‏הצגת רשומות עם תוויות וירג'יניה וולף. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות וירג'יניה וולף. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 20 בינואר 2011

לפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותינו






בסרטו של צ'רלי קאופמן, אדפטיישן (2002) מתלונן במונולוג זכור במיוחד גיבור הסרט, תסריטאי במקצועו (כלומר אדם שתפקידו להעביר עלילה ממדיום אחד לאחר, או 'לבדות (עוד) מציאות'), על כך שהספר שניתן בידיו, "גנב הסחלבים", נטול עלילה ובלתי ניתן ל'תרגום' לפורמט כמו תסריט, ובכלל, שאי-אפשר לברוא עלילה משום מקום, ושבחיים אין רגעי הארה, אין רגעים של הבנה, אין רגעים של שינוי מהותי.


שאר הסרט הוא כמובן הוכחה (בדיונית אמנם) לכך שהדבר בהחלט אפשרי ואף שהוא קורה כל יום. 


באמצע ספרו הקצרצר, והמשעשע, יש לומר, של גרגואר בוייה, האורח המסתורי, תהיתי ביני לבין עצמי, מה הוא בעצם רוצה לומר? כמובן שזו שאלה לגיטימית לגמרי שעולה כמעט כל פעם שאדם מנסה לקרוא יצירת ספרות של זרם-התודעה (שג'יימס ג'ויס, המוזכר בספר, הוא מייצגה הנאמן אולי ביותר, לצידם של וירג'יניה וולף וגם תומאס ברנהרד, שגם הם מוזכרים בספרו של בוייה), אם כי לזכותו של בוייה ניתן לציין שהקריאה בספרו, על פי רוב, מהנה ביותר.


הטקסט הקצר הזה (קשה לקרוא לו סיפור קצר או נובלה, récit הצרפתי מתאים הרבה יותר לתיאור העלילה והמבנה של האורח המסתורי),שראה אור במהלך השנה שעברה ונעלם כלעומת שהופיע (האם זה בשל גודלו המזערי של הספר? האם בשל שוליותה של העלילה?) מסופר כולו מנקודת מבטו של גרגואר, שמתאר כיצד, שנים לאחר שנפרדה ממנו, מזמינה אותו אהובתו לשעבר למסיבת יום הולדתה של האמנית סופי קאל. גרגואר אינו מוזמן כבן זוגה של אהובתו לשעבר, אלא כ'אורח מסתורי'.


גרגואר, שלכל הדעות עדיין מאוהב בבת זוגתו לשעבר, איננו מבין את פשר ההזמנה ומנסה לפענח את המסתוריות שבהזמנה, כך סתם משום מקום ואחרי שנים שלא החליפו ביניהם מילה, בכל מיני אמצעים: מותו של סופר באותו יום בדיוק, עלייתה השמימה של החללית  יוליסס, ששוגרה אל החלל כדי לתעד מקרוב את פעולותיה של השמש, ועוד ועוד אירועים אקטואליים (השנה היא שנת 1990), רובם ככולם לא ממש רלבנטיים להשתלשלות העלילה על פני כדור הארץ..


מובס, גרגואר מגיע אל המסיבה עם בקבוט בורדו יקר (מה לא עושים כדי להשאיר חותם?), שם הוא מנסה להתקרב אל אהובתו, אך זו איננה מקדישה לו יותר מידי תשומת לב. לבסוף היא מותירה אותו עם מסר קטן (שלא נגלה את תוכנו כאן, כדי לא להרוס), רק נאמר שהוא לקוח מיצירה ספרותית אחרת, שהרי "אחת ממטרותיה הנשגבות ביותר של הפעילות הספרותית היא להשתמש במילים כדי לתאר מצבים קיצוניים שנחוו במציאות והפכו בעלי משמעות, ולהעלותם על הכתב", וכן "מאז ומעולם הספרות הזמינה עצמה כאורחת מסתורית לתוך ההיסטוריה האנושית".


הדבר הבולט ביותר בספרו של גרגואר, אם כן, הוא היעדרו של האירוע הקיצוני, האירוע משנה-החיים לו שואפים או ממנו נזהרים כל הזמן. 


בהיעדרו של האירוע משנה-החיים, ובהיעדרה של המשמעות הנלווית הניתנת לחיים בזכותם של 'ארועים' כאלה, גרגואר כופה על המציאות תסריטים שונים, על מנת לנסות ולהוסיף לה רבדים עמוקים יותר ולהפוך אותה ליותר 'מובנת', או במילים אחרות הוא מפברק את המציאות כדי להתאים אותה למידותיו, "כאילו המציאות אינה הבדיון של סך הרגעים".


התוצאה היא אמנם טקסט נוירוטי ודמיוני להחריד, המורכב מסדרה של אירועים באנאליים לכאורה, אך בידיו של בוייה הוא נהפך למרקחה עלילתית סוחפת למדי, המועצמת בזכות הרצף הדיבורי הבלתי נשלט של המספר, טקסט שמי שקרא את תומאס ברנהרד כבר למד להכיר ואולי אף לאהוב, עם טוויסט צרפתי חביב.


