מתאגרפים, חיפושיות, נאצים ויהודים

להיתקל בסניף סטימצקי בקניון איילון, רמת-גן, בספר שלא ממש ציפית לראות על אף מדף בארצנו הקטנה, זו חוויה דומה מאוד להיתקלות במכר נושן באמצע ניו-יורק..

אני משתמש דווקא בדימוי הזה מפני ששני המקרים קרו לי, בהפרש של כמה שנים אמנם..

הפגישה המקרית הייתה בprince street שבסוהו, מנהטן, דקות ספורות אחרי שיצאתי מחנות הספרים החביבה מקנלי ג'קסון, כשעותק של הספרון Monsieur מאת הסופר הצרפתי ז'אן פיליפ טוסאן באמתחתי (לימים רכשתי גם את ספרו, Camera, בחנות ספרים בישראל, אך שני הספרים התלכדו לכדי אחד בראשי, עד כדי כך עלילותיהם דומות..)

ואילו הפגישה בסניף סטימצקי, בחול המועד פסח האחרון, היתה עם ספרו של נד באומן, Boxer, Beetle.

במחשבה שניה, אולי לא כ"כ מקרי שהספר מצא את דרכו אל סניף סטימצקי בר"ג. רומן המשלב בעלילתו נאצים ויהודים באפקטיביות שכזו - סביר להניח שיהיה לבני ישראל איזשהו עניין בו, ולו בגלל שני הנושאים הללו בלבד..

***

נתקלתי לראשונה בספרו של נד באומן כשביקרתי בבלוג שלו, לפני למעלה מחצי שנה. מאז, הוא בילה ברשימת הספרים הנחשקים שלי באתר אמזון (יש לי רשימה נוספת באתר אמזון הבריטי, ראו הוזהרתם!). ומכיוון שהוא בילה שם, בין השאר, לצד הרומן ההיסטורי C של תום מקארתי, מיהרתי לרכוש גם את זה האחרון בסניף צומת ספרים, בתלושים שקיבלתי לחג. 

עד כאן הפרסומות הסמויות לחנויות הספרים המסחריות של ארצנו..

Dissonance is the sound of life in the twentieth century.

Boxer, Beetle הוא ספרו הראשון של נד באומן. באומן, בן ה26 בלבד, כבר הספיק ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג' ולהשלים תואר שני בספרות אנגלית. זמן קצר לאחר פרסומו הפך Boxer, Beetle לאחד המועמדים הסופיים לפרס היוקרתי Guardian First Book Award, מה שגרם להצלחתו בשוק האנגלי, מפץ ראשוני שנשא אותו עד לחופי המזרח-התיכון.. (בסופו של דבר זכתה בפרס הנחשק אלכסנדרה האריס, היסטוריונית שספרה העיוני, Romantic Moderns מספר את סיפורם של אמנים בריטיים - ציירים, מלחינים וסופרים - בשנות ה30 וה40 של המאה העשרים, שיצירותיהם החיו את הרנסנס התרבותי שחוותה אנגליה בתקופה קצרה זו שבין שתי מלחמות העולם.)

גם עלילת ספרו של נד באומן ממוקמת ברובָּה בשנות השלושים של המאה העשרים. נקודת המוצא, ההווה הנראטיבי של הרומן הבלשי הזה, מעין מותחן פסיכולוגי-היסטורי, היא אי שם בשנות האלפיים. קווין ברוּם הוא בחור צעיר הסובל מסינדרום נדיר בשם טריימס למנוריה הגורם לבעליו להדיף ריח דגים מן הזיעה, הנשימה והשתן.

קווין מתמחה באיתור ורכישה של פריטים היסטוריים הקשורים למפלגה הנאצית. את הנטייה המעט-מוזרה הזו לאסוף פריטים של תנועה רצחנית ואלימה, מסביר קווין כך:

I'm not a secret Nazi. I feel sick when I think about what they did. So do you, probably... Normally you can't get a proper look at your own conscience because it only ever comes out to gash you with its beak and you just want to do whatever you can to push it away; but put your conscience in the cage of this paradox, where it can slither and bark but it can't hurt you, and you can study it for as long as you wish. Most people don't truly know how they feel about the Holocaust because they're worried that if they think about it too hard they'll find out they don't feel sad enough about the 6 million dead, but I'm an expert in my own soul.

