יסלחו לי נא קוראי הבלוג על האיחור (האופנתי?) בכתיבה על סרטו החדש של וודי אלן (ה74 במספר..) חצות בפריס. כידוע לכולכם (או לא) אטלס הפך לאב לפני זה למעלה מתריסר חודשים, והזמן שהיה נמצא בעבר בקלות לצפייה בסרטים על מרקע הכסף, לישיבה חסרת מעש בבתי קפה בשבת בבוקר או לשיטוטים מהורהרים בשדרות העיר הגדולה שהנה נפלו שבי להמון צעירים חדורי להט מהפיכה - איננו נמצא בימינו באותה הקלות שבה היה מתמסר בעבר לאדוניו צמא החופש.בכל אופן, משנמצא הזמן האבוד ומשנמצא שמרטף לעולל, שמנו פעמינו, גברת אטלס ואנוכי, חיש מהר אל עבר בית הקולנוע הסמוך ורכשנו זוג כרטיסים לסרט הנ"ל.
הצפייה בסרט, כצפוי, היתה מהנה ומעוררת מחשבות ותהיות.. הרשו לי לחלוק כמה מהן עמכם.
***
חצות בפריס, כמיטב יצירות האמנות אולי, איננו מוקדש לביקורת או שבח ההווה אלא לחקר העָבָר. עָבָר זה איננו נקודת ציון בזמן, או מקום, אלא הֲלַךְ רוּחַ, חוט של מחשבה חמקמקה שנקטעה ושאתה מנסה תמיד לתפוס. במילה אחת (טוב נו, שתיים), חקר ההוויה.
גיבור הסרט, אמריקאי בשם גיל פנדר הכותב תסריטים מצליחים לפרנסתו אך חולם להיות סופר, מגיע לחופשה בפריס עם ארוסתו והוריה. הביקור בעיר האורות מעורר אצלו דחף חזק לאֶסְקֶפִּיזְם, המתבטא בהתעוררות אינטלקטואלית, בניגוד לארוסתו והוריה המסתפקים בצדדים היותר מטריאליסטיים שהעיר מציעה למיליוני תייריה (ואכן, ביקור בפריס יסתיים בימינו בהוצאה גדולה מאוד של יורואים, בניגוד לעידן הפרה-מילניום, אז שילמו הבריות בעבור תענוגות מפוקפקות בפרנקים צרפתיים).
ואולם, פריס היא רק תירוץ. וודי אלן אמנם צילם שני סרטים נוספים בפריס, "אהבה ומלחמה" (במקור, Love and Death) וכולם אומרים אני אוהב אותך - אך הדגש בסרט זה איננו כאמור על המקום (הפיזי) בו אתה נמצא אלא על המקום בו אתה מקיים את הווייתך.
***
חצות בפריס יושב על התפר שבין שני מושגי יסוד בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר, היות שם DA-SEIN)) ועולם-העצמי (Eigenwelt).
היות שם מתייחס להוויתו הכוללת של האדם בעולם, עולם טבעי הכולל את העולם הביולוגי של הצרכים, הדחפים והאינסטינקטים שבו [...] עולם של דטרמיניזם ביולוגי אליו הושלך כל אדם ואליו הוא נדרש להסתגל (שם).
בעולם זה נדרש אדם לחיות ולהתמודד עם כל מיני לחצים (זוגיות, קריירה, יחסים עם הורים וכו..). כל אלו הופכים לחלק ממסלול ההישרדות של האדם המודרני ש-אל לנו להיתמם- איננו צריך לצוד עוד למחייתו.
ההיות השם של גיל פנדר מתבטא בחיי היומיום שהוא מנהל יחד עם ארוסתו: הדאגה לפרנסה, הלחצים מצד ההורים, הלבטים בנוגע לטקס החתונה המתוכנן ואיפה יגורו אחרי החתונה: המליבו או בבברלי הילס..
כל אלו הלבטים היומיומיים, ההישרדותיים, אם תרצו שמרכיבים את פולחן היומיום.ואולם, עם התפתחות האדם מצייד ושורד לאינטלקטואל שכותב למחייתו, או לחילופין מפיק ומבמאי סרטים, או סתם פקיד היושב במשרד מול מסך מרצד כל היום - מתפתח אצלו גם עולם פנימי, עולם-העצמי: עולם זה כולל את החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, והוא הבסיס ממנו האדם רואה את עולם הממש ומעניק לו משמעות עבורו.
אצל גיל פנדר, גיבור חצות בפריס, העולם העצמי הוא עולם של בריחה, והסימן שלו הוא הלילה, בניגוד לעולם ההיות שם המתרחש כולו בשעות היום. כל לילה בחצות גיל בורח מהעולם הזה לעולם שמורכב כולו מזכרונות, מדמיונות, מהזיות..
רבים מאיתנו יוצרים ומזינים עולם פנימי באמצעות ריטואלים יומיומיים: קריאה, צפייה בסרטים או בטלנובלות, אימון בחדר הכושר, ניקיון ובישול, תבחרו אתם את הסימפטום..
המקומות האלו, כמו עולם הלילה של גיל פנדר, הם מקומות של בריחה, של התכנסות עצמית, של דמיון ובדייה. ופעמים רבות הם הופכים למקומות היחידים שבהם אנו באמת חיים..