קריאה מומלצת.

יום שישי, 5 בנובמבר 2010

מי מפחד מוירג'יניה וולף?



"The struggle for definition is veritably the struggle for life
 itself. In the typical Western two men fight desperately for the possession of a gun that has been thrown to the ground: whoever
 reaches the weapon first shoots and lives; his adversary is shot and dies. In ordinary life, the struggle is not for guns but for words; whoever first defines the situation is the victor; his adversary, the victim. For example, in the family, husband and wife, mother and child do not get along; who defines whom as troublesome or mentally sick?... [the one] who first seizes the word imposes reality on the other; [the one] who defines thus dominates and lives; and [the one] who is defined is subjugated and may be killed


 ***          

הציטוט שלעיל מובא מספרו של תומס סטפן סאס (Thomas Sephen Szasz), החטא השני (מאנגלית, The Second Sin.) 


לרגע הייתם יכולים להתבלבל ולחשוב שמדובר בציטוט מאחד מספריו של סלבוי ז'יז'ק, או של מישל פוקו (כלומר, אם אתם אני..)


עולם המטאפורות דומה, אופן השימוש בדימויים דומה..


אך לא כך הדברים.. 


מדובר אמנם בעוד פסיכואנליטיקן (הם צצים ממש כ'פטריות אחרי הגשם' מאז שנות השישים של המאה שעברה..) אך אחד שממש לא אוהב את ז'אק לאקאן (מורו הרוחני של ז'יז'ק), ובקשר לפוקו, גם  ממנו ומעבודתו, סאס די סולד..



ברמה הפילוסופית, ניתן למקם את הסלידה של סאס מההוגים האלה בחוסר האהדה הכללי להוגים הקונטיננטליים בארצות הברית, אך לא בסלידתו או באהבתו של סאס באנו לעסוק פה, אלא דווקא במשנתו.

את הקריירה שלו החל סאס עוד בשנות ה-50 כש'שלל את קיומן' של מחלות הנפש (בספרו הידוע "המיתוס של מחלות הנפש", שיצא לאור ב1961, הוא משווה את הפסיכיאטריה לעבדות ורואה את עצמו כמשחררם של 'חולי הנפש'.


תומס סאס
גישתו המיוחדת של סאס שוללת את קיומן של מחלות הנפש ומעבירה ביקורת מיוחדת על הפרקטיקות הפוליטיות של הפסיכיאטריה - וביניהן, כליאת אנשים לא בגלל מה שהם עשו אלה בגלל מה שהם: בניגוד לפוקו, שאימץ גישה סוציאליסטית במהותה, הרואה בשיח הסובב את השיגעון מאבק שבבסיסו מאבק מעמדות - גישתו של סאס קפיטליסטית ביסודה, הרואה באישפוז בכפייה הפרה של חרות הפרט והפרה של עקרונות מוסר יסודיים, שהחמור ביניהם הוא כליאתם ללא משפט של אנשים שלא הורשעו בבית-משפט (ולעיתים, במקרים בהם מדובר באקט קרימינלי - במקום לערוך משפט!)


את הקלות הבלתי נסבלת של הכליאה הפסיכיאטרית בניגוד לרצון האינדיבידואל ממחיש סאס לאורך השנים בדרכים שונות, ולאחרונה עשה זאת גם בניתוח דמותה של אנג'לינה ג'ולי בסרטו של קלינט איסטווד 'ההחלפה' (Changeling) שם ג'ולי נכלאת בעל-כרחה כשהיא מגישה תלונה למשטרה ומתחננת בפני שומרי החוק להמשיך בחיפוש אחר בנה החטוף. (במדינות רבות בארה"ב קיים המקביל לחוק בייקר [Baker Act] של פלורידה שבו אדם יכול להיות מאושפז במשך 30 יום במוסד פסיכיאטרי ללא שחרור, אם פסיכולוג [אכן, לא פסיכיאטר] חושב שהאדם מסוכן לעצמו או לזולתו.)


מאז שנות החמישים, סאס פירסם כ-40 ספרים שכיסו מגוון רחב של תחומים, ושזיכו את כותבם בכיבודים רבים (כראוי לתחום האקדמיה, המכבדת ראשית-כל את עצמה, ואח"כ את העולם הסובב אותה.)


ברבים מספריו, כמו בספריו של פוקו, סאס חוקר בצורה מעמיקה את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה המודרנית, במעין ארכיאולגיה של הידע.

למרות דעותיו השנויות במחלוקת, חשיבותו של סאס גדולה מאוד לפסיכיאטרים, לניצולי פסיכיאטריה, לאמנים, לפסיכולוגים, לסוציולוגים, לאנשי חינוך, ולכל מי שמתעניין בתחום: 'ממשיכי דרכו' עושים שימוש בגישתו השונה כשהם באים, בין השאר, לנתח תופעות 'פסיכולוגיות' בעלות משמעות חברתית ישירה כמו הפרעת הקשב והריכוז 
ADHD (נוירולוג הילדים ד"ר פרד באומן צוין בספרו The ADHD Fraud, איך הפסיכיאטריה הופכת ילדים לפציינטים.)



