יום חמישי, 10 בנובמבר 2011

הזיקנה בשלושה קולות

זיקנה. גיל הזהב. הגיל השלישי. ישישות.


הזיקנה מייצגת לעיתים קרובות בספרות (ובאמנות בכלל) נקודת מִפְנֶה בחייו של אדם. לעיתים נקודת המפנה הזו היא התחלה של תהליך של היתפכחות, השלמה והבנה, ולעיתים היא מייצגת חֲרָטָה, הכאה על חטא או התכוננות למוות.


ספר שקראתי לאחרונה, ושעסק בעקיפין בתחלואי הזיקנה, הזכיר לי שני ספרים אחרים שקראתי השנה (ספק רומנים, ספק נובלות) ושעסקו במישרין או בעקיפין בזיקנה.


***



ההכתרה שלי ((Mon couronnement מאת ורוניק ביזו (Véronique Bizot) מסופר מנקודת מבטו של ז'ילבר קפלן, אדם זקן בן שמונים, פיזיקאי לשעבר, שזוכה למעט הכרה לקראת סוף חייו. יום אחד הוא מקבל הודעה שהוא זכה בפרס על אחת מתגליותיו, שביצע לפני שנים רבות, ושערב מיוחד יוקדש לכבודו בו יקבל את הפרס המדובר.


ז'ילבר (שאיננו יודעים כלל מהו שמו עד לעמ' 84 בנובלה הקצרה הזו - סוג של מסר על האנונימיות שמשרה הזיקנה על בעליה?), מעביר את הזמן עד לרגע חלוקת הפרס בטיולים ברחובות פריז, בשקיעה בהרהורים על מהות הזיקנה בחברה מערבית המקדשת את הנעורים, ובהעלאת זכרונות מחייו הארוכים (אשתו הראשונה התאבדה ובנו התרחק ממנו מאז; אחותו לואיז נעלמה לפני ארבעים שנה יחד עם ארוסה, מיסיונר דתי, ומאז ז'ילבר חושב עליה כל יום ומתגעגע אליה).

בין לבין הוא זוכה לביקורים חטופים מבנו, שקנה את בית הכפר בו התאבדה אימו ושאביו מכר מייד לאחר מותה, וכן מעיתונאית צעירה המבקשת לראיין את ז'ילבר לגבי אחיו, סופר מצליח שכותב רומנים עבי כרס אותם ז'ילבר לא מצליח לקרוא, ובעיקר זוכה לטיפול מסור מצידה של העוזרת שלו, מדמואזל אמברונז, רווקה זקנה שדואגת לכל צרכיו של הישיש ומשמשת לו לחברה.

הספר מתקדם לאיטו עד לרגע ההכתרה, כשיממה לפני כן מתה העוזרת האהובה של ז'ילבר ולבסוף הוא מחליט לא לפקוד את האירוע שיזמו לכבודו.


***



ספר נוסף שקראתי לפני כמה חודשים (ושדיווחתי עליו כבר כאן) הוא THE LOFT, מאת מרלן האוסהופר. 

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..



ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.



מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:


If dreaming were a job I could have made a great career out of it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:


It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:



My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 
 
המבנה המעגלי של הספר, המתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם ומהשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

***

הספר השלישי שברצוני להציג כאן הוא יום עם מר ז'ול מאת דיאן ברוקהובן (הספר ראה אור במקור בפלמית - ברוקהובן היא בלגית ילידת אנטוורפן שחיה בהולנד מאז 1970 - וראה עד כה גם בצרפתית ובאנגלית). 

כמו שני הרומנים לפניו, גם יום עם מר ז'ול הוא רומן קצרצר או שמא נובלה (כ80 עמ') המגולל יום בחייה של אליס, זעיר בורגנית הולנדית שמגלה השכם בבוקר שבעלה ז'ול נפטר.

במקום לקרוא מייד לרשויות, אליס מבלה את היום עם בעלה המת, כדי 'לסגור איתו חשבון': לספר לו שידעה תמיד על רומן שניהל לפני שלושים שנה ומה עשתה כדי לחבל בהצלחה של הרומן הזה, ובכלל מעלה זכרונות מתקופת חייהם ביחד.

התוצאה היא רומן מאוד מינימליסטי (יש מעט מאוד 'עלילה' ברומן – רובו ככולו מתרחש בדירה הקטנה של הזוג המבוגר ובמוחה הקודח של אליס) הכתוב בכל זאת באופן שמצליח 'להחזיק' את הקורא (כל 20-30 עמודים מתרחש איזשהו 'אירוע' השופך אור על חייהם של השניים ועל הפסיכולוגיה שלה: אליס  נזכרת בירח הדבש שלה עם ז'ול בפריס ובהפלה טבעית של ולד שאירעה לה שם; השכן האוטוסיט של אליס וז'ול מבקר את הזוג על מנת לשחק שח-מט עם ז'ול, המנוח.


