Ferris, One more time

ספרו החדש של ג'ושוע פריס, The Unnamed, התקבל בהרמת גבות ברוב המקומות בהם סוקר.

הסופר האמריקאי הצעיר, שכבר עשה לעצמו שם כשהגיח מהאנונימיות להכרה כשפרסם את רומן הביכורים שלו, ואז הגענו לסוף, פרסם בינואר השנה את הרומן השני שלו.

זהו ספר שונה בתכלית מספרו הראשון. הן בנושאים וחומרים בהם הוא עוסק, והן בסגנון הכתיבה של פריס, שהשתנה לבלי היכר בין רומן אחד למשנהו.

The Unnamed עוסק בגבר בגיל העמידה, טים פרנסוורת', עו"ד מצליח שנשוי לעבודתו ומחזיק גם משפחה מהצד, שמחלה בלתי מוסברת השתלטה על חייו ועושה בו שפטים: מפעם לפעם, ובאופן מפתיע, הוא נקרא לעמוד על רגליו ולהתחיל ללכת ללא שליטה בגופו, עד שהוא מתמוטט, תשוש וחסר אונים.

כפי שניתן להבין, נושא הספר די עגמומי, וגם משפחתו של טים לא בדיוק מתפקדת. אשתו ג'יין, מתווכת במשרה חלקית ומצילה בתפקיד מלא, שוקעת לאלכוהוליזם מתוך ייאוש; ביתו בקה סובלת מהשמנת יתר ונטיות לדכאוניות בלתי נשלטת.

לכאורה מדובר בעוד רומן העוסק במשבר גיל העמידה. טים נתקף במחלה, מתמודד איתה תקופת מה, ולבסוף קם ובורח.

אולם אט אט הופך הרומן לסיפור הישרדות העוקב אחר התמודדותו של אדם עם המחלה ועם פגעי הטבע, או לחילופין רומן מסע, על אף שלנוף שעל פניו חולף טים תפקיד שולי ברומן.

ככלל זהו רומן די מבולבל. הסופר גולש מנושא לנושא (מעבר לנושא המרכזי גולש הרומן לעוד כמה עלילות משנה שלא מפותחות דיין ונזנחות לפני שהגיעו לפתרון כלשהו) והבחירה בגוף השלישי רק מרחיקה את הקוראים מהזדהות עם גיבור הסיפור, על אף מצבו המיוחד.

נראה כי טוב היה אילו פריס היה מחכה קצת עם הרומן השני שלו, או בוחר בנושא וסגנון כתיבה דומים יותר לרומן הראשון שלו..

There is no I in We

Then We Came to the End הוא רומן הביכורים של ג'ושוע פריס.

הספר מוגדר כקומדיה, או כקומדיה שחורה, אך לדידו של בלוג זה מדובר דווקא בדוקו-רומן, או בניסיון ראשוני למולטי-ביוגרפיה (בניגוד לאוטו-ביוגרפיה).

הדבר ניכר כבר בשמו של הרומן, בWe התמוה שנמצא במרכזו.

ואכן, הרומן כולו מסופר בגוף ראשון, רבים, בחירה תמוהה שמתגלה כמקורית ואפקטיבית במיוחד במהלך הספר.

הנושא בו עוסק הרומן, חיי המשרד, נראה תחילה כמו בחירה שנידונה לכישלון (ההקבלה המתבקשת לסדרה הקומית, "המשרד" מאבדת את הפוטנציאל שלה במהרה, לנוכח המונוטוניות של קול המספר/ים). גם הרפטיטיביות או המשכיות האירועים ומספר הזוויות מהן כל אירוע מסופר, לא תורמים אף הם, למראית עין, להצלחתו של הרומן. ועל אף זאת, פריס מצליח למתוח את המומנטום המתמשך הזה על פני כ400 עמודים וליצור את המתח ההכרחי המשמש כקטליזאטור בתהליך הקריאה.

על אף שעלילת הספר מתרחשת בשיקגו ומונעת כולה ע"י האירועים הכלכלים של תחילת שנות האלפיים (ברקע התפוצצות בועת הדוט.קום וירידה בכוחו של מדיום השיווק והפרסום) נדמה שהרומן כולו מתקיים בריק גיאוגראפי והיסטורי. כך גם, על אף שהרומן מתהדר בצוות דמויות עשיר (לעתים קשה לעקוב אחר מגוון הדמויות ומעלליהן), נדמה שדמויות אלה הופכות אט-אט לבליל אחיד, לדמות אחת המספרת את סיפורן של כולן; כך, לאורך הספר כולו מחכה הקורא לרגע החשיפה של המספר, הרגע בו יתגלה מי מהדמויות היא הדוברת, אך רגע זה אינו מגיע..

הסדק היחיד במולטי-ביוגרפיה הזו מתגלה בערך באמצע הדרך, כאשר למשך פרק אחד בלבד עובר הפוקוס לגוף שלישי, שבר של אינטימיות במבנה הנראטיבי דמוי הדו"ח של הרומן.

ואולם, למרות הדביקה חסרת הפשרות בקול הקולקטיבי, פריס מצליח ליצור במהלך הרומן כמה דמויות משכנעות, ואף מרתקות: טום מוטה, the office freak, שתחילה שולח מיילים חודרניים ומאיימים, ולבסוף אינו מתספק רק במיילים; לין מייסון, הבוסית הקשוחה וקרת הלב שאפילו מחלתה בסרטן אינה מצליחה לקרב אליה את בן זוגה המרוחק; ג'נין גורג'נק, האם האבלה על מותה הפתאומי והאכזר של ביתה, או בני שסבורגר שמקבל בירושה עמוד טוטם אינדיאני מאחד מעובדי המשרד שנפטר, וכמו ג'נין, שמבלה את הפסקות הצהריים שלה בחדר המשחקים של סניף המקדונדס בו נהגה לאכול עם ביתה, בוחר בהתייחדות עם עוד הטוטם כריטואל של אבל (על האחר, אך גם על העצמי שאבד).

ספרו של פריס מוכיח שגם מתוך הקול הקולקטיבי, גם מתוך הgroupthink האורווליאני, יכול לבקוע קול יחיד.

כל זאת בא, כאמור, כדי לשלול את האמירה הקלישאתית ההיא, There is no I in Team, או לחילופין, כפאראפראזה על משפט זה, There is no I in We.

זו אמירה מעודדת ומדכדכת בו בזמן. כל זאת לפני שדנו בהבטחה האפוקליפטית הגלומה בשמו של הרומן.