ואולם (בארצנו הקטנה, לפחות) נותר סאס דמות די עלומה.


***


לאחרונה הובא לידיעתי כי מתרגם וחוקר צעיר בשם טל סלוצקר עובד על תרגום של ספרו של סאס, טירופי הושיע אותי: טירופה וחיי נישואיה של וירג'יניה וולףהעוסק בדמותה, חייה ויצירתה של וירג'יניה וולף.
זיגמונד פרויד

בעיקרו, זהו ספר המפריך את דמות "האמן הגאון" ומציג במקומו את הסופרת וולף כאדם, תוך כדי סקירה של דמויות רבות בקבוצת בלומבסברי, אליה השתייכה הסופרת, ודיון באמנים דגולים לאורך ההיסטוריה, כמו ליאונרדו דה וינצ'י, זיגמונד פרויד, וויליאם שייקספיר, ועוד רבים וטובים..



ובכל זאת, מהו עניינו של סאס בוירג'יניה וולף?

נדמה שוולף משמשת בעיקר ככלי ניגוח בפרויד ובמשנתו שכן, לפני שאתה בא לדבר על אמא, כדאי שתשקים תחילה ותהרוג את אבא (הפאראפראזה היא לגמרי שלי..)



ואכן, סזאס ממהר להתנער מן הגישה הפרוידיאנית, על מנת להכשיר את הקרקע לניתוחו-שלו את דמות האמנית, וירג׳יניה וולף, בטוענה ש״העניין של פרויד באמנים דגולים התעורר בגלל פרסומם, ולא בשל היותם אמנים.״


למעשה, לדידו של סאס, עיסוקו של פרויד באמנות ובדמות האמן "אינו [עיסוק] באמנות לשם אמנות. העניין שלו באמנות נבע מעניינו באמנות כסימפטום המצביע לעבר משהו מעניין יותר וחשוב בשבילו, מה שפרויד קרא לו ה"סוד" של המוצר האמנותי״

והוא ממשיך: ״פרויד איננו מעוניין בחייהם של אנשים באותו האופן בו אדם מן השורה או סופר מעונינים. הוא גם אינו מעוניין באופן בו אנשים רואים את חייהם שלהם. במקום זה, עניינו של פרויד באנשים מפורסמים הוא יותר כמו עניינו של הפתולוג בגופותיהם של אנשים שמתו בנסיבות מסתוריות. הוא רוצה לחתוך אותם, לפתוח אותם בעזרת סכין המנתחים כדי לחשוף את "סודותיהם״.

מה מנסה האמנות להחביא, לדידו של פרויד? האם חיטוטו ביצירת האמנות ובדמות האמן לא דומה בסופו של דבר לחיטוטה של האקדמיה ביצירה ובאמן, בשם ׳מחקר הספרות׳? שימו לב גם שפרויד, לפי סאס, מתייחס אל האמנות כסימפטום של מחלה כלשהי, שיש לרדת לשורשה על מנת להבינה, על מנת לרפאה.


וכאילו לא הייתה בעייתית מספיק, מטאפורת המנתח מחוזקת חיש-מהר ע״י  ״מטאפורה נוספת של פרויד, שהייתה יקרה לליבו, מטאפורת הבלש שחושף סודות״. מייד נהפך האובייקט המנותח (שבכלל רצה להיות סובייקט, mind you..) לפושע, ל״קרימינל המחביא את החשאי״ - דימוי בעייתי במיוחד לדידו של סאס, פסיכיאטר המתיימר להגן על הסובייקטים שלו מפני גחמות הממסד וזרועותיו ההרסניות (משרד הבריאות המאשפז בכפייה, משרד הפנים הכולא ואוסר, וכולי..)



וירג׳יניה וולף
למעשה, כל עניינו של פרויד באמנות, על פי סאס, הוא ב'רצון להבין', שכן למה ניתנה לנו בני האנוש בינה אם לא לשם כך בדיוק: למפות, לכווץ, לנתח ולעוות: שכן ״בכל זמן שאינני יכול להסביר, למשל במוזיקה, אינני מסוגל כמעט להתענג על האמנות״.


אך באקט הזה בדיוק, כפי שרומז סאס בציטוט המובא לעיל, יש פוטנציאל הרסני, שכן זו חרב כפולת-להב המחרבת לעיתים הן את אוחזה והן את 'יריבו'. 


סאס מודע לכך היטב: "ככל שפרויד כותב על אמנות ועל אמנים, כך הוא חושף באופן ברור יותר את גישתו ההרסנית. "



מדובר פה במקרה קלאסי של דחף להרס ולשליטה (של סאס או של פרויד? לא ברור..)