(ש)מות המשפחה

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. וכל המשפחות הדפוקות - דפוקות כל אחת בדרכה שלה

I had a happy childhood. Sunday afternoon, my mother bolts into our room where my brother and I are playing in our separate corners. ‘Children, do I love you?’ Her voice is intense, her nostrils beyond belief. My brother answers straight on, but all I can muster with the confidence of my seven years is to hem and haw. I get what’s going on but at the same time dread what’s to follow. I end up murmuring, ‘Maybe you love us a little too much.’ My mother looks at me in horror. For a moment she’s at a loss, then moves to the window, shoves it open, and tries to throw herself from the sixth floor. Having heard the noise, my father catches her on the balcony after she has already stuck a leg into space

(ד)מות האם

כך פותח הסופר הצרפתי, גרגואר בוייה, שכבר כתבתי על ספר אחר שלו בבלוג זה (האורח המסתורי) את הממואר הקצר שלו, Report on Myself, שקראתי לאחרונה (ראה אור במקור בצרפתית, תחת השם Rapport sur Moi.)

השורה הראשונה מהציטוט הנ"ל עומדת כמובן בניגוד מוחלט לכל מה שנאמר אחריה, וכזה הוא גם הטקסט האוטוביוגרפי שבוייה מעמיד פה, מלא סתירות: רך ואלים, מעציב ומשמח, שובה ודוחה - ממש כמו החיים..

יש בספר הקצר הזה (כ160 עמודים) הרבה מהטרגדיה היוונית. יחסיו המורכבים של בוייה עם אימו, דמות מורכבת בפני עצמה, משמשים לסופר כר פורה לניתוח, ואכן בוייה מביא בדו"ח על עצמי מכל הבא ליד: אימו מספרת לו עוד בילדותו המוקדמת שהוא פרי האהבה של שלישייה הכללה אותה, את אביו, וגבר נוסף. בסצינה אחרת צופה בוייה בן התשע באימו של חבר, כשהיא מנקה את עצמה בבידה. ובגיל שבע עשרה מתאר בוייה כיצד הוא מנשק את אימו וחופן את ישבנה שעה שהיא מתמסרת לגילויי החיבה שלו.

בוייה מתבגר בשנות השישים, כשהוריו מנהלים בדירתם הקטנה אורח חיים ליברלי למדי, במיטב המסורת הצרפתית: סלון ביתם משמש לעיתים קרובות למסיבות חילופי זוגות, מה שיוצר כמובן אצל בוייה בלבול בנוגע לאהבה ומיניות:

When we'd watch television, the air in the room would freeze the moment a couple kissed on the screen. I slept with earplugs so that I'd stop hearing them

רק דיווח על גילוי עריות היה חסר לנו כאן..

(ש)מות האב

ספר אחר שקראתי לאחרונה, ושעוסק גם הוא ביחסי הורה-בן, הוא Bad News, הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, מאת הסופר הבריטי אדוארד סנט-אוביין.

כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון בסדרה, Never Mind, פטריק בן החמש מעביר את ימיו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. שבע עשרה שנים מאוחר יותר, פטריק בן ה22 הוא אדם פגום ומצולק.

הנה כך מסכם סנט-אוביין את השקפת עולמו של פטריק על המוסד המשפחתי בכמה מילים:

He hated happy families with their mutual encouragement, and their demonstrative affection, and the impression they gave of valuing each other more than other people. It was utterly disgusting

בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)

על פי ז'אק לאקאן, מותו של האב מסמל בחברה המערבית המתקדמת את מות האל ואת גוויעת המוסר, את התפוררות הסדר העולמי והחברתי הישנים.

מות האב עשוי להביא את הסובייקט לידי משבר זהות שבמהלכו מתערערים הערכים עליהם גדל וריק גדול משתלט עליו, מה שעשוי להוביל אותו לידי ניהיליזם.

ואכן, במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת של סמים (קוקאין והרואין,) גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו, כדי לנסות ולהשכיח מליבו את הזיכרון של אביו.

המוות של אביו הופך את דמותו לנוכחת מתמיד בחייו של פטריק ומוביל אותו למסע של הרס עצמי. אולם גם ה'ניסיון' שהוא צובר במהלך המסע הזה חומק מבין ידיו, והעבר איננו מרפה ממנו: 

What was the point of an experience if it eluded him so thoroughly? His past seemed to turn to water in his cupped hands and to slip irretrievably through his nervous fingers 

במקביל לתהליך ההרס העצמי שמנהל פטריק במהלך שהותו בניו-יורק, הוא הופך ליותר ויותר תוקפני גם כלפי הסובבים אותו, ולא אחת דמותו מזכירה את זו של פטריק בייטמן, גיבור ספרו של ברט איסטון אליס, פסיכופת אמריקאי (בנושא הדימיון בין שני הספרים, אוסיף ואציין שספרו של סנט-אוביין ראה אור בשנת 1993, כשנתיים אחרי פסיכופת אמריקאי, וכי איסטון-אליס, ממש כמו סנט-אוביין, סבל גם הוא בילדותו מהתעללות מצד אביו..)

את מילות הסיכום אשאיר לכם, כחומר למחשבה..

סיכום שנה... אחרת

הנה (עוד) שנה אזרחית מגיעה לסיומה, ובמקום שרוב אמצעי התקשורת הווירטואליים מקדישים את מרצם לסיכום ההישגים הספרותיים של השנה שהנה היא בשאריותיה האחרונות, אקדיש אני את היריעה, באקט מחאתי משהו כנגד שנה של קריאה שלא נשאה פירות רבים מידי, דווקא לספרים שלא קראתי השנה.

על מנת לפשט את העניין, וכדי לא לצאת טרחן מידי, כבשנים עברו, אחלק את שבעת הספרים הנבחרים לשתי קטגוריות.

בקטגוריה הראשונה, ספרים שרכשתי השנה ושסביר להניח שאקרא מתישהו במהלך השנה האזרחית הבאה:

1. Telegraph Avenue - מייקל שייבון

הרומן השביעי במספר של הסופר היהודי-אמריקאי הצעיר ומוכשר, אחד הקולות המקוריים יותר בארה״ב היום (הגם שנדמה לעיתים שהוא פוזל אל עבר המיינסטרים הספרותי) מוקדש, כשמו, לשדרת טלגרף, רחוב במדינת קליפורניה. 

כמו כל רומן אמריקאי גדול שמכבד את עצמו, תמצאו פה שלל דמויות, ואפילו הופעת אורח של סנטור צעיר ושאפתני בשם ברק אובמה, שבשנת 2004 סוחף את סיעת הדמוקרטים בנאום חוצב לבבות. 

העותק שלי, על 468 עמודיו, מחכה בסבלנות כבר קרוב לחודשיים, שאתפנה להקדיש לו קצת זמן. מי מכם שכבר קרא ספרים של שייבון (ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי, איגוד השוטרים היִידים) יסכים איתי בוודאי שכתיבתו מענגת ומעוררת לא פעם הערצה. מי שמתעצל לקרוא באנגלית יתנחם בכך ששדרת טלגרף הוא מועמד וודאי לתרגום לעברית, בוודאי ע״י הוצאת ע״ע.

