהן הן גם דרך לתעד ולקבע רגעים שהיו הולכים וודאי לאיבוד בים הזיכרונות שצבר בתקופה קצרה יחסית, במהלך מסעותיו ברחבי העולם, בעקבות אירועי יחצנות לספריו או כשהשתתף בכנסי ספרות בינלאומיים.

באופן אישי אני תמיד מתייחס אל המצלמות הכבדות שתלויות על צוואריהם של תיירים כסוג של עול (במיוחד בימינו, כשכל טלפון חכם מכיל גם מצלמה איכותית..) אולם קול מציג את המצלמה כתוספת הכרחית עבור איש הרוח, שמבקש לחקור את הנעשה סביבו, ולהבין את סביבתו:

In each place I have travelled, I have used my camera as an extension of my memory. The images are a tourist's pictures in this sense. But they also have an inquiring feeling to them and, in some cases, showed me more about the place than I might have seen otherwise

בו-בזמן, קול רואה במצלמה דווקא אמצעי הסוואה:

There is a way in which having the camera makes me more free. It is a kind of invisibility cloak, especially when you are on a strange street far from home

***

אחת הסיבות להצלחה של רשתות חברתיות כמו אינסטגרם, המאפשרות לחבריהן להעלות צילומים הישר מהטלפון הנייד, רגע אחרי ש׳נלקחו׳, הוא הניסיון, שנדמה עקר לפעמים, לעצור את שעון הזמן, לתעד את הרגע החולף.

מה שמחזיר אותי למונח הרגע המכריע (The Decisive Moment) שהזכרתי בפוסט הראשון שכתבתי על קול, לפני כמעט שש שנים. רגע זה מתאר את פעולתו של הצלם ככזו המתרכזת בנקודת זמן קריטית, בה משולבים יכולת הראייה וההתבוננות של הצלם עם האירועים וההיסטוריה במהלכם של החיים.

לצד תמונה שצילם בניו-יורק, קול כותב:

On Instagram, the ones who see what you saw are called your followers. The word has a disquieting air

***

All cities are places where traces remain of things that happened - Berlin is a compressed instance of the phenomenon, a synecdoche for organised and disorganised violence, a sign that reads "sign here"

מיד אחרי שרכשתי את הספר, מתוך סקרנות, דפדפתי בדפי הספר והתעכבתי על חמשת הצילומים שצילם קול בעיר ברלין, ושליווה בטקסטים קצרים, עגומים משהו ברובם.

בחלק מהטקסטים, קול מפרש את מה שנראה בתמונה הסמוכה ומוסיף ביאורים (כמו במקרה הנ"ל.) במקרים אחרים, תמונה אבסטרקטית יחסית משמשת לו כר למחשבה עמוקה יותר, אקזיסטנציאליסטית משהו, על מהות המקום בו היא צולמה, או ההיסטוריה שלו.

ובמקרים אחרים, נדמה שאין שום קשר בין התמונה לטקסט שנלווה אליה, חוץ אולי מאסוציאציה שחלפה במוחו של הסופר.

***

בטקסט קצר שמלווה התמונה שצולמה בעיירה קטנה בארה״ב בשם מקמינוויל אנו למדים, כבדרך אגב, שאביו של קול נאסר בעוון מספר עבירות קלות שביצע, ושבמשך כמה שנים במהלך שנות ילדותו נהגה אימו להסיע אותו ואת אחיו לבקר את אביהם בבית-הסוהר.

במידה רבה הספר הזה מספק הצצה לעולמו של סופר, שטון הכתיבה שלו כן וייחודי, ושמידה לא מבוטלת של ענווה משתקפת מכתיבתו. באחד מהטקסטים בספר קול מודה, באקט של ביטול-עצמי מובהק, כי:

What is seen is greater than what the camera can capture of it, what is known is finer than writing can touch

במשפט הזה לבד, יש מספיק להביא סופר או צלם, כל אמן למעשה, לכדי ייאוש מוחלט.