בשליחות מעסיקו, אספן נלהב של פריטים נאציים, הוא מתחקה אחרי פריט אספנים נדיר שסיפורו כרוך בעלילה השניה של הרומן, המתרחשת, כאמור, בין השנים 1934 ו1936 בלונדון: פיליפ ארסקין הוא אנטומולוג צעיר, נצר למשפחת אצולה אנגלית התומכת בתנועה הפשיסטית הבריטית, ערב עלייתו של היטלר לשלטון (בקרב הבריטים היו תומכים נלהבים רבים במשטרו של היטלר, לפני פרוץ מלחה"ע השניה והקרב על בריטניה). 

את הנהירה (הבריטית, והאירופאית בכלל..) אחר מקסם השווא של הפשיזם בין שתי מלחמות העולם מסביר באומן (בצורה די משכנעת, יש לומר..) בפי אחת הדמויות האקצנטריות שפוקדות את בית אביו של ארסקין כך:

'Railways, motorcars, telephones, cinemas - "Everyone must learn to read, everyone must go to the shops!" - It's too much. The great mass of humanity is now exhausted. Life is too frenzied now for anyone to really appreciate it. Over-stimulation of the senses means mass degeneracy.'

בחיפושיו הקדחתניים אחר מינים חדשים של חיפושיות, מגלה פיליפ זן בלתי מוכר של חיפושית שצלב קרס מעטר את כנפיה. בנלהבות, מכנה פיליפ את החיפושית Anophtalmus hitleri, על שם המנהיג הגרמני הנערץ.

ואולם, עבור פיליפ, העיסוק בחרקים הוא רק תירוץ לספק משיכה גדולה יותר שלו לאאוגניקה (חקר השבחת הגזע), עיסוק לו הוא מקדיש את רוב מרצו. 

במסגרת חיפושיו אחר דרכים חדשות להשביח את המין האנושי וליצור אדם חדש, נתקל פיליפ בסת' רואץ', הידוע גם בשם סינֶר (SINNER), מתאגרף יהודי נמוך קומה בעל ארבע אצבעות ברגלו ויצר הרס עצמי מפותח העושה חיל, בניגוד לכל הציפיות, בזירות האגרוף באנגליה ובארה"ב.

סינֶר הופך לאובססיה של ארסקין, התָּמֵהַּ כיצד יצור כמוהו מצליח כ"כ בתחום השמור בד"כ לחזקים וטובים בלבד. הוא עוקב אחריו בכל אשר ילך ולבסוף חותם עימו עסקת-שטן, לפיה מסכים המתאגרף היהודי לעמוד לרשותו של החוקר הצעיר ואף לתרום את גופתו לצרכי המחקר של ארסקין, לכשימות.

במרוצת העלילה, נוצר בין השניים קשר מיוחד.

***

Boxer, Beetle הוא הרבה יותר מרומן על מתאגרפים וחיפושיות. נד באומן משלב בכתיבתו ידע רחב בנושאים מגוונים כמו הומוסקסואליות, אונטומולוגיה, מוזיקה מודרנית, ארכיטקטורה ותכנון ערים, ועוד ועוד.. מה שהופך את הקריאה ברומן הקצר הזה למרתקת ומהנה.

הנקמה תרפא את ידינו

מנקמתנו סם מרפא נעשה

בו ירפא כאב זה האנוש.

מקבת, שקספיר


יצר הנקמה, כמו יצר ההרג, הוא אחד הדחפים האנושיים הראשוניים ביותר ('הקם להורגך, השקם להורגו'). אם כדי לתקן עוול, אם כדי להשיב מנה אפים - הנקמה היא פתרון לשאלה ללא מענה..


הנקמה היא גם המניע המרכזי של העלילה בספרו של ג'רארד דונובן, ג'וליוס וינסום. 


גיבור הספר, ששמו כשם הרומן הקצר הזה, חי לבדו בבקתה קטנה בלב יער, באזור הררי ומושלג במשך רוב ימות השנה, במדינת מיין שבצפון ארצות הברית, סמוך לגבול הקנדי. זוהי בדידות מבְּחִירָה, וג'וליוס נהנה ממנה בזכות 3,282 הספרים שירש מאביו, ושמעטרים את כל קירות הבקתה, ספרים המשמשים כמו חומה של מגן מפני העולם החיצוני. 


