יום שישי, 24 בפברואר 2012

Lost in Translation


לפני שנים רבות, בחיים אחרים, נהניתי כסטודנט לצרפתית מטוב ליבן של ממשלות זרות, שביקשו לקדם את שפתם של מולייר ורובספייר ברחבי העולם.

לעיתים מצא טוב לב זה ביטוי בגמול כספי קטן, בצורת מילגת לימודים צנועה, ולעיתים בצורת קצרה שהות בארץ נכר, צרפת או בלגיה, לצורך 'השתלמות' והתוודעות ממקור ראשון עם שפתם ותרבותם של 'אוכלי רגלי הצפרדעים'.

היתה זו תקופה של דלילות רוחנית וחוסר בהירות חומרית שבאה לקיצה, לטוב או לרע, כשסיימתי את חוק לימודיי ויצאתי אל העולם החופשי, העולם 'האמיתי'.

ספרו של בן לרנר, Leaving the Atocha Station, מסופר מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם
אדם גורדון, השוהה במדריד במשך שנה בזכות מלגה. אדם זכה במלגה תחת התואנה שינצל את הזמן כדי לכתוב פואמה שעוסקת בהיסטוריה הפוליטית של ספרד, וביתר שאת במלחמת האזרחים הספרדית ובשנות משטרו של פרנקו שבאו בעקבותיה.

הספר זכה בארה"ב לשבחים מקיר לקיר, כולל מילות הלל מצד סופרים מצליחים כמו ג'ונתן פרנזן (התיקונים, FREEDOM) שהציב את ספרו של לרנר בין הספרים האהובים עליו בשנת 2011.

יש דמיון רב בין המספר, אדם גורדון, ובין הסופר, בן לרנר (יליד 1979). כמו המספר, גם לרנר הוא משורר צעיר שפרסם שלושה ספרי שירה, וכמו המספר שלו, גם לרנר שהה בספרד בזכות מלגת Fulbright. כמו כן, אימו של לרנר היא פסיכולוגית מצליחה, כמו אמו של המספר. 

בקיצור, מדובר ברומן בעל יסודות אוטוביוגרפיים מובהקים.

את שם הספר, Leaving the Atocha Station, שאל לרנר משיר של המשורר האמריקרי ג'ון אשברי, סוג של מנטור שמוזכר מספר פעמים בספר שלפנינו.
בתחילת הרומן אנו מוצאים את אדם בתחילת השהות שלו במדריד, נטול השראה, או בורח מהשראה:

I had long worried i was incapable of having a profound experience of art [...] I was immensely suspicious of people who claimed a poem or piece of music "changed their life 

אמריקאי במדריד

ככל שמתמשכת שהותו בעיר הספרדית, והוא מתיידד עם מקומיים ורוכש את שפתם, כך מתפצלת זהותו של אדם (הספרדים מעדיפים לקרוא לו אדן) ו'אני כפול' מחליף אותה (מחד הוא מנסה להתנער מדמות ה'אמריקאי במדריד' ולהידמות ככל האפשר למקומיים, ומאידך הוא נמנע מלהיטמע מידי, מתוך חשש 'להיחשף' יתר על המידה.
התוצאה: המספר חי בשני עולמות מקבילים.. שכן זו המשמעות האמיתית של רכישה ודיבור בשפה שניה: עליך לפצל את עצמך לשניים, ופיצול זה באישיות הוא הגורם המרכזי לבלבול ולמבוכה המלווה את גיבור הספר שלנו. 

כשאתה דובר שפה שניה אתה נמצא מחוץ לעצמך, מחוץ לשפה, אתה אורח במסיבה בה כולם חברים טובים אך בוא תבוא השעה בה תסתיימנה החגיגות, כולם יחזרו לביתם החמים, ואתה תישאר בחוץ, מול הרוח הקרה.

***
קרע במציאות

הלך רוח זה של בלבול יאפוף את גיבורנו באשר ילך לאורך הרומן הקצר הזה (כ180 עמ') ויאפיין את גישתו לאמנות, ולחיים בכלל:

Insofar as I was interested in the arts, I was interested in the disconnect between my experience of actual art works and the claims made on their behalf...

 
הבלבול הזה משפיע על 'שליחותו' של אדם ומשפיע על הערכתו העצמית, כאדם וכמשורר.
 