2. Hitch-22 - כריסטופר היצ׳נס

הסופר ועיתונאי כריסטופר היצ׳נס הלך לעולמו בדצמבר 2011, ואף שתהליך גסיסתו תוקשר היטב עוד בחודשים האחרונים לחייו (היצ׳נס תיעד על גבי מיטב המגזינים האמריקאיים כל שעל ושעל בטיפולים הכימוטרפיים שנאלץ לעבור עקב מחלתו בסרטן הוושט, תוצאה ישירה של חיים רוויי סיגריות ואלכוהול..) נדמה שמותו הותיר חלל די גדול שהתקשורת הבריטית והאמריקאית ניסו למלא באמצעות אינסוף כתבות הומאג׳ לאיש הזה, שכתב במהלך חייו כמעט על כל דבר העולה על הדעת. 

Hitch-22 היא אוטוביוגרפיה של חיים רוויים בכתיבה ובניסיון. הספר ראה אמנם אור כבר במחצית השניה של 2010 אך הוא מעלה אבק על מדפי ספרייתי זה למעלה משנה ואין חודש חולף שאינני מרים אותו, מאבק אותו קלות ומבטיח לו במלוא הרשמיות שבוא יבוא היום, והנה הוא כבר קרב, בו אחל לקרוא בו. 

ספק רב אם הספר יראה אור בעברית, בעיקר בשל הפרקים העוסקים ביחסיו של היצ׳נס עם גדולי ספרות אנגליים כמו המשורר פיליפ לרקין או הסופר מרטין איימיס. אך לשם הרוח האוניברסליות אקדים ואומר שגם שועי עולם כמו מרגרט תאצ׳ר או ביל קלינטון שהזדמן להיצ׳נס להכיר באופן רשמי אינם נפקדים מהספר הזה..

3.The Yips - ניקולה בארקר

אין לי מושג איך עליי לתרגם את שם ספרה של ניקולה ברקר (אולי 'אובדן שליטה'?) שהיה אחד המועמדים הפבוריטיים לפרס הבוקר האנגלי השנה, ונכנע לבסוף לטובת ספרה של הילרי מנטל, שהרומן ההיסטורי פרי עטה, וולף הול זכה בפרס הבוקר ב-2009. 

הרומן רחב היריעה הזה (כ560 עמודים) עשה את דרכו מאנגליה אל ספרייתי לפני כמה חודשים ומאז הוא רובץ שם, כמו לווייתן שנזרק על החוף. מה כן יש שם? תמונת מצב (state-of-the-nation novel) של אנגליה בשנת 2006, פרה-טוויטר, פוסט הפיגועים בלונדון..

עשה מספיק רושם כדי שאזמין אותו מחו"ל בזמנו. נראה אם יצליח להותיר עליי רושם גם בשנה האזרחית הבאה..

***

בקטגוריה השניה, ארבעה ספרים שראו אור השנה ושסביר להניח שגם במהלך השנה הבאה לא אקרא..

1. בלשי הפרא - רוברטו בולניו (ע״ע)

מידי שנה רואים בארץ אור מאות ספרים מתורגמים. מעטים מהם עושים כ"כ הרבה רעש כמו הופעת ספרו של רוברטו בולניו. הופעת התרגום הראשון של רומן גדול ומחייב פרי עטו של הסופר הצ'יליאני היתה אולי ה-אירוע הספרותי של ביצתנו הקטנה (התרגום העברי ראה אמנם אור בסוף 2011, אך נתת את אותותיו ביתר שאת בתחילת 2012).

מפעת קוצר הזמן ואורך היריעה (התרגום העברי מונה כ661 עמודים..) אני בחרתי להתוודע אל בולניו דווקא דרך ספרון קטן, נובלה בשם Monsieur Pain עליה כתבתי כאן, מוקדם יותר השנה. 

סביר להניח שגם במהלך 2013 לא אמצא את הפנאי או את השקט הנפשי להקדיש את כל כולי במשך שבוע או עשרה ימים לבלשי הפרא של בולניו. אולי בחיים אחרים.. מי יודע

2. The Pale King - דייויד פוסטר וולאס

דייויד פוסטר וולאס הוא סופר נוסף שעשה לא מעט רעש בארצנו בשנה האחרונה. שני תרגומים של ספרים קצרים פרי עטו ראו אור בעברית בשנתיים האחרונות, באיחור קל לאחר מותו של הסופר בהתאבדות, בשנת 2008. 

המלך החיוור טרם ראה אור בעברית אך הוא היה ללא ספק אחד האירועים הספרותיים המשמעותיים בארה"ב בשנים האחרונות (אחרי חירות של ג'ונתן פראנזן, עליו ארחיב פה למטה, וחמישים גוונים של אפור, אולי). 

הספר לוקט מכמה מאות עמודים ששירבט וולאס ושנמצאו במחשבו לאחר מותו, לוכדו לידי יריעה אחת ע״י עורכו הספרותי הנלהב, והוגשו לקוראים לעיכול כרומן. 

קראתי לפני למעלה משנה פרק מתוך הספר. לא השתגעתי. לא שהכתיבה של וולאס איננה מעניינת, הוא (היה) ככל הנראה אחד הקולות היותר עשירים ומאתגרים שהסצינה הספרותית האמריקאית ראתה בעשרים השנים האחרונות. 

אלא ששטף המילים והברברת שוולאס מלעיט את הקורא שלו בהם נוטים להתיש אפילו את המתמיד והאמיץ שבקוראים. אני הסתפקתי כאמור בהתוודאות קלילה יותר ופחות מחייבת עם פוסטר וולאס. קראו כאן את רשמיי ממשהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם.

3. Freedom - ג׳ונתן פראנזן (ע״ע)

הרבה סופרים אמריקאיים לא הספקתי לקרוא השנה.. אחד מהם הוא ללא ספק ג׳ונתן פראנזן. אקדים ואומר שהתיקונים, הרומן הרביעי במספר של פראנזן, היה אחד הספרים האהובים עליי בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. 

הרבה ציפיה קדמה לצאתו לאור של FREEDOM, אי שם בסוף 2010, ועם גודל הציפיה, כן גודל האכזבה, לפחות מבחינתי. 

חירות, שראה אור בתרגומו העברי השנה, הוא ככל הנראה מקרה קלאסי של ׳בא מאוחר עדיף לא יבוא בכלל..׳ משני הפרקים של הספר שהצלחתי בכוח לקרוא עולה תמונה של סופר/מספר שמתעקש להלעיט את קוראיו באינסוף פרטים, ללעוס כל פיסת מידע עבורם ובסופו של דבר להקיא את הנראטיב אל תוך ידיהם. סילחו לי נא על התיאור הגראפי המבחיל. ניסיתי להעביר את תחושת הקריאה המאכזבת בספר המשמים הזה, שהוא ללא ספק גם אחד המועמדים הפבוריטיים שלי לרומן שלא אקרא גם במהלך השנה האזרחית הבאה.

4. Sweet Tooth - איאן מקיואן

בכל זאת, סופר בריטי אחד לרפואה ברשימת הלא-ולא.. 