זהו עולם של קָצֶה, אַגָּדִי ממש, שלעיתים רחוקות מופרת שלוותו: 


הבקתה מתמזגת ביער, או היער בבקתה. רגע אחד אתה בחורש, דורך על ענף, והצעד הבא כבר מביא אותך למרפסת הטבעית, ואתה צריך להיזהר. גברים רבים שחיים ביער הזה לא יכולים לחיות בשום מקום אחר: הם חיים לבדם ורגישים מאוד לכל פגיעה שאתה עלול לפגוע בהם, רצוי לשמור על נימוסים, ומוטב בכלל לא לומר כלום. הם באים צפונה ומחכים שהחיים יחלפו, או שהיו כאן מלכתחילה ונשארו מאותה סיבה. גברים כאלה גרים בקצה כל השבילים הארוכים בעולם וכשהם מגיעים למקום כזה כבר נגמרו להם כל האזורים שהם לא יכולים לחיות בהם. אין להם ברירה אלא לבנות, והם מתרחקים ככל יכולתם מהדרך הראשית אפילו פה, בצל העמוק, של העצים. 

מעשה קטן בקצה יער בסוף העולם

את השלווה השברירית הזו שובר באחת מעשה נְבָלָה: הובס, כלבו של ג'וליוס, נורה על ידי אחד הציידים הפוקדים את ההרים המושלגים בתחילת כל חורף, בסוף עונת הציד.

ההרג הזה מסמן לא רק את הפרת השלווה בה חי ג'וליוס אלא גם את מות היופי, את מות הטוֹב:

יש מעט יופי בעולם, חשבתי, ובני האדם, במיטבם, מעניקים לו מעט. מה שהיה, הוא העניק לי.

הובס, מזכרת מן הרומן הקצר שניהל ג'וליוס עם קלייר, מקומית שיצאה יום אחד מן היער הישר אל זרועותיו של גיבורנו, הוא סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר, ועל-כן היא אהבת אמת: 

אילו ניתן למדוד בדידות, אני מניח שאפשר היה למדוד אותה באופן שבו הייתי מאושר לראות אותה למרות שהייתי מאושר ממילא. עכשיו הייתי יותר ממאושר, משהו שלא היו לי מילים לתאר, כל החברה הזאת בחיי פתאום.

קלייר נעלמת כלעומת שהופיעה ומותירה אחריה את הובס הכלבלב. ג'וליוס, שהתרגל לחיות לבדו, מפתח סוג של תלות בכלב, שהופך לידידו הטוב ביותר, ועֵד לקיומו הבודד:

אחרי שהיא עזבה אותי התרגלתי לאהוב ת הכלב הזה. הוא תמיד קיבל את פני כשחזרתי הביתה. עד סוף הקיץ הוא רץ ממקומו בערמת העצים החמימה, מהטיולים שלו ביער, שאליו היה הולך כדי להיות לבד או מכל סיבה שדוחפת אותם לשם, רץ לראות אותי כשחזרתי מעבודת הגננות, רץ לקבל את פני כשהייתי שמח, רץ לקבל את פני כשהייתי אומלל, רץ לקבל את פני כשהייתי פזור נפש, מטושטש, מהורהר. [...] כלבים יודעים רק נאמנות ומוצאים את חייהם הפרטיים בתוכה.

הרֵיק הנורא שמותיר אחריו הובס נהפך לבלתי נסבל, וג'וליוס חייב למלא את הריקנות הזו במעשה שישיב משמעות לחייו:

לא חיכיתי לכלום, וכלום לא בא. קרח עמוק התגנב ללבי. חשתי אותו משתכן שם ומאלחש את המסתמים ומשקיט את הרוח שנשבה ברוחי, שמעתי אותו מתיישב על עצמותי ונושף שקט אל החללים השבירים, אל כל מה שהתרסק. ברגע ההוא ידע לבי את שלוות הקור. ויתרתי על ידידי, ומשמורת הלילה נשלמה, כי רק רוחו עוד תבוא אלי אי-פעם.