***

איזו אמירה על הזיקנה ניתן לדלות מהקריאה בשלושת הספרים הנ"ל? שלושת העלילות מתרחשות ברובן במקום סגור, על פי רוב בביתו של הזקן, שנהפך עם השנים ולקראת סופה של הדרך למקום מסתור ומחסה בו מתייחד האדם עם עצמו, בוחן את עבור, תוהה בנוגע לערך חייו, וכיוצא בזה. 

שניים משלושת הגיבורים הם נשים (ג'ון לנון אמר שהאישה היא האדם השחור של העולם (Woman Is The Nigger Of The World), אך האין היא לעיתים גם הזקן של העולם?)

מעניין לציין גם ששלושת הספרים הנ"ל נכתבו ע"י נשים אירופאיות (על כך שאינני מרבה לקרוא ספרים שנכתבו ע"י נשים אכתוב בפעם אחרת. לעת עתה מספיק לומר ששניים משלושת הספרים הנ"ל קראתי כלקטורות שהוצעו לי לקריאה ע"י הוצאות ספרים מקומיות ואילו את השלישי אני הצעתי כלקטורה להוצאה.) אם אומר ששלושתן מביאות רגישות ייחודית ו'אימהית' לנושא בו הן באות 'לטפל', שמא אחשד בסטריאוטיפיות? (האם לא נדרש לכך כל סופר או אמן - לדלות מבין הבוץ והתבן את הנימים העדינים ביותר ממרקמם הגס של החיים - בין אם הוא גבר או אישה?)

8 תגובות:

  1. לדלות את הנימים העדינים, זה אתה עושה כאן.
    השני היה עלול להפיל עלי דיכאון קליני, הראשון נשמע מעניין, השלישי לא יודעת. תודה

    לי

    השבמחק
  2. אכן, הפוסט נוגע בעדינות וברוחב לב בנימיה העדינים של הזיקנה, זאת אתה מיטיב לעשות היטב... חמלה עולה מן הכתוב אצלך, אך כפי הנראה לא מן הספרים עצמם, מכיוון שמוצג בהם רק פן אחד של הזיקנה, שהוא קיים ומוכר היטב, אכן בחברה שקידשה לעצמה את הנעורים ובעטה במסורת ארוכת שנים בהן ניתן מקום של כבוד לזקני השבט.
    כנגד זה עובדה היא שמרבית הכוח הן מבחינה של הון והן מבחינה שלטון עדיין נמצא אצל האוכלוסיה הבוגרת, הזקנה, בוודאי אם אתייחס לספר בו גיל 50 כבר מתואר כגיל זיקנה.... הטכנולוגיה הרפואית לרבידיה השונים משמרת את מעיין הנעורים, גם אם באופן מלאכותי ואף כיום יש לא מעט נשים היולדות בגילאים דימיוניים. אבל תרשה לי מבט אישי, מאיש הנמצא בגיל ביניים, לומר לך שגיל חמישים עבורי הוא הגיל היפה ביותר שהיה לי באופן אישי, המוצלח ביותר, הפורה ביותר, החופשי ביותר... טוב, וגם אולי המטלטל ביותר. אני מרגיש יפה מתמיד, מנוסה מתמיד ונחשק מתמיד....
    מממממ.............

    השבמחק
  3. מדהים אתה יודע, כי לכתוב על זיקנה זה נדמה מתוך הרשומה הזו עולם ומלואו ולאו דווקא עולם שהוא סוף כל הסופים, ואני אוהבת את החקירה בין כל הספרים,
    ופעם ניסיתי לכתוב אצלי את הזיקנה שלי כשאתבגר וזה מה שיצא:

    כשאתבגר,
    כפות ידיי יתמלאו בגוון
    ובלוטות הגורל יתגלו מתוכן
    ושבילי המגע יספרו עור אל עוד,
    שהטביע, וצרב נגיעות.

    כשאתבגר,
    פני חרושות הקמטים,
    יעמיסו, חרצי רזים.

