בלתי אפשרי לכתוב על הרומן נוטות החסד מאת ג'ונתן ליטל, מבלי להאריך תחילה על הקושי שבכתיבה זו.
קושי זה נובע ראשית ממעורבות הקורא בסבך העלילה רחבת היריעה הנמשכת לאורך שנות מלחמת העולם השנייה דרך עיניו של גיבור הספר, ד"ר מקסימיליאן אואה, משפטן וקצין ס.ס, המתאר את קורותיו, בגוף ראשון, במקביל למחשבותיו והזיותיו המועברים לקורא באופן חד, נטול מטאפורות ונטול תחושות אשמה.
וכך נפתח הרומן:
"אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה."
אנחנו לא אחיך, אתם עונים, ואנחנו לא רוצים לדעת.
והוא ממשיך:
"אמת, זה סיפור קודר, אבל גם מאלף – ממש מעשה מוסר, אני מבטיח לכם. זה עלול להיות קצת ארוך, ככלות הכול קרו הרבה דברים, אבל אם במקרה אתם לא מאוד ממהרים, אולי תמצאו את הזמן. ונוסף על כך, זה נוגע לכם: אתם עוד תראו כמה שזה נוגע לכם. אל תחשבו שאני מנסה לשכנע אתכם במשהו: בסופו של דבר הדעות שלכם הן עניינכם. אם החלטתי לכתוב, מקץ כל השנים האלה, הרי זה לעשות בדברים סדר בשבילי, לא בשבילכם. שנים ארוכות אדם רומש על פני האדמה כמו זחל, בציפייה לפרפר המרהיב והשקוף שגלום בו. ואז הזמן עובר, ההתגלמות לא באה, הוא נשאר בשלב הזחל, עובדה מצערת."
מעורבותי כקורא בעלילת הספר, תחילתה בעובדת היותי דור שני לשואה, עם משיכה לכל דבר שנכתב על הנושא, מה שהביא אותי לספר עם דעות מוקדמות, עם רגשות הנעוצים בבית גידולי (נכתב רבות על בני הדור השני.)
בין יתר הדעות והמחשבות, התחלתי את הקריאה עם תחושה מוצקה של שנאה ארכאית מהולה בפחד שאול מדמותו של קצין הס.ס כמגלם במהותו את תמצית הרוע באשר הוא, ולא רק זאת, אלא גם שדמות זו היא נטולת אישיות משל עצמה, נטולת פנים, היא יחיד המקפל בתוכו רבים אחרים. ובכל הופעה של יחיד כזה, בין אם במשפט איכמן או בראיון שקלוד לנצמן עורך לשומר ס.ס במחנות ההשמדה, בסרטו שואה, לא היה אלא לתקף את התחושה הקיימת בלאו הכי. אלא שד"ר מקסימיליאן אוהה, המכונה מקס, סודק באיטיות את כל התחושות האלה, עד כדי מבוכה של ממש. הוא ניצב בפני הקורא, כדמות אינדיבידואלית, ממשית שאינה מייצגת איש מלבד עצמו ולמרבית הפליאה מצליח אף לעורר הזדהות שקשה להודות בה, אף על פי שהוא מעורב גם בחלקים המזוויעים ביותר בהשמדת יהדות אירופה, המוכרים היטב לכל קורא ישראלי בר דעת ואף יותר מזה, היסטוריית חייו המורבידיים הנשזרת לאורך הספר בזיכרונותיו ובהזיותיו אינה מקלה על אחת השאלות המרכזיות העולות מקריאת הספר, איך לעזאזל מצליחה דמות כזו לעורר הזדהות בלב הקורא?
אינני בטוח שיש ביכולתי לענות בוודאות על שאלה זו, אך אספר שקראתי את הספר כמי שמנהל רומן עם הספר עב הכרס (940 עמ' בגרסה העברית בכריכה קשה, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן. תרגם ניר רצ'קובסקי) שמצא עצמו שוכב על הכרית שלצידי ודפיו מתקמטים. ווידוי זה שלי על הרומן שלי עם נוטות החסד לא נמסר בקלות והוא חלק מהקושי שבכתיבה.
קורותיו של מקס, תחילתן כסופן בסערה מתמדת של אירועים, המבטאים היטב את אופייה של התקופה שבה חי, בלתי נתפסת והזויה לעיתים למי שלא חווה על בשרו את האירועים ממש. בתוכם הרצח השיטתי של מה שהממסד הגרמני הרשמי מכנה, אויבי המשטר. אצל מקס, המאמין באדיקות במפלגה הנאציונל סוציאליסטית, אירועים אלה מתקיימים כהכרח שעליו לבצע מתוקף, אך השפעתם המחלחלת לתוכו כאדם על מורכבות רבדיו היא ליבת הספר.
אביא כאן מספר ציטוטים הממחישים את העניין.