המחאה על מותו של הובס, אם כן, כמוה כזעקה ראשונית, קריאה של מחאה על עוולה שאיננה נתפשת, ושאין לה מקום בעולמנו: 

יש אנשים שיירו בכל דבר, בכל דבר שזז בעולם, בכל מה שעף, זוחל או שוחה, בכל החי, הפרוותי, המנוצה, הגדול, הקטן, השמנמנן או הכחוש [...] יש אנשים שחייבים לגרום כאב לאחרים כדי להרגיש פחות כאב בעצמם.

והמַעֲנֶה על כאב מוכרח להיות עוד כאב:

לקצור, מונח הציד הזה, התאים יותר ליבולי שדה ולא נשמע כמעשה רע בכלל, וזה באמת מה שעשיתי. לתפוס אותם במקום שהם לא מצפים לכך, הרי זה העניין בציד, זאת אמנות הציד, לא? אתה מסתתר ונותן להם מה שמגיע להם. 

ג'וליוס מודע לכך שהנקמה לא תשיב אליו את ידידו, אך כמו שהציטוט לעיל, המובא מתוך המחזה מקבת לשייקספיר מעיד, הנקמה הופכת לסיבה ולמסובב. מרגע שהתמסר לה, היא עולם משל עצמה והאדם נעשה לה עָבַד:

מזמן האמנתי שהקבר הוא הסוף שלנו, ולולא חשבתי כך אולי הייתי משלים עם ההריגה של הובס ונותן לה משמעות בסיפור גדול יותר. אבל הוא היה אבן, הוא היה דומם יותר מאבן, כי אפילו אבן זזה בסופו של דבר מבעיטה או מפגעי מזג האוןיר או מצמיג של מכונית, והוא שכב עטוף עפר שבעה מטרים מהבקתה, לא שומע כלום, לא רואה כלום, לא טועם כלום, ושום דבר לא אצור בו. שבעת המטרים האלה היו יכולים להיות גם היקום כולו, זה לא שינה כלום לו או לי. והוא היה מת בעליל [...] לא התכוונתי לעבור על זה בשתיקה.

***

יצר הנקם כמו מובן מאליו. אולם במקום לבחור בנראטיב הכמעט מתבקש של רומן בלשי (גיבור הספר תר אחר סימנים ורמזים עד שהוא מגלה מי ביצע את העבירה ומענישו), דונובן רוקח עבורנו רומן פסיכולוגי עטיר דימיון אשר, ממש כמו יצר הנקמה, מציג את הצדדים הלא שכלתניים, והלא שפויים המניעים לעיתים קרובות החלטות שאנו לוקחים.

זאת ועוד, ייחודו של הרומן הזה ביכולתו המקורית של דונובן לעורר בקוראיו אהדה כלפי גיבורו, שאף על פי שמעשיו הופכים עם הקריאה לבלתי נסבלים ממש כמו האקט שהוליד אותם, ג'וליוס עצמו נותר במשך כל העלילה ועד לסופה דמות אנושית שכאבה הוא כאב-כל-אדם, והתשובה הוא מעניק לה - התשובה היחידה שמתקבלת על הדעת..

ולסיום תהייה: האם זהו מקרה שכלבו של ג'וליוס קרוי על שם תומאס הובס, שהציג את ההיסטוריה האנושית כהיסטוריה של מאבק סביב הישרדות וצבירת כוח? ומה ביקש דונובן לומר כשהרג את הכלב הובס כבר בתחילת הרומן, כמו כדי להפר את ה'אידיליה' של הפילוסוף הבריטי?

גברים, עלובי החיים

עטיפת הכריכה הרכה של The Ask מציגה דמות שעונה על גלובוס ענק, מגלגלת אותו במעלה הר, מעין שילוב בין סיפורי המיתולוגיות של אטלס ושל סיזיפוס (ניסיון של מעצבי הספר לתאר את הקללה הכפולה שהוטלה על גיבור הספר, מיילו ברק?)