העובדה שהוא חי בארץ זרה בזכות מלגה, כלומר בזכות טוב ליבם של אחרים, חורה לו ופוגמת בחוויתו את 'הכאן והעכשיו':

As if i were a writer in flight from a repressive regime, rather than one of its most fraudulent grantees

וכדי למצוא מחסה מן השקר, מן הבדיה, הוא מתחיל לכתוב שירה, במין אמוק של התוודות, או פריקת עול. תחילה אין בכתיבה כל ישועה, וממש כשם שכתיבת שירה כרוכה במיסוך השפה, בהחלפת מילה אחת באחרת, בהמרת אובייקט בדימוי, ביצירה של אשלייה ובהוספה של רובדי-רבדים על מארגה העדין של השפה - כך גם המספר עסוק כל הזמן במיסוך זהותו, בהסתתרות או בהתחפשות.

אט אט מתבהרת המטרה האמיתית של שהותו במדריד: לשוב ולהיות הוא-עצמו, לחזור ולהיות האדם שהיה לפני שהיגר למדריד, ובה בעת להגשים את ייעודו ולהפוך למשורר, 'לאדם השלם':

A poet who alone was able to array the fallen materials of the real into a song that transcended it.

 
השהייה בארץ זרה, היא סוג של יציאה מעצמו, זמן-חלום, או פנטזיה אם תרצו, וסיומה של תקופה מסמנת בהכרח 'חזרה למציאות':

All of this, all of Spain, would cease to be real if I went back; it would be my year abroad, a year cast out of the line of years

יום שני, 20 בפברואר 2012

געגוע לאור ראשון


כשקיבלתי מידידי הטוב והביביופיל המושבע, אטלס, את ספרו של מאיר אגסי, הכד מטנסי, שראה אור בהוצאת 'עם עובד' בעריכתה של נעמי אביב, לא יכולתי לסרב. אך מבעד לחיוך המודה בכנות מלאה, רעדו ידי באופן בלתי נראה, אפילו לי.

רעדו, משום שזמן רב לא קראתי ספר ועלו בי תהיות. איך זה שהחזרה לקריאה תחל עם ספר העושה רושם עיוני להחריד, אסופת מאמרים על אמנים בחתך היסטורי רחב יריעה. זו הייתה כאמור השאלה הראשונה שהטרידה אותי, וככל השאלות מסוג זה חיפשה ללא הרף תימוכין וסימוכין לחרדותיי.

דומני שהתחלתי בקריאה, מתוך רצון קנטרני כמעט להוכיח עד כמה מרחיקה הכתיבה העיונית על אמנות את האמנות עצמה מאותו קהל שגם כך רחוק מעולם האמנות, לרוב בטיעון שהיא סתומה להם, שאין הם מבינים את מה שהם רואים מול עיניהם ועוד כיוצא באלה טיעונים כלפי אמנים עכשוויים הסגורים בתוך עולמם מחד גיסא ומחצינים עולם אניגמטי מאידך גיסא. אולם לשמחתי, ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, נסחפתי עם מאיר אגסי והלכתי אחריו בחללי תצוגה ובסדנאותיהם של האמנים בהם הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים מהספר הממחישים כיצד הצליח אגסי להאיר את עיני לגבי יצירות אמנות שונות.

אתחיל בדבריו על יצירתו של לוסיאן פרויד, כלבי הרוח, שתערוכת דיוקנאות שלו נפתחה בימים אלו, בנשיונל פורטרט גלרי בלונדון: 


פרויד, צריך לומר, לא מציע במבט ראשון ציור קשה לפענוח. האפקט של פני השטח נקלט מיד והוא מגרה אצל הצופה תחושת סיפוק. אלא שהמיידיות הזאת קליטה ברמה המציצנית. מה שמבדיל את הציור של פרויד מהבנאליות של המציאות המציצנית הפתורה הוא דווקא האופן שבו שיתוף הפעולה שלו עם המודל מאפשר יצירת עומק פסיכולוגי מיוחד במינו, עומק של חדירה אנליטית אל אינטימיות זרה (הדוחה אינטימיות ממשית). כמעט כמו אותו עומק מוכר מהציור של דגה ובונאר, כמוהם פרויד אינו "מצלם" את המציאות אלא מרכיב אותה מתוך האינטנסיביות האינטימית של התבוננות בה ויוצר מציאות-של-ציור, שהוא פירוש של עובדה שנקלטה בבד.