את איאן מקיואן התחלתי לקרוא בשנת 2001, עם צאתו לאור של הרומן השמיני במספר שלו, כפרה (Atonement). 

על אף שאהבתי בעיקר את החלק הראשון של הרומן ומצאתי ששאר הספר אינו אלא גיבוב של שמאלץ היסטורי (נו טוב, גם החלק האחרון של הספר לא רע..) התמדתי בקריאת ספריו הבאים של מקיואן, ואכן שבת ועל חוף צ׳זיל היו שווים כל רגע של קריאה. 

הדעיכה מבחינתי החלה עם סולאר (Solar,) שראה אור ב2010 והציג לטעמי יכולת כתיבה פחותה בהרבה מזו לה הייתי רגיל אצל הסופר הבריטי (את הביקורת שלי על כלבים שחורים, שקראתי מוקדם יותר השנה, אתם יכולים לקרוא כאן.) 

לפני מספר חודשים ראה אור רומן חדש של מקיואן, Sweet Tooth שמו. עוד רומן היסטורי המתרחש ברובו בשנות השבעים של המאה העשרים ועוקב אחר מעלליה של סוכנת של הMI5 המסתננת אל בין שורות האליטה האינטלקטואלית כדי לטרפד את תמיכתה של זו במשטר הקומוניסטי. ג׳ון לה קארה לגוורדיה הפסוודו-ספרותית, אם תרצו..

נראה שאין ברירה. אצטרך לחכות לספר הבא של מקיואן, בתקווה שהוא יחליט להביא לעולם עוד נובלה חדת הבחנה על פני רומן היסטורי מגובב..

*** 

יש כל כך הרבה ספרים שמתחשק לי לקרוא בשנה הבאה (או לפחות לרכוש ולהעביר כמה חודשים במחיצתם, עד שאחליט אם לקרוא אותם או לא..)

רשימת החשקים (wish list) שלי רק הולכת ומתארכת כל הזמן, על אף הכמות הלא מבוטלת של ספרים שאני רוכש כל שנה. 

השנה האחרונה עברה חלפה לה ביעף והותירה הרבה אבק על הספרים בספרייתי. הנה תקווה שהשנה הבאה עימה קריאות יותר מענגות ובשורות ספרותיות אמיתיות.

סבל מזכך

בואו נודה בכך. כולנו (טוב נו, מרביתנו, יש בכל זאת כמה ברי מזל בינינו,) מעבירים את ימינו בבהייה במסך, בפנקסנות משמימה, או בביצוע משימות מיותרות שנגזר עלינו להרוויח את ׳לחמינו היומי׳, כמאמר הנוצרים, באמצעותן.

מה גורם לנו, בכל זאת, בתום היום, לפני שניכנע לשינה, לברוח אל בין עמודי הספרים, לצפות בסרט של הצגה שניה או בסדרת טלוויזיה ישנה, רק כדי לגלות שם את בבואתנו, לצפות בשקף חיינו הנעים אל עבר שומקום?

מרבית הספרות שקראתי, מאז שהחלתי לקרוא (יודעים מה, מרבית הספרות שאי פעם נכתבה) עוסקת באדם (גבר, בד״כ) ברגע של מצוקה גדולה: מיוליסס שנלחם באלים ובאיתני הטבע, דרך המלך ליר שנאבק ביצריו תוך שהוא מרחיק מאליו את אהוביו וממית אסון על ממלכתו, ועד למרסו של קאמי (הזר) שנע באדישות מוחלטת בין הלוויה ורצח וממית על עצמו קלון... (אם יש משהו שספרות המאה העשרים הוכיחה, הרי זה שגם סבלו של אחרון האדם, הקטן שבקטנים, גדול כמו זה של מלך רם..)

מה שמוביל אותי לשאלה הבלתי נמנעת, שטורדת אותי מידי פעם (אך לא מספיק, ככל הנראה, כדי לשנות את דפוס הבחירות הספרותיות שלי..) מה גורם לנו להפוך לעדים מבחירה לסבלם של אחרים. אמפתיה? אגוצנטריות? (רגע של הזדככות, התרוממות הנפש לנוכח מצוקותיהם של אחרים,) או שמא אנו פשוט אוהבים לסבול, נהנים מכל רגע של כאב, ומבקשים להאריך את הדממה שבין הדפים ובין העין שקוראת אותם, ולו לעוד רגע קט בלבד..

השם של העולם (The Name of the World) הוא הרומן השישי של המשורר, סופר ומחזאי האמריקאי דניס ג׳ונסון. הספר ראה אור בארה״ב בשנת 2000 ובתרגום לעברית בשנת 2009, בהוצאת בבל.

בארץ, כאמור, תורגם עד כה רק ספר אחד פרי עטו, אך בעולם הרחב הצליח ג'ונסון לרכוש לו כבר תהילה לא קטנה, ואף הוזכר, בראיון שהעניק הסופר האמריקאי-יהודי פיליפ רות לאחרונה, כאחת הסיבות שהסופר הזקן הפסיק לכתוב בגללן..

במרכז הנובלה הקצרה הזו, שאורכה במקור כ120 עמודים בלבד, מייקל ריד, מרצה בעיירת קולג׳ נידחת, שאיבד את אשתו ואת ביתו בתאונת דרכים, ארבע שנים לפני ההווה הנראטיבי.

השקט והשלווה, המאפיינים את העיירה הקטנה ואת החיים האקדמיים בכלל, משמשים כקונטרסט לחיים הקודמים שניהל מייקל, כיועץ פוליטי בוושינגטון, בשירותו של סנטור פופולרי אך שנוי במחלוקת:

In the scholarly world, the world of the mind, much more than in the world of politics, it's common to meet people who've truly earned their comfort, at least in a sense, having labored through and left behind the parts of childhood so unpleasant for scolars, brains, intellectuals. And here they are, respected and safe at last, while the others slug it out in the marketplace.

הציטוטים בפוסט זה מובאים מהמקור, האנגלי. עם הקוראים סליחה :(

The reason most of us seem so sane is we're clinging by our fingernails.

במשך מרבית הנובלה הזו, מייקל נע ונד כמת-מהלך, תלוש ומוכה יגון, סופג את כל מה שקורה סביבו אך מסרב להשתנות בעצמו, להרפות מן האבל, כאילו הגיע למבוי סתום: 

For precisely four years i'd hovered like this around my own past. A ghost moving in the mist. Circling, attending, ministering the to the great beshrouded monolith.

ובמקום אחר:

I sometimes came to turnings in the darkness and wondered if this were a labyrinth.
 

אולם על אף שהוא מוטב היטב לסכנה הגלומה לו, הוא אינו יכול להשתחרר מהאחיזה האיתנה שהאבל מחזיק בו:

For a long time now i'd really had little to do with the source of my grief. I was in fact quite free of it. Yet my devotion remained. Nothing was required of me. I just had to put one foot in front of the other, and one day I'd wander wide enough of my dark cold sun to break gently from my orbit. 

הישועה מגיעה, איך לא, בדמותה של אישה צעירה בשם פלאוור (פרח), אמנית ורקדנית סטריפטיז, אישה משוחררת ונטולת עקבות השובה את מבטו של מייקל מן הרגע הראשון. בזכות נוכחותה המשחררת, המספר זוכה לרגע של הארה:

It was like waking from a nightmare in which i'd been paralyzed. Like discovering that gravity itself had been only a bad dream.