הנה כך מתאר מקס בתחילת הדרך את תגובתו לרצח ההמונים:
"... אולם התשוקה לראות את הדברים הללו היתה גם היא אנושית. כשעלעלתי באפלטון שלי מצאתי את הקטע ב"המדינה" שתגובתי נוכח הגופות במצודה של לוצק הזכירה לי: " שעה שלאונטיוס בן אגליאון עלה מפיראוס, בדרך שמחוץ לחומה הצפונית, הבחין בגופות מתים, במקום שהוצאו להורג; והנה אחזה בו תאווה להתבונן בהן, ובה בעת, בחלה נפשו בכך, והוא בקש להפנות עורף למחזה; וזמן מה היה נלחם בעצמו וכיסה את פניו, עד שלבסוף נכנע לתאוותו, פקח את עיניו לרווחה, רץ אל הגופות וקרא: 'הא לכן, עיני העלובות! השביעו עצמכן במראה הנורא הזה!' " לאמיתו של דבר, על פי רוב לא נראה היה שהחיילים חולקים עם לאונטיוס את התחבטותו, אלא רק את תאוותו, ומן הסתם זה הדבר שהטריד את הפיקוד הבכיר, המחשבה שהחיילים עשויים לשאוב עונג מהפעולות האלה. ועם זאת, כל מי שהשתתף בהן שאב מהן עונג, זה היה בעיני מובן מאיליו."
ההתענגות הזו, לה מתמסר מקס אוהה כמו בעל כרחו במהלך הרומן, היא מהלך שמנוגד כאמור לחוק (החברתי, הצבאי) האוסר על מבצע הפשע לראות במעשהו יותר מ'חובה' או לראות בעצמו יותר ממבצע פקודה. הציר הזה, בין החובה החברתית והדחף האנושי, הוא ציר עליו נע מקס לאורך כל הספר, פעם עובר לצד הזה ופעם לאחר.
מסע ההרג שלוח הרסן אותו מלווה מקס גורם לו לתהות לגבי משמעות המוות, ובתמורה - לגבי משמעות החיים:
"סוף-סוף התחלתי לראות ולהכיר שיהא אשר יהא מספר המתים שאראה, או מספר האנשים ברגע מותם, לעולם לא אצליח לתפוס את המוות, את הרגע ההוא כשלעצמו. אחת משתיים; או שמתים ואז ממילא אין מה להבין, או שעוד לא מתים, ובמקרה הזה, גם עם רובה מכוון לעורף או חבל סביב הצוואר זה נשאר בלתי נתפס, הפשטה טהורה, המחשבה האבסורדית הזו שאני – היצור היחיד החי בעולם – אני יכול להיעלם."
ובסופו של דבר הוא גובה אף ממנו מחיר:
"שקעתי בדכדוך והדבר ניכר, מלבד זאת, גם במצבי הגופני; ישנתי רע, שינה טרופת חלומות מציקים שנקטעה שלוש או ארבע פעמים בלילה בצמא או בצורך להשתין שהתגלגל בנדודי שינה; בבוקר קמתי עם מגרנות שחורות שהרסו למשך כל היום את כושר הריכוז שלי ולפעמים הכריחו אותי להפסיק לעבוד ולהשתרע על ספה למשך שעה, רטייה קרה על מצחי. אולם עייף ככל שהייתי, יראתי משובו של הלילה; איני יודע מה עינה אותי יותר, נדודי השינה שבמהלכם שבתי ולעסתי לשווא את צרותי או החלומות שהפכו מחרידים יותר ויותר."
***
נושא ההשמדה ורצח ההמונים הוא רק רובד אחד ברומן נוטות החסד. היבט נוסף מתמקד בשׁוֹנוּת של הגיבור ביחס לחברה בה הוא חי, שׁוֹנוּת המלווה אותו משחר ילדותו ומשמשת כהדגשה מחרידה לעובדת היותו מוציא לפועל של אידיאולוגיה חברתית פוליטית המשמידה כל אדם שמואשם בשׁוֹנוּת כלשהיא, החל מחולים ובעלי מוגבלות דרך בני אדם ממוצאים אתניים שונים ועד ליריבים פוליטיים ובסופו של דבר את אזרחי אותה המדינה.
מקס הוא בן לאב גרמני ואם צרפתייה. האב נוטש את משפחתו עוד בימי מלחמת העולם הראשונה ומותיר את האם לבדה עם שני ילדיה, מקס ואחותו אונה. מקס מפתח מחד גיסא שנאה פטישיסטית כלפי אימו ומאידך גיסא הוא נסחף למערך של גילוי עריות עם אחותו, שכתוצאה מימנו הוא מורחק מהבית לפנימייה על ידי אימו ואביו החורג, מלחין צרפתי מוערך המקבל אותם לביתו. מתוך סבך זה מנתב מקס את עצמו למערכות יחסים הומוסקסואליות כפיצוי על כך שלעולם לא יוכל לאהוב אישה אחרת מלבד אחותו ובנוסף באחד מביקוריו המוקדמים בברלין מאמץ את האידיאולוגיה הנאצית אל חיקו כתפישת עולם בהירה וגם כהתרסה כלפי אימו ואביו החורג.