על אנסלם קיפר, שתערוכתו 'שבירת כלים', מוצגת בימים אלו במוזיאון תל אביב, כותב אגסי:

הציור העבה, המתוח, הקודר והרוחש חרדות, הוא מעין הצהרה של האמן קיפר שהוא לא בגד ב"שליחות ההיסטורית של האמן". קיפר, כפי שעולה מעשרים ושלוש עבודות גדולות ומיצב אחד של עופרת מאופקת ושותקת (שהוצגו בלונדון בשנת 1989), הוא אחד האמנים היחידים היום שמצליחים ליצור כמעט בכל עבודה שלהם מעין מובלעת ציורית-היסטורית. הוא מסרב לקחת חלק במסיבה הגדולה, מסרב להיות הכוכב הציני של השיטה, מסרב להיות עוד כוכב בתיאטרון האדישות של האמנות, תיאטרון שאנדי וורהול היה לאחד הליצנים הטראגיים שלו.

אגב אני עצמי ביקרתי בתערוכתו של אנסלם קיפר במוזיאון תל אביב, ושוב נעצרה נשימתי אל מול עבודותיו שיחד עם המונומנטליות הברורה שלהן ועובדת היותן רוויות בהקשרים היסטוריים, הן גם אינטימיות להחריד. הצפייה בעבודות לא הספיקה לי. רציתי לחוש את טעמן בלשוני ממש, להטביע את עצמי בתוכן.

***

מאסופת מאמריו של אגסי לא נעדרים גם אמנים ישראלים כמיכל היימן, אותה מראיין אגסי לקראת תערוכתה שהוצגה בדוקומנטה שבקאסל, גרמניה, כמו כן הוא מתייחס גם לאמנים שעבודותיהם פחות מובנות, כמו אמנית המיצג לורי אנדרסון.

אגסי עוסק עוד בספר בכמה מהאמנים הבולטים בתולדות האמנות המערבית, כמו יאן וֵרְמִר ההולנדי. על יוצקת החלב של וֵרְמִר כותב אגסי:

אם אתה מקדיש ל"חדר" הזה אצל ורמיר מספיק זמן- אתה עשוי לחוות- פיזית ונפשית- את משמעות הגעגועים האלה אליו. לא מדובר בנוסטלגיה או בגעגועים המקובלים לנעורים האבודים או לילדות המוחמצת אלא למשהו אקוטי יותר , למין " דה-קונסטרוקציה" של טרום-הילד המת שאתה עכשיו, אתה מתגעגע לזיכרון התמים ביותר רגע לפני שהוא הושחת על ידי התבונה שלך. אתה מתגעגע לאור הראשון שראית, לשולחן ולכסא שהתחילו להתברר כשולחן וכסא, לקיר הלבן שחסם את הראיה אך גונן עליך...

אגסי אינו ירא גם מהצגת אמנים שאינם מצויים בקונצנזוס המקומי או העולמי כמו הצייר הגרמני בן המאה ה-18, קספר דוד פרידריך, עליו הוא כותב:

האם יש חשיבות לכך שפרידריך, שצייר את התמונה הזאת ב-1819, היה המאסטר של "הרומנטיזם הגרמני", המאוס עלינו כל כך? האם המטען התרבותי שלי צריך לדחות את החוויה הזאת של שני אנשים המתבוננים בירח, כיוון שהרפלקס שלי דוחה מעליו כל מה שהוא גרמני ורומנטי? האם לא תהיה זאת דחייה חסרת שחר של אמנות המזוהה בטעות עם הרומנטיקה של דם-אדם-אדמה, אך למעשה מקוטבת לה לחלוטין.
  
או באותו הקשר הוא כותב גם על האמן האמריקאי העכשווי רוברט גוֹבֶּר:

במבט ראשון קשה להניח את האצבע בדיוק ולומר מדוע העבודה של גוֹבֶּר, גורמות ללחץ פסיכוטי ולפרובוקציה. מין זמזום באוזניים. לא יתכן שאברי במין הגבריים והנשיים המצוירים/מודפסים כדוגמאות חוזרות על הטפטים בקירות הגלריה- כמין רישומי גרפיטי של נער בשירותים של בית הספר – זעזעו כל כך את הנפש הרגישה של ביקורת האמנות השמרנית-הפוריטנית. יש פה הרבה יותר מזה. נראה שדווקא המוצגים הדו-משמעיים, אלה שאי אפשר למקם אותם באיזה סימבוליזם מקובל והגיוני, הם אשר גורמים לזעזוע והם המפחידים את שומרי המוסר. ההקשר של מוצגים אלה, היכולת שלהם לגעת בעצבים גרויים של שומרי מוסר מקצועיים, אומרים משהו לזכותו של גוֹבֶּר.