אעצור כאן, כדי לא לגלות יותר מידי על הספר שלפנינו. אומר רק זאת: הקריאה בהשם של העולם, אולי מפני שהתחוללה במזג רוח חורפי-סהרורי, לא היתה קלה. הנראטיב של דניס ג'ונסון עלול לחלחל כמו מים קפואים וליצור משקע מעיק ומדכדך אף בליבו החם ביותר של מי הקוראים של בלוג זה. עם זאת, חווית הקריאה בספר אינה אלא סוג של סבל מזכך.

הצגת-הצללים הגדולה

אי שם בשלהי ימי המהפיכה התעשייתית, לפני כמה מאות שנים, נגזר עלינו, בני התמותה, להמיר את שעות היום שלנו (ולעיתים אף את שעות הלילה, אללי) תמורת תשלום כזה או אחר - בכך הבחין קרל מארקס כבר אי שם, במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. אולם שיבחר מי מאיתנו לכלות את זמנו (החופשי!) מול מסך המחשב, בניהול חוות חיות או ערים דמיוניות (ע״ע פארמוויל, או Sim City Social), תמורת מטבע וירטואלי (virtual currency) או כל טובת הנאה אחרת - את זה אפילו הפילוסוף הגרמני הזקן לא היה מעלה על דעתו.. עד כדי כך זכה המושג ׳ערך׳ לרה-אבלואציה בתחילת המאה העשרים ואחת. 

Commercial crises put on trial, each time more threateningly, the existence of the entire capitalist society

קארל מרקס, המניפסט הקומוניסטי, 1848

ספרו של ג׳ון לנקסטר Capital, שמוקדש כל-כולו, על 521 עמודיו, לעיר הבירה האנגלית (capital) וליחסים המורכבים של זו עם ערך (value) והון (capital), הן בנכסים, והן בהון אנושי - עשה הרבה רעש במהלך חודשי הקיץ האחרון, כשאירועי האולימפיאדה שמו את לונדון על המפה התרבותית והחזירו לבריטים את תחושת המרכזיות והרלוונטיות שנדמה שהחלה להתפוגג, אי שם באמצע המאה העשרים, לטובת אחותה הצעירה, ניו-יורק שבארה״ב.

ספרו של לנקסטר מתרחש כאמור בלונדון, בשנת 2008, קצת לפני המשבר הכלכלי של ספטמבר (ה-Credit Crunch) שנתן את אותותיו הראשוניים דווקא בצד השני של האוקיינוס, אך מיהר למשוך אל המצולות גם ערים כמו לונדון ואף הורגש היטב באיסלנד הנידחת.

במרכז הרומן עב הכרס הזה, רחוב אחד, Pepys Road, ומגוון רחב של דמויות הדרות ברחוב זה, רובם אנשים ברי מזל, כמו תושבים רבים בעיר הבירה האנגלית, העסוקים באובססיביות הן בדימוים העצמי (ומכאן ערך ההון האנושי,) והן בהון הפיזי שהם מכלים את ימיהם בצבירתו.

בין הדמויות, רוג׳ר, מנהל חטיבת השקעות בבנק מקומי ואשתו המפונקת ארבלה; סמיתי, אמן אינסטלציות הגורף הון מיצירות רדי-מייד העושות שימוש ציני בפרובוקציה-לשם-פרובוקציה; פרדי, טלנט צעיר מסֶנֶגָל המתחיל קריירת הכדורגל באחד ממגה-מועדוני הכדורגל, שצמחו בקצב מסחרר בעשרים השנים האחרונות, והפכו לקונצרנים המייצרים בידור יקר להמונים; אחמד, המנהל ביד רמה מכולת מצליחה ברחוב פפיס, ועוד ועוד דמויות רבות המשוות לרומן שהעמיד לנקסטר מימדים דיקנסיים מכובדים.

הקשר בין האנשים (החומר האנושי, אם תרצו,) והמקום - לונדון במקרה הזה, וביתר שאת הרחוב בו הם גרים המתפקד כמיקרוקוסמוס בספרו של לנקסטר - השילוב הזה, ערך אנושי וערך נדלני, הופך לבעייתי במיוחד ברגע שנוצרת תלות-הדדית בין השניים, כפי שמעיד לנקסטר:

For the first time in history, the people who lived in the street were, by global and maybe even local standards, rich. The thing which made them rich was the very fact that they lived in Pepys Road. They were rich simply because of that, because all of the houses in Pepys Road, as if by magic, were now worth millions of pounds

מה שמוליד אָנוֹמַלְיָה בעייתית בפני עצמה, שכן:

As the houses got more expensive, it was as if they had come alive, and had wishes and needs of their own...
 

***
 

לנקסטר, כעיתונאי ומסאי מרקסיסט (מסא מעט ארוכה אך מבריקה פרי עטו, השואלת" 'מהי הרלבנטיות של מרקס היום, 193 שנה אחרי..' התפרסמה מוקדם יותר השנה בניו-יורקר) בוחן את עולמנו הקפיטליסטי-מאוחר בעין מזוינת, וחושף אמיתות-מוסכמות שנראה שלפעמים פסחנו על משמעותן כלאחר יד:

Luxury meant something that was by definition overpriced, but was so nice, so lovely, in itself that you did not mind, in fact was so lovely that the expensiveness became part of the point, part of the distinction between the people who could not afford a thing and the select few who not only could, but also understood the desirability of paying so much for it

אך כאֵל-אחראי (האין הסופר כמוהו כאֵל כל-יכול השולט בנראטיב ובדמויות כאוות נפשו, ובמחי-יד מחליט: מי יחיה ומי ימותון?) הוא אינו מניח לדמויות שבספרו לשקוע בסיאוב שמסלול חייהן עלה עליו. 

הוא מציב בפניהם מראה גדולה, החושפת את חייהם במלוא עליבותם, באמצעות סט של דמויות אחרות, הפכים מוחלטים מהם: מאטיה, צעירה הונגריה המתפקדת כנני במשרה מלאה לילדיהם שלוחי-הרסן של בני הזוג רוג׳ר וארבלה; האסיסטנט הממורמר של באמן סמיתי, שמשוכנע שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה ממעבידו, וזבינגייב, שיפוצניק פולני הנקרא לבצע מגוון עבודות מיותרות בביתם של רוג׳ר וארבלה, כשבמוחו חולפים דברי ביקורת על עולמם המנותק:

There was in Zbigniew's opinion something fundamentally wrong with a culture that had all this work and all this money going spare, just waiting for someone to come and pick it up, almost as if the money was just lying around in the street...

ג׳ון לנקסטר מצליח להעמיד ברומן שלפנינו פורטרט מהימן של זמננו, בעתות-משבר (על שני רומנים אחרים, פרי עטם של סופרים אמריקאים, המתמודדים גם הם עם תוצאות המשבר הכלכלי של 2008, כתבתי כבר כאן וכאן,) אך, בסופו של דבר, הרבה חדש אין כאן.