כל מי שמכיר אותי יודע כמה אהובה עליי דמותו של אטלס. אך זו לא הסיבה שרכשתי, וכעת גם קראתי את הספר. למעשה אני לא זוכר בדיוק מה הביא אותי לרכוש את הספר, בגרסת כריכה קשה, עם עטיפה שונה לגמרי, לפני למעלה מחצי שנה (כנראה היתה זו כתבת השבח שכתב הסופר הבריטי ג'ף דייר על הרומן בעיתון הגרדיאן.) אולי זו גם הסיבה שהייתי פתוח, עד לרגע קריאת הדפים הראשונים של הרומן, שהוא נכתב ע"י סופר אנגלי. אך לא כך הדברים..


The Ask הוא הרומן השלישי של הסופר האמריקאי (ויהודי?) סם ליפסייט (ליפסייט כתב גם קובץ סיפורים קצרים בשם Venus Drive). אל התודעה שלי (וגם של האנגלים, כך נדמה לי) הוא פרץ עם הרומן האחרון שלו. לקח לי קצת זמן להגיע לספר, אך הנה סיימתי לקרוא אותו והתפניתי לספר לכם על חוויית הקריאה.

The Ask הוא מסוג הספרים שאני נוטה לקרוא עד כ30 עד 40 עמודים לפני הסוף, ואז לעזוב. למעשה, מעטים הם הספרים שאני קורא עד הסוף, עד העמוד האחרון והמילה האחרונה. זה לא שממש חשוב לדעת מה קורה בסוף..

***

?How can a life so miserable be so funny

גברים אידיוטים (באנגלית זה נשמע יותר טוב, Men are idiots). אנחנו מסתובבים חצי מהזמן עם תחושת אשם מהולה בגאווה עקרה. חצי מתפישת המציאות שלנו (אצל חלק מאיתנו אפילו יותר מחצי) מורכבת מעולם דמיוני, מחשבות מיותרות, הגיגים על סף הפראנויה, תיאוריות קונספירציה: ׳רודפים אותנו!׳, או שמא אנחנו הרודפים? שום דבר כבר לא ברור..


הפיתרון? הומור שחור והרבה רחמים עצמיים.

בעוד כמה מאות שנים (בהנחה שהאנושות תשרוד עד אז) יגדירו היסטוריונים, סוציולוגים וחוקרי ספרות את מיטב האמנות של המאה העשרים בואכה העשרים-ואחת, כעדות לנפילת האדם (Mankind), וביתר דיוק לנפילת הגבר (Man). ספרו של ליפסייט הוא דוגמא (נוספת, ומשעשעת, יש לומר) לספרות מהסוג הזה.

מיילו ברק נמצא בנקודת מפנה: אמן כושל בסוף העשור הרביעי לחייו, הוא מפוטר ממקום עבודתו באוניברסיטת ניו-יורקית שהוא מכנה בציניות Mediocre University, שם עבד כסוכן במחלקה מיוחדת המחזרת אחר תורמים פוטנציאליים (ניתן לדמיין בקלות שקיימת מחלקה דומה באחת לזו המתוארת בספרו של ליפסייט באחת מאוניברסיטאות ארצנו. ת"א, למשל..).


הסיבה לפיטוריו של מיילו: חוסר יעילותו בחיזור אחרי תורמים (ע"ע Asks) ובשידולם לפתוח את הכיס ולתת (ע"ע The Give).


מיילו איננו משלה את עצמו. הוא מודע היטב לתפקיד שהוא ממלא בכשל המערכות שמאפיין את חייו:

Everything went off, went bad, or so I told myself, though I knew my crucial role in the spoilage

זה אינו הכישלון היחיד בחייו של מיילו. על הכשל הראשון, כמו במקרים רבים בחיים, משלמים גם חיי הנישואים שלו עם אשתו, מורה, ואבהותו לברני בן הארבע (צרות אוהבות להגיע בצרורות..):

Child care was like everything else. You got what you paid for, and your child paid for what you could not pay for

ובמקום אחר..