בביקורו של מקס כקצין ס.ס. בכיר באמצע המלחמה, בבית הוריו הוא מספר:
" בניגוד לפניה שהצהיבו ושערה האפור המשוך בנוקשות לאחור, קולה נשמע צעיר; אולם עבורי היה זה כאילו פתחו ימי בראשית את פיהם ודיברו , בקול גדול שהזעיר וצימצם אותי לכדי לא-כלום; המעטה המגן של מדי התגלה כקמע רצוץ. מורו הבחין כנראה במצוקתי: " כמובן", מיהר לומר," אנחנו שמחים לראות אותך, אתה תמיד יכול להרגיש פה בבית. " אימי עוד נעצה בי מבט חידתי, "טוב, גש הנה," אמרה לבסוף. " בוא ותן נשיקה לאמא שלך." הנחתי את התיק, ניגשתי אליה, נרכנתי ונשקתי לה על לחייה, אחר-כך חיבקתי אותה ולחצתי אותה אל גופי. חשתי אותה מתקשחת; היא היתה כמו זלזל בזרועותי, ציפור שיכולתי בקלות לחנוק."
ובאותה מידה של גילוי לב, מסביר מקס את משיכתו לגברים כתומכת את האידיאולוגיה הנאצית:
"לדעתי, מה שאתה מדבר עליו הוא דוגמא לנאציונל – סוציאליזם משובש, או כזה שמסתיר מאחוריו אינטרסים אחרים. אני מכיר היטב את דעותיו של הרייכספיהרר בנושא; אבל הרייכספיהרר, כמוך, בא מסביבה קתולית דכאנית ביותר; למרות עוצמתה של האידיאולוגיה הנאציונל- סוציאליסטית שלו הוא לא הצליח להתגבר על כמה דעות קדומות קתוליות, ולכן הוא מבלבל בין דברים שאינם קשורים זה לזה. אתה מבין שכשאני אומר קתוליות אני מתכוון ליהודיות."
 |
| טלי לבנון, רודולף הס מתאבד בכלא שפנדאו |
מורכבות נוספת מתרחשת אצל גיבור הספר, היפוך כפול באישיותו, ככל שמתקרבת המלחמה אל סופה והוא מתקדם בסולם הדרגות ובתפקידיו, הוא מגלה את חוסר ההיגיון והשפיות שבמעשי השמדת העם היהודי, נאמן לדרכו , הוא אינו מתנגד בגלוי או אף במחשבותיו למעשי הזוועה, אך בפועל במעורבותו בגירוש יהדות הונגריה ובצעדות המוות, הוא עושה כמיטב הבנתו ויכולתו לשמור על חייהם של אסירי המחנות. ( הוא מצדיק זאת בפני הממונים עליו וגם בפני עצמו בעובדה שתנאי המחייה של האסירים במחנות חייבים להשתפר מפאת נחיצותם למאמץ המלחמתי של גרמניה, למרות שבזמן צעדות המוות הוא מבין שגרמניה אבודה, הוא בכל זאת ממשיך לנסות ולהגן על חיי האסירים היהודים ) מצד שני בחייו האישיים הוא הופך רצחני בסוף כמעט ידוע מראש, אך פה אזהר מלגלות פרטים נוספים על מנת שלא לפגום בהפתעת הקריאה לקורא העתידי, רק אומר שבין היתר הוא רוצח את אחד ממאהביו.
כך מתאר מקס את ליווי שיירות אסירי המחנות בצעדות המוות:
"ביליתי את ארבעת הימים הבאים בהתרוצצות אחר השיירות הללו. נדמה היה לי שאני נאבק באשד של בוץ; לקח לי שעות להתקדם, וכשמצאתי לבסוף קצין אחראי והראיתי לו את הפקודות שלי הוא מילא את הוראותי בחוסר רצון ועל הצד הרע ביותר. פה ושם הצלחתי לארגן חלוקת מנות מזון ( גם במקומות אחרים חילקו מזון, בלי התערבותי), והוריתי לאסוף את שמיכות המתים לשימושם של מי שנותרו בחיים; עלה בידי להפקיע עגלות מאיכרים פולנים ולהעמיס עליהן אסירים שהותשו."