קוראים שירצו ללמוד עוד דבר מה על המנגנון שמניע את הצגת-הצללים הגדולה שיש שמכנים אותה בשם האניגמטי, 'כלכלה', ימצאו בוודאי יותר פרטים עסיסיים בספרות-העיון העניפה שהוקדשה לניתוח המשבר בארה"ב ובאנגליה.

סופר, תליין

ספר יכול להסתיים בכל רגע. 

בכל נקודה, יכול הסופר לקטוע את רצף הקריאה שלנו הקוראים ולהשליכנו אל מעבר לדפי הספר, אל גב הכריכה.. 

למעשה, אנו נתונים לגמרי לחסדיו של הסופר בעניין זה, בדיוק כפי שאין ביכולתנו לשלוט במהלך העלילה של רומן או בקו המחשבה והמסקנות שיפיק המחבר מנתונים או אירועים כאלו או אחרים, במקרה של ספרות עיון. 

סופר יכול להלאות אותנו במשך מאות עמודים בפרטי פרטים או להרעיף עלינו אינסוף דמויות שוליות ועלילות משניות (ע"ע בעקבות הזמן האבוד, מאת מרסל פרוסט..)

לחילופין, יכול הסופר לקמץ בפרטים ולהעניק לקורא המשתוקק רק טעימה קטנה מפנינותיו..

לעיתים זו בדיוק המידה הנכונה (סיפור קצר יוצא דופן; נובלה מתוחכמת) והקורא נותר נפעם אחרי הקריאה הקצרה כמו אחרי ריצת 400 מטרים מהירה.. 

ולעיתים נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, כשכל תקוותו בסיכוי הדל שהסופר ייאות לכתוב ספר המשך, בו ישלים את הפרטים שהחסיר (אם במכוון או מבלי משים לב..)

הקריאה כמוה כהתמסרות, אם כן, ואמנות הכתיבה, אולי יותר מכל אמנות אחרת (צילום, שירה, ציור, וכיוצא בזה..) היא אמנות השליטה (domination) בקורא.

ספרו של אדוארד סנט אוביין (Edward St Aubyn), לא משנה (Never Mind) נע על התפר הדק הזה שבין כניעת הסופר/מספר לסיפוק יצר הסקרנות הטבעי של הקורא, וההימנעות ממסירת מידע רב מידי, על מנת לשלוט בהתפתחות העלילה וקצב הקריאה של הקורא.

לא משנה, שראה אור בשנת 1992, הוא הראשון בסדרת הספרים על שם פטריק מלרוז, שבמסגרתה ראו אור כחמישה ספרים עד כה. רציתי לקרוא את הסדרה מזה זמן מה (בעיקר בזכות ההמלצה החמה של הסופר אלן הולינגהרסט, לו אני שומר מקום של כבוד בין הסופרים הבריטים האהובים עליי, מאז זכה ספרו The Line of Beauty בפרס הבוקר, אי שם בשנת 2004, וכן בזכות דברי השבח שחלק לסדרה הסופר האמריקאי מייקל שייבון, שספרו החדש Telegraph Avenue מחכה זה למעלה מחודש שאתחיל לקרוא בו) ולכן שמחתי כל כך כשנפל לידיי הספר וזכיתי לקרוא בו.

***

עלילת הספר מתרחשת במשך יממה אחת, בבית המידות של משפחת מלרוז שבדרום צרפת, אי שם בשנות השישים של המאה-העשרים. במהלך היממה הזו מארחים בני הזוג שני זוגות חברים, פילוסוף מזדקן וחברתו לחיים הגרים לא רחוק ממשפחת מלרוז, ובן אצולה אחר, פוליטיקאי נכשל שמגיע לוילה של המלרוזים יחד עם חברתו הצעירה, דמות שכולם, כולל בן זוגה, שמים ללעג.

בבית מלרוז שורר תדיר מתח איום. האם, אלינור, נצר לאצולה בריטית-צרפתית עשירה ככורח, מרבה לשתות וליטול כדורים נגד כאבי הראש הפוקדים אותה, מעין אסטרטגיה להימנעות מהמציאות. ואילו אביו של פטריק, דייויד מלרוז, הוא רופא לשעבר המכלה בשיטתיות את ההון הרב שאשתו קיבלה בירושה מאימה המנוחה.

גם דייויד אינו נמנע מהטיפה המרה, לפי מיטב המסורת האנגלית (Noble Savages מכנה אותם אחד ממבקרי הספרות של הניו-יורקר,) אך האלכוהול לא מצליח להכהות את הכעס העצום והבוז שהוא רוחש לכל הנעשה סביבו:

He knew that his unkindness to Eleanor was effective only if he alternated it with displays of concern and elaborate apologies for his destructive nature, but he had abandoned these variations because his disappointment in her was boundless. He knew that she could not help him unravel the knot of inarticulacy that he carried inside him. Instead, he could feel it tightening, like a promise of suffocation that shadowed every breath he took

אלינור, לעומת בעלה, בוחרת בשתיקה כאמצעי להימנעות מקונפליקט. הנה כך מתאר סנט אוביין את עולמה, בחסכון במילים שמעביר באפקטיביות את תחושת המחנק עימה היא חייה כל ימיה:

She would never know what to say because whatever she said would be wrong

באווירה זו גדֶל פטריק, שבמשך רוב הרומן הוא מעין נוכח-נפקד, ילד קטן שמשתדל להיעלם בין הרהיטים בוילה של הוריו, לא לעמוד בדרכו של אביו, שנהנה להתעמר בו כל אימת שזה עומד בדרכו (אזהיר מראש: במרכז הרומן סצינה קצרה ואלימה שהותירה אותי בפה פעור. עם זאת, כתיבתו המשובחת והמדוייקת של סנט אוביין מפצה את הקורא על הכל.)

***

The compulsion to repeat what one has experienced is like gravity, and it takes special equipment to break away from it

הציטוט הנ"ל עשוי לסייע בהבנת 'מעגל הכאב' שפטריק הצעיר חודר אליו, בעל כרחו, ועד כמה יהיה לו קשה לצאת ממעגל ההרס אליו נולד (בנקודה עצובה במיוחד במהלך הרומן אנו למדים כבדרך אגב שלידתו של פטריק היא תוצאה ישירה של אונס, בפעם היחידה שאימו 'התמסרה' לאביו, והניחה לו לעשות בה כרצונו, בתנאי שיניח לה מאותו רגע והילך. בריאיון שקראתי בעיתון הטלגרף הבריטי למדתי שסנט אוביין עצמו עבר התעללות מינית מצד אביו. פטריק מלרוז, אם תרצו, מתפקד כאלטר-אגו של הסופר, בהקשר זה.)

הרומן הקצר הזה, המונה כ197 עמודים בלבד, נקטע באופן די פתאומי בתום ארוחת הערב בה מארחים בני הזוג מלרוז את אורחיהם הלא רצויים, ועל אף שסנט אוביין חושף את הקורא, כאמור, לכמה פרטים לא קלים לעיכול במהלך הרומן, הקורא הממוצע יישאר לטעמי כשחצי תאוותו בידו (ומכאן התשוקה להמשיך ולקרוא בארבעת הספרים הנותרים שבסדרת פטריק מלרוז: Some Hope, Bad News, Mother's Milk והאחרון שבהם, At Last, שראה אור מוקדם יותר השנה.)