These poor kids, they gleaned these terms at random, overheard them from afternoon TV, dinner chat. Or else the language of pathology was affixed to them by some shrink Mengele eager to stuff them with Ritalin and Zoloft

מה שמוביל את מיילו, באקט ארס-פואטי, להכריז:

If I were the protagonist of a book or a movie, it would be hard to like me, to identify with me

האפשרות לתיקון בכל זאת צריכה לבוא מאיפהשהו, ואכן במהרה מיילו נקרא חזרה למקום עבודתו כדי לעבוד על Ask גדול במיוחד (ומכאן שם הספר, THE Ask), חבר לשעבר בשם פָּארדי עימו חלק מיילו את ספסל הלימודים בימי הקולג' העליזים, ושבמרוצת השנים הפך למולטימיליונר בזכות מיזם אינטרנטי שמזכיר את יוטיוב.


אלא שפָּארדי איננו הממזר המאושר שהיינו מצפים שיהיה (עשירים לא תמיד מאושרים..) והמפגש עימו מנער את מיילו ומחזיר אותו לדרך הישר..



מה שמוביל אותנו למסקנה הבלתי-נמנעת שיש בספר הזה גם מסר חיובי: מכל כישלון, מכל נפילה - יש דרך חזרה, כפי שמעיד הקטע הזה מתוך ריאיון שנערך עם ליפסייט עצמו..

רגע לפני הנפילה

יותר מהנה מקריאה שניה של ספר אהוב, חזרה אל ספר שנהנית ממנו אבל עזבת באמצע הקריאה, סימניה נעוצה בליבו.

את Union Atlantic של אדם האסלט התחלתי לקרוא לפני למעלה מחצי שנה, ואף כתבתי על הפרקים הראשונים של הרומן כאן. 

Union Atlantic הוא הרומן הראשון של האסלט. קדם לו 
קובץ סיפורים קצרים בשם You are not a Stranger Here, 
שעל אף הנושאים בהם עסק: הומוסקסואלים בארון, בני 
נוער שמגלים את מיניותם, וגברים שמעולם לא התמודדו 
עם מיניותם (רואים שמישהו קרא את דניס קופר..)

העלילה של Union Atlantic מתרחשת בין שתי נקודות משבר גדולות שהתרחשו בארה"ב מאז תחילת האף השני לספירה: פוסט-9/11 ומשבר אנרון, וטרום המפולת הכלכלית של ספטמבר 2008.  

הספר נפתח ב1988, במזרח התיכון. דאג פנינג אחראי על ביטחון האוויר בספינת המלחמה וינסן (USS Vincenne) כאשר הצוות שלו מזהה ומיירט מטוס נוסעים אירני ובו 290 אזרחים. נקודת הפתיחה הזו משרתת את הספר כ'נפילה', חטא ראשוני ממנו מתגלגלת העלילה אל עבר סופה העגום והצפוי.

קפיצה חדה לשנת 2002. דאג הוא אחד מראשי בנק בשם UNION ATLANTIC. כפיצוי על ילדות של מחסור (אמו האלכוהוליסטית התפרנסה מניקוי בתים, ודאג קם יום אחד והתגייס לצבא מבלי לומר לה מילה,) דאג בונה לעצמו בית מפואר (האסלט מכנה את המבנה, 'Greek Revival Château',) לא רחוק מביתה של אמו. במהלך הרומן, דאג מסתבך בפרשיית הונאה גדולה שגורמת לערעור מעמדו וחושפת את הקורא בפני ביקורתו של האסלט לגבי הגוורדיה הכלכלית האמריקאית שהתנהלה לאורך שנות האלפיים בחוסר אחריות וחשפה את הציבור בפני סכנות שלא היה מודע להן, ושרק המדינה הצליחה להתירן, באמצעות התערבות כלכלית מסיבית (הרומן נכתב לפני המשבר הכלכלי של ספטמבר 2008 אך פורסם רק בשנת 2010).

בשכנות לדאג גרה שרלוט גרייבס, מורה להיסטוריה שהוצאה לגמלאות מוקדם מן הצפוי בשל דעותיה הלא רווחות ועקשנותה לדבוק בהן בתכנית הלימודים שהעבירה לתלמידיה. שרלוט נחושה להילחם בדאג, שבנה את ביתו על קרקע שהייתה שייכת בעבר לסבה. גרייבס, שחיה בגפה יחד עם שני כלביה, ווילקי וסאם (גרייבס מדמיינת לעיתים קרובות שהכלבים, שלובשים את דמויותיהם של הכמרים מלקולםX  והכומר הפוריטני קוטון מאת'ר, ממובילי צייד המכשפות בסאלם) היא אחת הדמויות היותר מעניינות בספר, וסביבה נטווית רוב יכולת הכתיבה הייחודית של האסלט, שנוטה לעיתים קרובות לפיוטיות.