***

באסופת מאמריו מצליח אגסי לארוג שתי וערב של עומק אינטלקטואלי עם עולם רגשי רחב מנעד ויוצר אריג מרהיב המביא אל המתבונן/הקורא בו בהירות מזוככת על אמנות ואמנים. שפתו העשירה, הקולחת והמדויקת הצליחה לעורר את כל חושי כקורא. יכולתו להישיר מבט חוקר ועמוק אל תוככי רובדי הצבע, הקומפוזיציה ואופן משיכת המכחול שבציורים עליהם הוא כותב, צרבה בי לא פעם את אותה התרגשות שהוא חש בעצמו, כשעמד מול ציור. 

על כל מי שרוצה ללמוד עוד על אמנות לרוץ ולקנות את הספר הזה. צפויה לו הנאה רגשית וחושית לא פחות משהיא אינטלקטואלית. לדידי, אתוודה ואומר שלא רק שהספר גרם לי לרצות ולקרוא עוד, הוא גרם לי לרצות לרוץ אל משטחי הציור שלי ולצייר. 

* הפוסט באדיבות גל ברזילי

יום חמישי, 16 בפברואר 2012

הסיפור הבא


אפתח בווידוי קטן: כמו כל ביבליופיל מושבע, גם אני אוהב להקיף את עצמי בדברים יפים. הכרכים שנערמים זה על זה בספריה הקורסת תחת העול; האבק שעוטף את כריכות הספרים (בינינו, המזרח התיכון איננו איזור אידיאלי לאיסוף ספרים..) כל אלו אינם באים לרגע ביני ובין תשוקתי.

לאחרונה כתבתי פה על ספרו המצוין של כריסטיאן קראכט, 1979, שראה אור בסדרת 'פרוזה אחרת' של הוצאת עם עובד. אני רוצה לספר לכם ספר נוסף שראה אור בסדרה, הסיפור הבא מאת קס נוטבום.
 
אני אוהב את סדרת הספרים הזו. החל בכריכה, שנותנת כבוד ראוי למילה הכתובה, במיטב המסורת המו״לית הצרפתית, למשל, שם לא תמצאו הוצאה מכובדת שמפרסמת ספר במהדורתו הראשונה עם כריכה מקושקשת: מלוא הכבוד ניתן לסופר ולשמה של יצירתו, באותיות של קידוש לבנה, שחור על גבי לבן. גם מידתם הצנועה של הספרים, המתאימה לכיס מעיל או ג׳קט (בחורף) או לכיס האחורי של המכנסיים (בקיץ, אללי) מוצאת חן בעיני. וכל זאת לפני שדיברנו על תוכנם של הספרים, שלא פעם מסתתר בתוכם, בין מאה ומשהו העמודים של כל כותר בסדרה, עולם עשיר ונפלא.

במה בעצם עוסק הסיפור הבא? קשה לכתוב על ספרו של נוטבום מבלי ללכת לאיבוד בסבך המלל והדימויים שטווה גיבור הנובלה הקצרה הזו סביב עצמו. אנסה בכל זאת להתייחס לכמה רבדים בספר.

הרמן מיסרט הוא מורה לשעבר לשפות עתיקות (תלמידיו נהגו לכנות אותו סוקרטס) ומחבר חוברות טיולים בהווה (תחת השם ד"ר סטרבון - הבנתם כבר שיש פה משחק עם ריבוי זהויות ואלטר-אגואים..) 

בתחילת הספר, הרמן שרוי על ערש דווי. אחת אחת עולים לנגד עיניו רגעי ההתעלות המעטים ורגעי השפל הרבים שידע בחייו.

ממקום המושב הגבוה שסידר לעצמו, בינות למשוררים והפילוסופים הרמים של העת העתיקה, הרמן סוקר את חייו ומוצא בהם דופי רב:

אם אתה עצמך בן-אלמוות, הצחנה האופפת יצורים בני-תמותה מוכרחה להיות לך בלתי-נסבלת.