 

סנט אוביין מסתמן כילד הרע של הספרות האנגלית, בדומה למרטין איימיס, רק פחות טרחן. אם 'לדבר באמריקאית', הוא המקבילה הבריטית לברט איסטון אליס, רק שהוא כותב הרבה יותר טוב.. אני חושב שמהציטוטים המעטים שהבאתי כאן למעלה, ניתן להתרשם מיכולות הכתיבה שלו. מי שרוצה לקרוא עוד מוזמן לקרוא את הפרק הראשון של לא משנה פה.

ההנאה משחררת

זמן רב לא חלקתי עמכם את רשמיי מקריאת ספר כזה או אחר. יסלחו לי קוראי הנאמנים, או עוברי האורח שדפדפו במקרה בין דפי בלוגי, שנותרו מיותמים בחודשים האחרונים.

שלא יעלה על דעתכם שלא קראתי בזמן גלות-שלא-מרצון זו. ספרים רבים אחזתי בשתי ידיי, ושורות רבות, עמוסות תילי תילים של מילים, עברו לנגד עיני. ואולם, לא הצלחתי להעלות על הכתב ולו מילה אחת על מי מהם. אולי לא היו לי להשראה, או שמא היתה זו המוזה, אותה אלה בוגדנית, ששיטתה בי ונטשה אותי דווקא בשעתי הכי קשה.

והנה ביום חורף בהיר החלטתי לעשות מעשה, נטלתי את האייפד לחיקי, והחלתי להקליד בו במרץ דין ודברים על אחד הספרים שקראתי בחודשים האחרונים, אולי הטוב שבהם, בוודאי אחד המהנים ביותר.. 

מדובר בספרון דקיק פרי עטו של הסופר האמריקאי המנוח דייויד פוסטר וולאס, שספרו עב הכרס Infinite Jest בן 1,097 העמודים נח כבר למעלה משנתיים בין כמה עבי כרס אחרים המטילים את מלוא אימתם על ספרייתי האמיצה.

הספרון המדובר הוא משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם (במקור: A Supposedly Fun Thing I'll Never Do Again) שראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים (מאנגלית: אלינוער ברגר, שכבר הביאה לקורא העברי תרגומי איכות כגון רע מאת דניס קופר, שהותיר רושם עמוק עליי, כאשר ראה אור בתרגום של הוצאת המעורר שלצערי גוועה כלעומת שנולדה, אי שם בסוף המילניום הקודם; התיקונים מאת ג'ונתן פראנזן; שאלת ברונו מאת אלכסנדר המון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי מאת מייקל שייבון הנפלא, ועוד רבים וטובים אחרים..)  

  

את משהו כיפי לכאורה רציתי לקרוא מכמה סיבות. 

ראשית היתה זו כריכת הספר, שניתן לראות פה למעלה, מעין גרסה פוסט-מודרנית לציורו של הצייר הגרמני קספר דוד פרידריך, הטייל מעל לים הערפילים, שמשכה אותי אליה כמו מנורה זוהרת ששולחת את קרניה ואוחזת בכנפי העש, מסחררת אותו עד ייאוש.. 

שנית היה זה כמובן עובי הספר הדקיק שהזמין אותי לפתוח אותו ולעיין ב120 עמודיו (על חיבתי היתרה לספרים דקיקים שניתן לגמוע בישיבה ארוכה כתבתי כבר מספר פעמים בבלוג זה) בהם משובצים לא פחות מ149 הערות שוליים, המרכיבות מעין אנטי-טקסט, אם תרצו, הפועל כנגד הנראטיב המרכזי, ומסרבל את הקריאה במשהו כיפי לכאורה.

פוסטר-וולאס כתב את הספרון הזה - שילוב מושלם בין מסא ׳פסידו-עיתונאית׳ הכתובה במיטב זרם-התודעה ויומן מסע - כשיצא לשיט תענוגות על ספינת השיט זנית שמפעילה חברת סלבריטי קרוזס, בשליחות מגזין הארפר'ס האמריקאי.

הדיווח של וולאס מתאפיין כבר מתחילת המסע בטונים מורבידיים  ובדטרמיניזם עגמומי:



הטייל מעל לים הערפילים

למווסתת קהל מטעם ״סלבריטי״ יש מגאפון והיא אומרת שוב ושוב לא לדאוג בקשר למזוודות, הן יגיעו אחרינו, וככל הנראה אני היחיד שמצטמרר מן ההדהוד הבלתי-מכוון לסצנת העלייה לרכבת לאושוויץ ברשימת שינדלר

הקטע הנ"ל הוא רק דוגמא אחת לשילוב הייחודי שוולאס מצליח ליצור בספרו בין הומור שחור משובח ומורבידיות שלוחת-רסן. הנה עוד דוגמא:

עכשיו אנחנו נוסעים אל הרציף בטור של שמונה אוטובוסי גרייהאונד חכורים. קצב התקדמות השיירה שלנו והכבוד המשונה שמפגינות כלפינו המכוניות משווים לתהלוכה כולה מעין גוון של הלוויה

וולאס מתלווה, כאמור, לכמה מאות תיירים אמריקאים שבעים ולבנים, גברים ונשים בני חמישים פלוס, בני מעמד הביניים שמחזיק את הכלכלה האמריקאית על רגליה מזה כמה עשורים:

כל השבוע מצאתי את עצמי עושה כמיטב יכולתי כדי להרחיק את עצמי בעיני הצוות מן העדר הבהמי שאני חלק ממנו, איכשהו לחלץ את עצמי מהמעורבות: אני מתרחק ממצלמות וממשקפי שמש ומלבוש קריבי בצבעי פסטל, אני עושה עניין גדול מנשיאת מגש הקפיטריה שלי בעצמי ושופע תודות על כל שירות ולו הקל שבקלים. מאחר שרבים כל כך משותפיי לשיט צועקים, אני מפיק גאווה מיוחדת מכך שאני מקפיד לדבר בקול שקט ביותר אל אנשי צוות שהאנגלית שלהם רצוצה.

וולאס מודע לבעייתיות האינהרנטית לדיכוטומיות הזו: כאמריקאי ממוצע בין אמריקאים ממוצעים, הוא מבין שכל אצבע מאשימה שהוא מנופף כלפי הסובבים אותו (וקהל התיירים על גבי ספינת הזנית הינו, בהקשר זה, מעין מיקרוקוסמוס של החברה האמריקאית, או החברה המערבית כולה, אם תרצו..) היא בבחינת תמונת-מראה המשתקפת מייד עליו:

ברור שהמניע להתנהגותי שלי, הבלתי מעורבת באופן הפגנתי, הוא עצמו חשש פטרוני משהו ומודע לעצמו באשר לרושם שאני עושה על אחרים, והוא (החשש הזה) 100% אמריקאי ומשויך לשכבת העלית. חלק מהייאוש הכללי ביחס לשיט התענוגות הזה נובע מכך שלא משנה מה אעשה, איני יכול להימלט מהאמריקאיות הבסיסית והבלתי-נעימה-פתאום שלי עצמי.