המאבק בין השניים, שממלא את רוב עלילת הספר, הוא מאבק בין ישן וחדש, בין אמריקה של האבות, חדורת הערכים, ובין זו החדשה, החמדנית, חסרת המעצורים. הנה כך מתאר האסלט את ביתו של דאג, שנראה בעיניה של גרייבס כחלק מתופעה רחבה וחסרת מעצורים של התפוררות הערכים:

Over the last year, as it was being built, she had often reminded herself that the house was merely the furthest and most galling advance of the much larger intrusion, the one that had begun decades ago, first at a distance, a sighting here or there, a fancy stroller in the library stacks, a concern for caloric totals voiced over the meat counter. More recently had come the giant cars, the ones that looked as if they should have gun turrets mounted on their roofs, manned by the children glaring from the backseat. For years the news had made so much of bombings in the Middle East, and of course in dear old New York now as well, and of the birds of prey we released in retaliation but they never mentioned the eyes of the wealthy young and the violence simmering numbly there. She had seen it at school, the way her students had grown pointed, turned into swords wielded by their masters. As soon as she began speaking of such things openly the principal had gone to the retirement board and they had got rid of her. Nearly forty years of teaching history to the children of this town and they had hustled her out for speaking the truth

דאג (ובני דורו) מייצגים בעיניה של שרלוט, אם כן, את כל מה שנורא ביותר עלי אדמות. בניגוד אליו מוצאת המורה המזדקנת נקודת אור קטנה בדמותו של נער צעיר בשם נייט פולר, תלמי תיכון בשנת הלימודים האחרונה ללימודיו, המגיע לתגבורים אצל שרלוט, ואט ואט מתחבר עימה:

He attended to her words as if it weren't only the content that mattered. Toward the end of her years at school, even her better students had become mere harvesters of fact, unwilling to be transformed by what they might learn. They were closed to that higher ambiguity that came only from observing at close range a person compelled by knowledge, someone who might show by example how one's first self, illiberally imposed, could be given up in favor of the chosen course. But not this young man, It wasn't that his few questions had been all that penetrating, and indeed his being impressed by the intruder's mansion had struck her nearly dumb. But he considered her arguments; he followed the rhythm of her words. A generosity of attention. That was the heart of it

כפי שנרמז לעיל, נוצר משולש של יחסים בלתי-אפשריים בין דאג, שרלוט וניק, כאשר כל אחד מנסה לקנות חזקה על הנער הצעיר והמבולבל. דאג וניק מתחילים לנהל קשר המבוסס בעיקר על יחסי מין (הצעיר מפתה את המבוגר, והמבוגר, בתורו, משתמש בצעיר ככלי ניגוח בשכנתו היריבה).

כמו בכל רומן טוב, אין כמובן מנצחים, ושני הצדדים יוצאים מופסדים מן המאבק, כאשר האמצעי (ניק) נדפק מכל הכיוונים.. הנה כך מתאר האסלט את שימושו של דאג בנייט כאינסטרומנט, באופן הגובל בפטישיזם ובסאדיזם:

This was the thing - why he kept him around. To tackle a male body, one like his own boyish self, to push it and get at it, his dick and this fucking just a means to the end, To fuck weakness, to pummel it

***

אם נדרשת השוואה, הכתיבה של האסלט היא שילוב בין נטייה לאמירות גדולות נוסח טום וולף וביקורת חברתית מגובה בעיסוק בפרטי הפרטים שמרכיבים את הקיום היומיומי, נוסח ג'ונתן פראנזן). ככלל, האסלט שולט היטב במדיום הרומן (סופרים שמתחילים את דרכם עם סיפורים קצרים מיטיבים בד"כ בכתיבה של אפוסים גדולים יותר).

עד שהספר יראה אור בעברית (אם אכן יראה אור בעברית..) אפשר ליהנות מכתיבתו של האסלט בשפת המקור, באנגלית. ספר מומלץ.