כאסתטיקנים רבים, הרמן מקדיש את חייו לאידיאל היופי (בספרות, באמנות..) ואינו מצליח למצוא יופי בגשמי, בהמוני, כלומר בכאן ועכשיו:

הייתי מכוער, ויופי היה התשוקה שלי, לא בגרסתו הגלויה לעין, הניתנת למגע ישיר, אלא זו האחרת, הסודית הרבה יותר, המסתתרת מאחורי שריוני המגן של שפה מתה. 

ובמקום אחר:

אני בקיא בטקסטים היפים ביותר שהעולם יצר - כך, על כל פנים, אני חש - אך מעולם לא הזלתי ולו דמעה אחת מפני שורה או תמונה, ממש כפי שמעולם לא יכולתי לבכות בגלל דברים שבני אדם אמורים לבכות בגללם.

עד שפגש במריה זיינסטרה..

ההתאהבות במריה מכריחה את הרמן לרדת מהר האולימפוס, מהמקום הבטוח ממנו הוא מורגל לבחון ולבקר את אחיו, בני האנוש. בפעם הראשונה הוא מביט בם בגובה העינים, ומוצא את עצמו, בשל כך, חשוף ופגיע כאחרון האדם:

לראשונה בחיי הגעתי סמוך למשהו שדמה לאהבה [...] דומה היה כאילו בפעם הראשונה גם יש לי עסק עם הולנדים, או עם ההמון. אבל דברים כאלה אסור להגיד.

וכן:

פעם אחת בחיי נמניתי בכל זאת עם האנשים הרגילים, בני התמותה, האחרים, כי הייתי מאוהב במריה זיינסטרה.

הרומן הקצר שהוא מנהל עם מריה מאפשר לו הצצה קצרצרה אל החיים שיכול היה לחיות אלמלא..


היא הראתה לי אזור שהיה חסום בפני. הוא עדיין נותר חסום, אבל כעת ראיתי אותו, לפחות. ראיתי היא לא המילה. שמעתי. היא השמיעה קול שלא מן העולן הזה., קול שלא שמכתי קודם לכן מימי. זה היה קולו של ילד, ובד בבד של כאב שאין לו מילים. במקום שממנו בא הקול לא היה אפשר לחיות. 

וכן:

זו היתה, כך חשבתי אז, ההזדמנות האחרונה שלי לחיות חיים אמיתיים, תהיה משמעותם אשר תהיה.
  
***


הסיפור הבא איננו קריאה קלה.. המספר חולק עם קוראיו הגיגים פילוסופיים למכביר ולעיתים קרובות קשה לומר איפה בדיוק ממוקמת העלילה בכל רגע נתון (הנראטיב נע ונד בין אמסטרדם, ליסבון ונהר האמזונס). עם זאת הקריאה בספרון הקטן הזה מאתגרת ומחכימה.

יום שבת, 11 בפברואר 2012

יום רביעי, 8 בפברואר 2012

1979


אין מה לומר - אנחנו חיים בזמנים משונים 

לאחרונה, הצגתי בבלוג זה פוסט שנדון בספרו של כריסטיאן קראכט, ארץ פרומה ובו קוננתי על כך שמזה שנים רבות רציתי לקרוא בספרו הראשון שראה אור בעברית, 1979.

מכיוון שביליתי רבות בשנה האחרונה ב'השלמת פערים', כלומר בקריאה של ספרים ששנים רבות רציתי לקרוא אך טרם הבאתי את עצמי לכדי זאת, החלטתי שאין ברירה: חובה עליי לקרוא גם את 1979 ובכך 'להשלים' את קריאת ספריו של קראכט שראו אור בעברית.

***

1979 היתה השנה בה פלשה בריה"מ הקומוניסטית לאפגניסטן. באותה שנה נבחרה מרגרט תאצ'ר לכהן כראש ממשלת אנגליה ואנואר סאדאת ומנחם בגין חתמו על הסכם שלום ראשון בין ישראל ומדינה ערבית. ב1979 ירד שלג במשך 30 דקות במדבר הסהרה. 1979 היא גם השנה בה נולדתי.

בפתח ספרו של קראכט, זוג הומוסקסואלים גרמנים צעירים המבקרים בבירת איראן, טהרן, סמוך לפרוץ המהפיכה, מרי אזרחי שעטה תחילה צביון קומוניסטי ושעתיד היה להפוך את איראן לרפובליקה איסלמית, להביא לסילוקו של השאה ולהעלות לשלטון את האייתוללה חומייני ובכך לשים קץ לעידן של שיתוף פעולה עם המערב. 