עם זאת, וולאס אינו יכול שלא להביע גועל לנוכח מה שרואות עיניו במהלך השיט בספינת הזנית:

אף פעם אין הזדמנות לחוש רעב פיזי ממשי בשיט תענוגות, אבל לאחר שהתרגלת להאבסה שבע או שמונה פעמים ביום, ריקנות קצפית מסוימת במיעים תמיד מודיעה לך שהגיע הזמן להאבסה נוספת

ניתן להבין מכל הנ"ל שוולאס הוא נוכח-נפקד בשיט (במהלך שבעת ימי השיט וולאס, אגרופוב מושבע, מעיד על עצמו שהשתדל שלא לעזוב את חדרו הקטן או את אחד משנים-עשר סיפוני האונייה, גם כשזו עגנה בכ"א מחופי האיים הקריביים שבמסלולה).

הוא בה-בעת אחד-האדם כשאר קהל התיירים, כשהוא לוקח חלק בפעילויות השונות שמציעה סלבריטי קרוזס, אך הוא גם צופה מן הצד, המטיל דופי בכל אשר רואות עיניו, חוקר ששם לו למטרה להסיר את הלוט מעל ל'שקר בלבה האפל של חוברת "סלבריטי" המבטיחה הנאה בלתי-אפשרית, בלתי אנושית כמעט (כביבליופיל מושבע, וכמסאי האמון על 'מציאת האמת', וולאס מנהל דיאלוג עיקבי וחסר פשרות עם חוברת הפרסום של חברת הנסיעות, המבטיחה לקהל לקוחותיה הנאה אולטימטיבית ובלתי-מתפשרת.)

כגודל הציפיות כן גודל האכזבה, וההבטחות הבלתי-ניתנות למימוש של סלבריטי קרוזס מתרסקות באופן טוטאלי במהלך השיט בספינת הזנית (וולאס לא מכזיב וממהר להמציא שם חלופי לספינת השיט זנית – הנקודה הגבוהה ביותר ברקיע - נדיר – הנקודה הנמוכה מכולן). 

***

מהר מאוד הציווי עצמו, ליהנות-בכל-מחיר, הופך לסוג של עונש ולעול,  והניסיון הבלתי-אפשרי-לכאורה הזה, להביא את באי השיט לידי סיפוק מוחלט 24/7, מוצא לדידו של וולאס ביטוי בתחומים שונים ומשונים:

תופעת החיוך המקצועי (היא) מגיפה לאומית בענף השירותים; ובשום מקום אחר לא זכיתי להיות הנמען של חיוכים מקצועיים רבים כל כך כמו על הנדיר; רבי מלצרים, דיילים ראשיים, מלחכי פנכה של מנהלי מלון, מנהל השיט - החיוכים המקצועיים שלהם נדלקים כאילו הם מופעלים במתג ברגע שאני מתקרב [...] האם אני הצרכן היחיד שמינון גבוה של חיוכים כאלה מעורר בו ייאוש? האם אני האדם היחיד שבטוח שהמספר הגדל והולך של מקרים שבהם אנשים בעלי מראה ממוצע לחלוטין פותחים פתאום בירי מנשק אוטומטי בקניונים ובמשרדי חברות ביטוח ובמתחמים רפואיים ובסניפי מקדונלד'ס קשור איכשהו בקשר סיבתי לעובדה שהזירות האלה הן אתרי הפצה נודעים של החיוך המקצועי?

אמרנו מורבידיות? אמרנו. אך אל תתנו להומור השחור של וולאס להרתיע אתכם, או להרפות את ידיכם. משהו כיפי לכאורה, כשמו כן הוא, הוא (עוד) מניפסט פוסט-מודרני המבקש לחגוג את כוחו של האדם הביקורתי בפרט, ושל הספרות בכלל, לכבול ולשחרר בה בעת.

שתי ביוגרפיות, לכאורה

הרשו לי לפתוח (גם את הפוסט הזה) בתהייה: מדוע סופר בוחר לכתוב דווקא על נושא כזה או אחר? מה גורם לו להציב במרכז העלילה של ספרו דמות כזו או אחרת? מה מביא אותו לבחור בנראטיב כזו או אחר.. מה מניע את תהליך הכתיבה?

 

לאחרונה קראתי שני ספרים, שונים בתכלית, שמתחזים לביוגרפיות, אולם לא ברור אם סיווגם ככאלה מסייע בהבנתם (שהרי זו הסיבה שאנו מסווגים ספרים תחת ז'אנרים, הלוא כן? כדי לנסות ולהבינם..)

הראשון, לרוץ מאת הסופר הצרפתי ז׳אן אשנוז (הוצאת סמטאות ספרים. מצרפתית, שירה חפר.) השני, The Lady in the Van מאת הסופר ומחזאי האנגלי, אלן בנט. לכאורה שתי ביוגרפיות. האחת של דמות בעלת חשיבות היסטורית שנשכחה מזמן (מלבד, אולי, אצל כמה נפשות המעורות בהיסטוריה של הספורט במאה העשרים.) השניה של דמות שההיסטוריה בכלל לא טרחה לזכור, ואולי אף סייעה בהשכחתה.

***

אפתח דווקא בספרו של אלן בנט. The Lady in the Van מתאר בחטף עשרים ומשהו שנים מחייה של גברת שפרד, חסרת בית שחיה סמוך לביתו של בנט שחי בשכונת קמדן בלונדון. רוב הקטעים העוסקים בגברת שפרד לקוחים מתוך יומן שניהל מר בנט ובו הכניס מידי פעם עידכונים הנוגעים לחסרת הבית שהתנחלה עם הוואן שלה בחניה שמול ביתו, אישה מבוגרת, די סנילית, קתולית אדוקה עם השקפת עולם אולטרה-שמרנית (היא נוהגת לשלוח למרגרט תאצ'ר מכתבים בהם היא מבקשת לייעץ לגברת הברזל בנוגע לעניינים כאלה או אחרים.)

מבחינות רבות גברת שפרד המסכנה מייצגת את 'אנגליה הישנה'. הכתיבה עליה משמשת עבור בנט הזדמנות לבחון כיצד מצליחה אנגליה זו (שמרנית, הגונה, צנועה - אנגליה של שנות הארבעים עד שנות השישים של המאה העשרים) להשתלב בנוף החברתי של אנגליה של שנות השבעים והשמונים, שמתאפיינת בפרץ של שיחרור, טשטוש בין המעמדות וקפיטליזם שלא פעם אחת הואשם בדורסנות כלפי המעמדות הנמוכים.

בנט, שגדל בעצמו במשפחה מהמעמד הנמוך, אינו יכול שלא לגלות אמפתיה כלפי גברת שפרד, שנהגה באמבולנסים במהלך מלחמת העולם השניה, ובאחת הנסיעות התפוצצה פצצה ליד רכבה. גברת שפרד היא סוג של 'עול' חברתי, אך בניגוד לצפוי היא מתמקמת במהירות ודי בנוחיות בחלל הזה שנוצר בזכות הפער בין המעמד החברתי של המספר, הנמנה בין המתעשרים הצעירים של שנות השבעים, והאחריות החברתית (מילה נרדפת לתחושת אשם) הנלווית עם מעמד זה: 

There was a gap between our social position and our social obligations. It was in this gap that Miss Shepherd (in her van) was able to live.

