יום רביעי, 3 באוגוסט 2011

בחזרה לעבר



יסלחו לי נא קוראי הבלוג על האיחור (האופנתי?) בכתיבה על סרטו החדש של וודי אלן (ה74 במספר..) חצות בפריס. כידוע לכולכם (או לא) אטלס הפך לאב לפני זה למעלה מתריסר חודשים, והזמן שהיה נמצא בעבר בקלות לצפייה בסרטים על מרקע הכסף, לישיבה חסרת מעש בבתי קפה בשבת בבוקר או לשיטוטים מהורהרים בשדרות העיר הגדולה שהנה נפלו שבי להמון צעירים חדורי להט מהפיכה - איננו נמצא בימינו באותה הקלות שבה היה מתמסר בעבר לאדוניו צמא החופש.


בכל אופן, משנמצא הזמן האבוד ומשנמצא שמרטף לעולל, שמנו פעמינו, גברת אטלס ואנוכי, חיש מהר אל עבר בית הקולנוע הסמוך ורכשנו זוג כרטיסים לסרט הנ"ל.


הצפייה בסרט, כצפוי, היתה מהנה ומעוררת מחשבות ותהיות.. הרשו לי לחלוק כמה מהן עמכם.


***


חצות בפריס, כמיטב יצירות האמנות אולי, איננו מוקדש לביקורת או שבח ההווה אלא לחקר העָבָר. עָבָר זה איננו נקודת ציון בזמן, או מקום, אלא הֲלַךְ רוּחַ, חוט של מחשבה חמקמקה שנקטעה ושאתה מנסה תמיד לתפוס. במילה אחת (טוב נו, שתיים), חקר ההוויה.


גיבור הסרט, אמריקאי בשם גיל פנדר הכותב תסריטים מצליחים לפרנסתו אך חולם להיות סופר, מגיע לחופשה בפריס עם ארוסתו והוריה. הביקור בעיר האורות מעורר אצלו דחף חזק לאֶסְקֶפִּיזְם, המתבטא בהתעוררות אינטלקטואלית, בניגוד לארוסתו והוריה המסתפקים בצדדים היותר מטריאליסטיים שהעיר מציעה למיליוני תייריה (ואכן, ביקור בפריס יסתיים בימינו בהוצאה גדולה מאוד של יורואים, בניגוד לעידן הפרה-מילניום, אז שילמו הבריות בעבור תענוגות מפוקפקות בפרנקים צרפתיים).


במיטב מסורת השוטטות על פי ולטר בנימין, גיל יוצא  לטיולים ברחובות העיר בלילות ובאחד השיטוטים הוא נתקל, מיד אחרי חצות, בחבורת בליינים שסוחבת אותו עימם בחזרה לשנות העשרים של המאה העשרים, שם הוא נפגש עם שלל אמנים: גרטרוד סטיין, פאבלו פיקאסו, סקוט וזלדה פיטצג'רלד, סלבדור דאלי ועוד ועוד..


ואולם, פריס היא רק תירוץ. וודי אלן אמנם צילם שני סרטים נוספים בפריס, "אהבה ומלחמה" (במקור, Love and Death) וכולם אומרים אני אוהב אותך  - אך הדגש בסרט זה איננו כאמור על המקום (הפיזי) בו אתה נמצא אלא על המקום בו אתה מקיים את הווייתך.


***


חצות בפריס יושב על התפר שבין שני מושגי יסוד בתיאוריה האקזיסטנציאליסטית של מרטין היידגר, היות שם DA-SEIN)) ועולם-העצמי (Eigenwelt).

היות שם מתייחס להוויתו הכוללת של האדם בעולם, עולם טבעי הכולל את העולם הביולוגי של הצרכים, הדחפים והאינסטינקטים שבו [...] עולם של דטרמיניזם ביולוגי אליו הושלך כל אדם ואליו הוא נדרש להסתגל (שם).

בעולם זה נדרש אדם לחיות ולהתמודד עם כל מיני לחצים (זוגיות, קריירה, יחסים עם הורים וכו..). כל אלו הופכים לחלק ממסלול ההישרדות של האדם המודרני ש-אל לנו להיתמם- איננו צריך לצוד עוד למחייתו.

ההיות השם של גיל פנדר מתבטא בחיי היומיום שהוא מנהל יחד עם ארוסתו: הדאגה לפרנסה, הלחצים מצד ההורים, הלבטים בנוגע לטקס החתונה המתוכנן ואיפה יגורו אחרי החתונה: המליבו או בבברלי הילס..