לרגע אחד נדמה ששני התיירים נסחפים עם ההמון המשולהב, ולוקחים חלק במהפיכה המתהווה לנגד עיניהם: 


משהו חדש התרחש, משהו לא נתפש כלל, זה היה כמו במערבולת, שלתוכה נשאב הכל, כל מה שלא היה קשור היטב למקומו, ואפילו הדברים האלה לא היו בטוחים עוד.נראה היה כאילו אין עוד מרכז, ובו בזמן - כאילו יש רק מרכז וסביבו אין כלום.
 
אולם יידרש מהם להקריב קורבן משלהם בטרם חייהם ישתנו לבלי היכר.

במסיבה שנערכת בביתו של עשיר מקומי נתקל המספר, בחור צעיר ושטחי, מעצב-פנים במקצועו, בבחור רומני בשם מברוקורדטו, שפורש בפניו, כמו האורקל מדלפי, את עתידו:

אתה, יקירי, תיחצה לשניים בעוד זמן קצר, כדי לשוב ולהיות שלם. וההיחצות תתחיל בקרוב מאוד, כבר בימים הקרובים. 

ואכן כבר באותו ערב נקרע עולמו של המספר: אהובו כריסטופר נפצע במסיבה ומת זמן קצר אחר-כך, בבית חולים ציבורי מזוהם. המספר נאלץ לברוח מאיראן, לא לפני שהוא נתקל שוב במברוקורדטו, שמייעץ לו לצאת למסע רוחני בהר קילש שבטיבט, על מנת לברוח כביכול מגורלו.

המסע להר קילש, מעין 'עלייה לרגל' של צליין חילוני (ממש כשם שטיולי המוצ'ילרים למזרח ודרום-אמריקה הם סוג של מסע רוחני לגילוי עצמי) לובש ממדים מיתיים. תחילה, המספר אינו חווה כל הארה. אין רגע של התפכחות:

למען האמת הרגשתי לא השתנתה במיוחד כשצעדתי מסביב להר. מברוקורדטו שיקר או פשוט הגזים. לא באה לי שום הארה פתאומית, לא היתה לי ההרגשה שהענקתי משהו או שביצעתי עסקת חליפין [...] או שטיהרתי את העולם מחטאיו.

אולם מפגש עם קבוצת טיבטים שבאו גם הם לצעוד סביב ההר גורמת למספר להרגיש, לראשונה בחייו אולי, שהוא חלק ממשהו, דבר מה גדול ממנו:

בזמן שנדדתי איתם היתה לי ההרגשה הנפלאה שאני חלק מקהילה, כאילו חזר אליי פתאום זיכרון הדברים שהיו בגן הילדים, או בימים הראשונים בבית הספר: זה היה כמו מתנת פז משמים.
 
רגע ההארה נקטע, במפתיע, כשאר כוחות צבא סיניים עוצרים את המספר ואת קבוצת הטיבטים ושולחים אותם למחנה עבודה. אולם, במפתיע, גם בשבי, בתנאים לא-אנושיים, הוא מצליח 'למצוא את האור':

הרגשתי עמוק עמוק בתוכי את הכמיהה לתיקון, למשהו שיהיה בבחינת מחויבות וייתן לי איזו אחיזה, מחויבות ומוראל אל מול העם והפועלים.
ובמקום אחר:

אפילו ציפורים לא נראו בשמיים, המקום שחיינו שם, אנחנו ועוד כמה אלפי בני אדם, גווע ומת, הוא היה חסר חיים כמו פני השטח של כוכב מאדים. נעלמנו, לא היינו קיימים עוד, התפוגגנו.
***

התחושה ב1979 היא של עולם-קצה (סופו של עידן פוליטי אך גם שינוי פיזי של העולם, מערב-רב של מדינות אוטונומיות לכפר גלובלי קטן בו הגבולות מטושטשים.) המסע שעובר המספר בניסיון 'למצוא את עצמו' הוא תהליך מסוכן, שעלול להוביל לאובדן צלמו. ממש כמו בטרגדיות היווניות (ואכן, יש בספריו של קראכט רבדים מיתיים רבים) זהו תהליך שכמו נכפה עליו והוא איננו יכול לחמוק ממנו ומתוצאותיו.