מה בכל זאת מביא את בנט להקדיש ספר שלם (טוב נו, ספרון קטנטן) לאישה חסרת חשיבות כמו גברת שפרד? נדמה שכדי שנבין בכל זאת את המוטיבים המרכזיים לכתיבת הספר הזה נצטרך לשוב ל(אוטו)ביוגרפיה של בנט, שחי במשך עשרים ומשהו שנים בצילה של אם שאיבדה את דעתה (רוב ספרו האוטוביוגרפי של בנט, A Life like Other People's, עליו כתבתי פה, מוקדש לדמותה של אימו).

כך, אנו מבינים, משרתת הביוגרפיה של גברת שפרד צרכים 'אוטוביוגרפיים' של הסופר, שמוצא את עצמו נאבק בהיסטוריה הסבוכה והכואבת של משפחתו (בגרסת המחזה של הספר, מופיעה דמותה של אימו של אלן בנט, שכמעט שאינה מוזכרת בגרסת הפרוזה.)

***

עד כאן ספרו של אלן בנט.  

הספר השני בו אמתקד בפוסט, לרוץ מאת ז׳אן אשנוז, עוקב אחר מרבית שנות חייו של הרץ למרחקים ארוכים הצ'כי אמיל זטופק, הקטר הצ׳כי, אלוף אולימפי ששבר בזה אחר זה שיאי עולם במשך קרוב לעשור, החל ב1948 ועד ל1957, כשפרש מתחרויות. 

כאמור, בתחילת הספר, אנו מוצג בפנינו אמיל כנער שז העתה סיים את חוק לימודיו בעיירה צ'כית שכוחת אל. השנה היא 1939 ובפני אמיל בן השבע עשרה לא ניצבות הרבה אפשרויות. הוא מתחיל לעבוד במפעל לייצור נעליים, ובזמנו החופשי הוא רץ. ברקע, הנסיבות ההיסטוריות מתחילות לתת או אותיהן:

בזמן שהגרמנים משליטים טרור במדינת החסות, מובילים, משמידים, שורפים ומחסלים במלוא הקיטור, המשך הריצה עשוי להועיל להסחת הדעת. 

באמצעות הריצה אמיל הצעיר בורח הן מההווה המגביל והן מעתיד מחניק כעובד מפעל קשה יום.

כשאמיל רץ הוא נראה כמו מתאבק שנאבק עם הצל של עצמו, וכל גופו נראה כמו מנגנון מכני מתפרק שמרכיביו המיוסרים נפרדים זה מזה 

כל כך הוא מצטיין בתחומו עד שבמהרה הופך שמו של אמיל ״להתגלמות העצמה והחיפזון, לשם שמצטרף לצבא הקטן של המילים הנרדפות למילה מהירות [...] הוא נהפך לאיש שיש להכריעו, לסמן, לקנה המידה החשוב ביותר בריצה למרחקים ארוכים. 

במרוצת השנים, גם המצב הפוליטי בצ'כיה משתנה, אך לא לטובה. רעה אחת מתחלפת בשניה והנסיבות ההיסטוריות שוב מחלחלות אל תוך הנראטיב, כשאמיל, כמה שנים מאוחר יותר, אמיל נישא לדנה זטופקובה, אלופה אולימפית בהטלת כידון:

תחת קשת חגיגית של רובים עוברת תהלוכת החתונה, מושכת אליה התקהלות גדולה, ופוקקת את התנועה ברחובות פראג. אותה פראג שמלבד חגיגת החתונה, כולם בה מתים מפחד [...] פראג שבשנים האלה כל אחד בה מפחד כל הזמן, מכל אחד ומכל דבר, בכל מקום [...] בכל רגע עלול כל אדם למצוא את עצמן מושלך לכלא או נשלח למחנה עבודה מסיבות שכלל אינן ידועות לו

שעה שמשפטי ראווה מתנהלים נגד אויבי המשטר ואימה שוררת ברחבי צ׳כוסלובקיה, הופך אמיל הקטר הצ׳כי לכלי נהדר לתעמולה בידי השלטון הקומוניסטי ומוצג כגיבור לאומי ברחבי הרפובליקה הסובייטית, ״כדי להראות לכולם שהוא אמתי, שהוא קיים במציאות, שהוא לא מומצא, או בעצם כן, הקומוניזם בפעולה המציא אותו.״  

״אבל אל תיראו באמיל אופורטוניסט.״ מרתיע אשנוז/המספר. ״הוא מאמין בכנות בנפלאות הסוציאליזם, בכך אין להטיל ספק, אבל באותה מידה אין ספק שבמקום שבו הוא נמצא, קשה להתנהג אחרת.״ 

***

סטיתי קצת מהנושא המרכזי לפוסט זה, שהינו, בסופו של דבר, עניין ההגדרה, והשרות שסיווג זה עושה לצורך - הבסיסי, בסופו של דבר, וכה אינהרנטי לתהליך הקריאה - להבין את הטקסט ואת הנסיבות שההולידו אותו.

אשנוז כתב עד כה ארבעה ספרים שניתן לסווג כביוגרפיות: לרוץ על אמיל זטופק, ראוול על המלחין הצרפתי מוריס ראוול (כתבתי על הספר פה) ז'רום לינדון, על המוציא לאור והעורך של הוצאת Éditions de Minuit, בה ראו אור רוב ספריו של אשנוז, ולאחרונה גם ברקים (Des éclairs) על הממציא ומהנדס החשמל ניקולה טסלה, שהקדים את מרקוני בהמצאת הרדיו וסייע רבות להצלחתו של תומס אדיסון.

מן הקריאה בלרוץ עולה לא אחת התחושה שאמיל זטופק הוא סוג של משל, דוגמא מיוחדת (כמו ניקולה טסלה ומוריס ראוול, אולי) לאנשים שהם סוג של 'עילויים', אנשים שהצליחו להתעלות רמה אחת מעל לטבע האנושי. בהקשר זה הכתיבה עליהם היא סוג של פנטזיה על עולם אפשרי, אוטופי אולי.

יום יבוא ומישהו יחשב, שרק באימונים הקיף אמיל בריצה שלוש פעמים את כדור הארץ. 

עד כמה עוזר סיווגם של הספרים בהם עסקנו בפוסט זה כביוגרפיות להבנת המוטיבים שמאחורי העלילה? ושמא הסיווג הז'אנרי רק מקשה, במקרה זה, על ההבנה.. האם ניתן 'לפצח' בקלות את ספרו של אשנוז בזכות כמה רמזים שהותיר הסופר בספרו, חבויים בין השורות, כמו במקרה של ספרו של אלן בנט? בהעדר סימנים ברורים שייאפשרו לי לתת מענה סביר או מתקבל על הדעת, לכל הפחות, אשאיר את השאלות הללו פתוחות. הקורא העירני יצליח אולי לחבר את החלקים של הפאזל אפוף המסתורין שפיזרו הסופרים באופן אחר מזה שניסיתי אני להרכיב פה. והרי זו מהות כל הקריאה, הלוא כן?