כל אלו הלבטים היומיומיים, ההישרדותיים, אם תרצו שמרכיבים את פולחן היומיום.

ואולם, עם התפתחות האדם מצייד ושורד לאינטלקטואל שכותב למחייתו, או לחילופין מפיק ומבמאי סרטים, או סתם פקיד היושב במשרד מול מסך מרצד כל היום - מתפתח אצלו גם עולם פנימי, עולם-העצמי: עולם זה כולל את החוויה הפנימית, הסובייקטיבית, והוא הבסיס ממנו האדם רואה את עולם הממש ומעניק לו משמעות עבורו.

אצל גיל פנדר, גיבור חצות בפריס, העולם העצמי הוא עולם של בריחה, והסימן שלו הוא הלילה, בניגוד לעולם ההיות שם המתרחש כולו בשעות היום. כל לילה בחצות גיל בורח מהעולם הזה לעולם שמורכב כולו מזכרונות, מדמיונות, מהזיות..

רבים מאיתנו יוצרים ומזינים עולם פנימי באמצעות ריטואלים יומיומיים: קריאה, צפייה בסרטים או בטלנובלות, אימון בחדר הכושר, ניקיון ובישול, תבחרו אתם את הסימפטום..


המקומות האלו, כמו עולם הלילה של גיל פנדר, הם מקומות של בריחה, של התכנסות עצמית, של דמיון ובדייה. ופעמים רבות הם הופכים למקומות היחידים שבהם אנו באמת חיים..

9 תגובות:

  1. נהניתי מאוד לקרוא את הפתיח של הפוסט, ובמיוחד מצאתי את התואר "גברת אטלס" חינני במיוחד, כיאה לגברת החיננית שראיתי בתמונות. את החלק הנוגע לסרט נמנעתי מלקרוא בינתיים, אך אל חשש, אני בטוחה שמתישהו עד שבתי בת הארבע תהיה בת מצווה אצליח לראות את הסרט ואז אשןב לקרוא :))

    השבמחק
  2. חינחון ליופי של פוסט.
    אני, בסוף הסרט תהיתי מתי, לבסוף, אנחנו מרוצים, אם בכלל? מתי אנחנו כבר לא זקוקים לאסקפיזם?

    השבמחק
  3. ובכן, רונית, גם אני תהיתי קצת בנושא. והתשובה הצפויה, כנראה, אפ-פעם.. אם כי לעבור לגור בפריז ולכתוב למחייתי נשמע לא רע בתור תרופה ראשונית למחלה החשוכה..

    השבמחק
  4. מה שאתה קורא בריחה אל עולם הדמיון, היא בעיני שימוש בעולם הדמיון כאמצעי רב עוצמה המניע יצירתיות על כל סוגיה.
    הדמיון הוא הכרחי בעולם בו חיי היומיום הם מועקה סיזיפית, וטוב שנתברכנו בו, אפילו גיבור הסרט, אינו בורח מאחריותו, במשך היום, אלא רק בלילה
    דוגמה מיטיבה לשילוב מוצלח בין המציאות לדמיון

    השבמחק
  5. תרופה מצויינה, הוכיחה עצמה כבר בסרט. כזה מקבץ גאונים מזמן לא נראה. אני הכי אהבתי את דאלי... :)

    השבמחק
  6. Rhinoceros!
    http://27.media.tumblr.com/tumblr_llvv75zlAU1qadrzko1_400.jpg

    השבמחק
  7. כרגיל, אטלס, תענוג לקרא. מעניין ומרחיב. אלא שהסרט עצמו, איך לומר, מעבר לסטייל ולחן הוואדי אלני, לא הזכיר לך קצת סרטי 'מרכזי מבקרים' שכאלו?

    השבמחק
  8. נהניתי מאוד לקרוא את המאמר הנ"ל. קצר ולעניין. תודה. טרם ראיתי את הסרט אך כעת, גדלה המוטיבציה. וודי אלן לפעמים מעצבן אך רוב הזמן הוא מבריק. תרז.

    השבמחק
  9. וואו אחרי תגובות כאלה מה אומר כבר צפיתי בסרט הזה פעמיים והייתי מרותק כאילו ואני צופה בכל האנשים המפורסמים הללו מהתקופה ההיא חשתי וכאילו אני שם ברחובות פריס שאני כל כך אוהב ואצל מקסים השלט המתנוסס במיסעדה הזאת גם היום ממש יפה ומדהים כל הכבוד לוודי אלן

    השבמחק