יום ראשון, 5 בפברואר 2012

תחושה קלה של עמימות


ספרה זוכה פרס הפוליצר של ג׳ניפר איגן, A Visit from the Goon Squad, נע ונד בנבכי תודעתי פעמים רבות מאז ראה אור ב2010, עד שהחלטתי לבסוף לתת לו צ׳אנס והזמנתי אותו מאתר The Book Depository שהפך מזה חצי שנה לאחד ממקורות המהימנים ביותר שבאמתחתי לרכישת ספרים באנגלית (בעברית ראו אור עד שניים מספריה של איגן, תסתכלו עלי והצריח).

בפתח הספר, ציטוט מתוך האפוס בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט (איגן מסרה בריאיון שספרו של פרוסט היה אחד ממקורות ההשראה לספרה, יחד עם סדרת הטלוויזיה המצליחה, הסופרנוס).
 
ספרה של איגן נע בין כמה עלילות, באופן שגרם לביקורת האמריקאית להכתירו כאקסא 'פוסט-פוסט-מודרני', ויש אף כאלו שהסכינו והכריזו שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן, עד כדי כך רופף הקשר בין העלילות השונות בספרה של איגן.
 
במרכז הרומן של איגן, שמתרחש רובו ככולו בניו-יורק, שתי דמויות: בני סלזר, מפיק מוזיקה בכיר שהנהיג בנעוריו להקת פאנק-רוק בשם The Flaming Dildos, וסאשה, האסיסטנטית הצעירה שלו.
 
שתי הדמויות מונעות ע"י יצרים מוסווים: בני ע"י ליבידו מפותח (It was sort of a relief not to be constantly wanting to fuck someone. The world was unquestionably a more peaceful place without the half hard-on that had been his constant companion since the age of thirteen, but did Bennie want to live in such a world?) וסלידה עמוקה מתהליכי הדיגיטליזציה שתעשיית המוזיקה עוברת; וסאשה היא קלפטומנית שמנסה להיגמל: 
She was good at this, made for it, she often thought, in the first drifty moments after lifting something
 
הנראטיב של איגן אינו מתמקד בדמויות אלו בלבד, שכן הן משמשות רק כעוגן לעלילה הפתלתלה. למעשה, כל פרק ברומן מסופר מנקודת מבט אחרת, פעם בגוף ראשון, פעם בשני ופעם בשלישי, ועוסק בכל פעם בדמויות אחרות, ובעלילה המעוגנת בזמן אחר, כאשר רק לעיתים נקשר קשר קל שבקלים בין העלילות. 
 
Americans had never been richer, despite the turmoil roiling the world 

התוצאה היא בליל של קולות, שבאמצעותם איגן מנסה לחלץ איזושהי אמירה על ארה״ב, אומה גדולה שההתפכחות (disillusionment) היא אולי אחת התופעות שמתארות אותה בעשור האחרון, מאז אירועי ה11 בספטמבר (ובבחינה זו, רומנים רבים שנכתב בארה״ב מאז, אם לא כולם, נכתבו בצל המגדלים שאיבדו את צלמם.)

כתיבתה של איגן מגוונת מאוד, כאמור, ומהדהדת באופן מפתיע את כתיבתם של דאגלאס קופלנד (דור ה-X), ברט איסטון אליס (חוקי המשיכה), ג׳ונתן פרנזן (התיקונים), מרישה פסל (פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות) ואפילו גארי שטיינגרט (סיפור אהבה עצוב במיוחד) - סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה).

כל זאת לא בא לרמוז שלאיגן אין קול משלה, חלילה, אלא שבשל הטכניקה הנראטיבית בה היא עושה שימוש, ועל אף יכולת הכתיבה שלה שבהחלט ראויה לשבח (יש בספרה רגעי יופי רבים) - ההרגשה בתום קריאת A Visit from the Goon Squad היא שהספר חסר עמוד שידרה ושאין בו אמירה אחידה. בקירבו של הקורא מתנחלת תחושה עמוקה של פספוס, כאילו צפה בסרט הוליוודי עתיר תקציב, שניכר שבהפקתו הושקעו מיטב המעות אולם מישהו שכח לספר לבמאי שיש לסרט גם תסריט..