ומנגד בברלין הנצורה בסופה של המלחמה, הורג מקס את מאהבו מחשש שתתגלה נטייתו המינית ברבים:
"הוא קרב אלי, עדיין מביט בי בחיוכו התאוותן; כשהרים את ראשו כדי לנשק אותי הסרתי את הכובע ובמצחי הלמתי בפניו בשיא הכוח. מעוצמת המכה התפצח אפו, דם פרץ ממנו, הוא צרח ונפל ארצה. פסעתי מעליו, אוחז עדיין בכובעי, וניגשתי להביט בעצמי במראה; על מצחי היה דם והמדים שלי היו נקיים מכתמים. שטפתי בקפידה את פני ושבתי וחבשתי את הכובע. מיחאי התפתל בכאב על הרצפה, מחזיק באפו וגונח בקול מעורר רחמים: "למה עשית את זה?" ידו גיששה ואחזה בשיפולי מכנסי; הרחקתי את רגלי והעפתי מבט על החדר. על הפינה היה שעון מגב סמרטוטים, בתוך דלי מתכת, לקחתי את המגב, הנחתי את המקל במאוזן על צווארו של מיחאי, ועליתי עליו;"
ולקראת סיום, כמה מילים על עולם ההזיות של מקס. הזיותיו של מקס הן חלק משלים בספר החושף בפני הקורא את מורכבות אישיותו, יותר מזה הן מרכיב משמעותי בהכנסת הקורא אל תוך 'ראשו' של מקס, באופן בלתי אמצעי, עד לעיתים נדמה כי קריאת העלילה כולה נצפית דרך ראשו של הקורא עצמו. ממש כפי שבעולם הממשי המציאות היא לא יותר מאשר הפרשנות האסוציאטיבית הנחוות על ידי התודעה שעצמה מושפעת לא רק מהאירועים החיצוניים לנו אלא גם מעולמנו הפנימי המודע והלא מודע, כך גם מתרחשת עלילת הרומן המובאת בפנינו כהתרחשות בתוך ראשו של מקס, כשהגבולות בין מציאות ודמיון לא פעם מטושטשים והקורא הוא זה המפרש את הקורה באמצעות תודעתו שלו.
הנה כך:
"ככל שהפיהרר קרב אלי – הייתי כמעט בסוף השורה- התמקדה תשומת ליבי באפו. עד לרגע זה מעולם לא השגחתי עד כמה האף הזה רחב ופגום פרופורציות. מן הצדודית השפם פחות הסיח את הדעת, ואפשר היה לראות זאת יותר בבירור; בסיסו היה עבה וכנפיו שטוחות, שבירה קלה של רכס העצם הבליטה את קצהו; זה היה בבירור אף סלאבי או בוהמי, כמעט מונגולו-אוסטי. אינני יודע מדוע הפרט הזה ריתק אותי, זה היה בעיני כמעט שערורייתי. הפיהרר קרב ובא והמשכתי להסתכל עליו. ואז הוא עמד מולי. ציינתי לעצמי בתדהמה שכובע המצחייה בקושי מגיע לגובה עיני; ואני הרי לא גבוה. הוא מילמל את דברי הברכה שלו וגישש באצבעותיו אחר המדליה. הבל פיו החריף, המבאיש, העלה סופית את חמתי; זה באמת היה יותר מידי. התכופפתי ונעצתי את שיני באפו הבולבוסי, עד זוב דם."
התמקדתי בדמותו של מקס, קצין הס.ס. מכיוון שהוא ליבת הרומן נוטות החסד. הוא זה שבאמצעותו נשאלות שאלות קשות על סטריאוטיפים שאנו נשענים עליהם על מנת לספק את יצר ההישרדות הקולקטיבי שלנו כשייכים לחברה המספקת לנו אשליה של הגנה. שאלות המהדהדות הרבה אחרי תום קריאת הספר, מחלחלות לתוך התודעה ממש כפי שגיבור הספר מחלחל לתוכנו כמעט בערמומיות. אך לספר עוד רבדים רבים נוספים שהפכו אותו לאחד הרומנים החשובים של העשור האחרון, מבנהו, השפה שלו ועוד נושאים שיתכן וחשוב להזכירם אך קצרה היריעה מלעשות כך במסגרת זו, מבלי למסך את השאלה המרכזית שנשאלה כאן.
* הפוסט באדיבות גל ברזילי
אל הסופר הרוסי ולדימיר נבוקוב, שעותק של ספרו לוליטה עומד מיותם על מדפי ספרייתי זה קרוב לעשור (לא קראתי בו עד כה, מסיבה זו או אחרת..) הגעתי דרך קובץ המאמרים Visiting Mrs. Nabokov, מאת הסופר הבריטי מרטין איימיס. במאמר שגם נושא את שם הקובץ מתאר איימיס ביקור בביתו של נבוקוב בשוויץ, שם העביר את שנותיו האחרונות.
מאת הבריטי סים ליפסטיי אפילו לא נפתחו, אם כי רבים הסיכויים שגם הם ייקראו עד לקו האמצע ותו לא..