    כשאתבגר,
    לשנים, עשרות - עשרות - עשרות,
    עיניי ירקדו ברכות וסליחות
    וירטיטו אמירות ותק כנועות

    כשאתבגר,
    שפתותיי, יתמלאו בסדקים
    וסערות ירעידו מתארן
    ורכות נאבקת, תפרוץ,
    את קילוף היובש שיחל להתעקש לעטרן
    וחיוך מתקלף יספר אודותן
    ועדינות מתעקשת תמתח בן.

    כשאתבגר,
    כבר לא אביט במראה
    ובושה לא תאחז שפיות ומקומה.

    כשאתבגר,
    מאבק השבירות יתכווץ וישקע, אל דלות זיכרון, רבה,
    ושכחה תצעד אל תוכי, איטית וגנובה,
    ואשקוט. מעיינות עדנה.

    כשאתגבר,
    אצעד בחדרו עירומה,
    וגופי בתנועת זקנתו הצנועה,
    מתפתה הוא...ובא,
    עדותי הגדולה,
    אישה.

    (ובכל זאת בשירה זה קל יותר, כך נדמה לי לפחות).

    תודה אטלס.

    השבמחק
  4. קשה לי להשתמש במילה- נהינתי כי הנושא טומן בחובו דאגות ופחדים שקיימים בי כבר. המלנכוליות נראה לי שורה בשלושת הכותרים וזו אינה בשורה עבורי. מהעולם האמיתי אני מקבלת דווקא רשמים אחרים על הזיקנה וכאן חשוב לדעת מתי נכתבו הספרים. כי היום ניתן לראות לפחות שני סוגי זיקנה .אחד המתחשבן עם מה שעבר בעיניים פקוחות וסוג של מירמור , מעיין סיכום כמותי . וזיקנה שונה שמנסה לטרוף את העולם עוד ועוד לפני שלא תוכל עוד . לא חושבת שאקרא את הספרים הנ"ל אז תודה שחוית ולו מעט מהם דרכך. אתה ברגישותך מעביר נפלא תחושות

    השבמחק
  5. אטלס יקר,
    לא נעים לי להגיד: מדכא... ולא בגללך...
    נושא הזיקנה לא נושא שקל להתמודד איתו ועשית זאת ברגישות רבה. בספר השלישי לא כתבת את גילה של המספרת, כך שאני מבינה שאתה יודע שהיא אכן זקנה... הספר השני מוכיח שזקנה לא חייבת להגיע בתהליך איטי ומבשיל, אלא לקפוץ עליך בגיל צעיר יחסית. 50 הוא לא "זקן"...
    במקרה נתקלת בספרים שהם נשיים... אולם גם יהושע קנז נגע בזקנה (אם אני לא טועה בדרך החתולים...). אני זוכרת שקראתי גם ספרים של סופרים גברים אחרים שנוגעים בזקנה, אולם זכרוני כרגע מתעתע בי.. אולי גם עליי קפצה הזקנה...

    :)

    השבמחק
  6. תודה רבה לכל המגיבים.
    אנסה לענות לכ"T מכם בנפרד, ולכולכם יחדיו:
    גל. אני מסכים איתך שההון ושהשלטון מצויים, כמעט במימדים עולמיים, בידיהם של ה'זקנים' יותר.. ואלם, מה שהסופרים ביקשו להדגישף ודומני שכל 'זקן' יסכים עימם, הוא עד כמה הזיקנה היא מקום שלחשבון נפש, בדידות (במובן של היות אדם הרבה עם עצמו, עם מחשבותיו וכו..) ולעיתים גם חרטא והכאה על חטא..
    שרית. שירך נוגע בדיוק בנקודה לטעמי. תודה ששיתפת :)
    נורית. שלושת הספרים עליהם כתבתי באמת אינם 'קלים' ואולם הטיפול של כ"א בנושא הזיקנה ייחודי לטעמי, גם אם לא מקורי מאוד, לעיתים, או 'מהפכני'..
    ואחרונה חביבה. מירב. המספרת בספר השלישי גם היא בת חמישים וקצת למיטב ידיעתי. הזיקנה אצלה, כמו אצל גיבורת ספרה של מארלן האוסהופר, היא אולי פחות עניין של גיל ויותר עניין של סטטוס: הילדים עזבו את הבית, הבעל שם או לא - בכל מקרה את נותרת עם מחשבותייך, שהן גורלך..

    השבמחק
  7. ממ.. חשבון נפש, כמו אצל מיידוף למשל? או איך קראו לו זה יושב ראש הבנק העולמי? שאם אתה זקן ובודד, אז כן חשבון נפש.. אבל אפשר שאוריד את הזקן, שאם אתה בודד אז חשבון נפש ואם אתה הון ושלטון?

    השבמחק