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

אי קטן וקולות רבים לו


נתקלתי לאחרונה, בספר שקראתי, בנתון מעניין: מסתבר שבאיסלנד רואים אור בכל שנה לא פחות מ1000 ספרים חדשים.

אינני יודע עד כמה הנתון הזה מבוסס, אך הוא בהחלט מעלה תהיות לגבי רבגוניותם של דיירי האי קטן (למעשה, שטחה של איסלנד גדול פי חמש 
משטחה של מדינת ישראל, אולם חיים בה - בינות לנופים פראיים של טונדרות ארקטיות, הרי געש, קרחוני ענק וגייזרים מתפרצים - כ320,000 תושבים בלבד..)


מידי כמה שנים, זוכה האי הקטן לכותרות ואיזכורים בעיתוני העולם בכלל, ובמדורי התרבות בפרט.

הספרות האיסלנדית רק מתחילה לפרוץ לתודעה העולמית. השנה היה זה  Rosa candida מאת הסופרת האיסלנדית Audur Ava Ólafsdóttir (אני לא מתכוון אפילו לנסות לתרגם את שמו..) שזכה להצלחה רבה וביקורות טובות בצרפת ובאנגליה (“Literary discovery of the year” הכריז העיתון Le Parisien; באנגלית ראה הספר אור תחת השם The Greenhouse.)


במה עוסק Rosa Candida?
Thórir (עוד שם בלתי אפשרי לתרגום), הוא בחור צעיר שירש את אהבת הפרחים, והוורדים בעיקר, מאימו, שנפטרה בדמי ימיה. בגיל 22 הוא עוזב את בית אביו שבאיסלנד, את אחיו התאום הסובל מפיגור שכלי, ואת ביתו הקטנה, Flora Sol (פרי של סטוץ קצרצר בחממה של אימו) ונוסע לארץ זרה, כדי לשמש כגנן במנזר עתיק בו אחד מגני הוורדים היפים בעולם.


במהלך השהות במנזר מתיידד Arnljótur עם האח תומאס, עימו הוא מקיים דיונים ומתחבט בינו לבין עצמו בשאלות אקזיסטנציאליסטיות. תוך כדי העבודה בגינת הוורדים של המנזר (סוג של ,) Arnljótur לומד להשלים עם עובדת אבהותו ותוך כדי שהוא מתקרב לאשתו וביתם המשותפת, מתקרב גם אל עצמו (אמירתו המפורסמת של וולטר, כי על כל אדם 'לטפח את גנו' עולה לא אחת על הדעת בעת קריאת הרומן.)

***


עד שנזכה לקרוא ספרים נוספים מאיסלנד הרחוקה, הנה קיצור תולדות המוזיקה האיסלנדית מאז שנות התשעים של המאה שעברה:


באמצע שנות התשעים, ערש עידן הMTV, היתה זו המוזיקאית המוכשרת ביורק שהסירה את לוט הערפל מן האי הצפוני, כשפרצה לתודעה המערבית עם אלבום הבכורה שלה, Debut ומיד אחר-כך עם אלבומה השני, Post


הנה  The Anchor Song, שחותם את אלבום הבכורה Debut, מבוצע בשפת אמה של ביורק.





קצת אחרי ביורק, הגיע תורה של להקת הפוסט-רוק סיגור רוס, שאלבומה הראשון, Von (תקווה) זכה להצלחה מרגע שיצא.

הנה השיר Vaka, שלקוח מתוך אלבומה השישי של הלהקה, Heima and Hvarf/Heim:





ואם אנחנו נותרים בצד המוזיקלי, הנה מוזיקאי שנתקלתי בו לראשונה בבלוג של פריק ויצא לי להאזין לו מספר רב של פעמים מאז.. מדובר במוזיקאי צעיר בשם אולפור ארנלדס (Ólafur Arnalds).

הנה, התרשמו בעצמכם ממנו:






והנה יצירה ששרה אחותו, אולוף ארנולדס:




כמה רבדים יש ביצירה הזו.. מוזיקת אם קלטית; אליוט סמית; קולות אפריקאיים; מה לא.. (ותודה לבלוג המופלא, יצירת מופת איסלנדית, שם נתקלתי באולוף.)



לסיום, עוד מוזיקאי איסלנדי בו נתקלתי לאחרונה באתר המוזיקה המצוין Blip.fm, אולפור דלדיירן. הנה שיר שלו בשם Telharmonium  שמזקק, לטעמי, את צלילי האי המוזר הזה.