יום ראשון, 5 בפברואר 2012

תחושה קלה של עמימות


ספרה זוכה פרס הפוליצר של ג׳ניפר איגן, A Visit from the Goon Squad, נע ונד בנבכי תודעתי פעמים רבות מאז ראה אור ב2010, עד שהחלטתי לבסוף לתת לו צ׳אנס והזמנתי אותו מאתר The Book Depository שהפך מזה חצי שנה לאחד ממקורות המהימנים ביותר שבאמתחתי לרכישת ספרים באנגלית (בעברית ראו אור עד שניים מספריה של איגן, תסתכלו עלי והצריח).

בפתח הספר, ציטוט מתוך האפוס בעקבות הזמן האבוד מאת מרסל פרוסט (איגן מסרה בריאיון שספרו של פרוסט היה אחד ממקורות ההשראה לספרה, יחד עם סדרת הטלוויזיה המצליחה, הסופרנוס).
 
ספרה של איגן נע בין כמה עלילות, באופן שגרם לביקורת האמריקאית להכתירו כאקסא 'פוסט-פוסט-מודרני', ויש אף כאלו שהסכינו והכריזו שמדובר בקובץ סיפורים ולא ברומן, עד כדי כך רופף הקשר בין העלילות השונות בספרה של איגן.
 
במרכז הרומן של איגן, שמתרחש רובו ככולו בניו-יורק, שתי דמויות: בני סלזר, מפיק מוזיקה בכיר שהנהיג בנעוריו להקת פאנק-רוק בשם The Flaming Dildos, וסאשה, האסיסטנטית הצעירה שלו.
 
שתי הדמויות מונעות ע"י יצרים מוסווים: בני ע"י ליבידו מפותח (It was sort of a relief not to be constantly wanting to fuck someone. The world was unquestionably a more peaceful place without the half hard-on that had been his constant companion since the age of thirteen, but did Bennie want to live in such a world?) וסלידה עמוקה מתהליכי הדיגיטליזציה שתעשיית המוזיקה עוברת; וסאשה היא קלפטומנית שמנסה להיגמל: 
She was good at this, made for it, she often thought, in the first drifty moments after lifting something
 
הנראטיב של איגן אינו מתמקד בדמויות אלו בלבד, שכן הן משמשות רק כעוגן לעלילה הפתלתלה. למעשה, כל פרק ברומן מסופר מנקודת מבט אחרת, פעם בגוף ראשון, פעם בשני ופעם בשלישי, ועוסק בכל פעם בדמויות אחרות, ובעלילה המעוגנת בזמן אחר, כאשר רק לעיתים נקשר קשר קל שבקלים בין העלילות. 
 
Americans had never been richer, despite the turmoil roiling the world 

התוצאה היא בליל של קולות, שבאמצעותם איגן מנסה לחלץ איזושהי אמירה על ארה״ב, אומה גדולה שההתפכחות (disillusionment) היא אולי אחת התופעות שמתארות אותה בעשור האחרון, מאז אירועי ה11 בספטמבר (ובבחינה זו, רומנים רבים שנכתב בארה״ב מאז, אם לא כולם, נכתבו בצל המגדלים שאיבדו את צלמם.)

כתיבתה של איגן מגוונת מאוד, כאמור, ומהדהדת באופן מפתיע את כתיבתם של דאגלאס קופלנד (דור ה-X), ברט איסטון אליס (חוקי המשיכה), ג׳ונתן פרנזן (התיקונים), מרישה פסל (פרקים נבחרים בפיזיקה של אסונות) ואפילו גארי שטיינגרט (סיפור אהבה עצוב במיוחד) - סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה).

כל זאת לא בא לרמוז שלאיגן אין קול משלה, חלילה, אלא שבשל הטכניקה הנראטיבית בה היא עושה שימוש, ועל אף יכולת הכתיבה שלה שבהחלט ראויה לשבח (יש בספרה רגעי יופי רבים) - ההרגשה בתום קריאת A Visit from the Goon Squad היא שהספר חסר עמוד שידרה ושאין בו אמירה אחידה. בקירבו של הקורא מתנחלת תחושה עמוקה של פספוס, כאילו צפה בסרט הוליוודי עתיר תקציב, שניכר שבהפקתו הושקעו מיטב המעות אולם מישהו שכח לספר לבמאי שיש לסרט גם תסריט..

5 תגובות:

  1. שמקופלת ברשימתך הקולחת והבהירה אמירה חזקה משלך על הז'אנר הזה שמיוצג הפעם על ידי ג'ניפר איגן, אז רק אהדהד אותו: "סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה)." נו כן, רק בכלל לא בטוח שאמריקה היא לבנה אמידה....

    השבמחק
  2. סופרים אמריקאים עכשוייים, מוכרים חלקם פחות חלקם יותר, שמציגים בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה). זו הייתה הפיסקה שלך ואתה יודע אטלס אני מרגישה שזה בעצם בכלל לא רע אם זוהי דמות המציאות לפחות שהיא תדובר בדמותה. באשר להערת תחושת הפספוס שציינת בסוף, אתה מה אומרים? אומרים שספרים ללא תחושה של החמצה, אינם כאלה שזוכרים. אז אולי תחושת ההחמצה הפספוס היא בעצם הכרחית.

    השבמחק
  3. בספריהם, כ״א בדרכו-הוא, מביא את פניה העכשוויים החברה האמריקאית (נו טוב, לפחות את החלקים הלבנים ואמידים יותר שלה).
    ביקור מעמיק , השלישי שלי בשלוש השנים האחרונות, מסע ברחבי המדינה העצומה הזו , התפכחתי להכיר אמריקה אחרת.

    השבמחק
  4. ללא ספק כולם מצטטים את משפט המפתח שלך אטלס...:)
    רשימה יפה מאוד ומצליחה לשכנע, אם כי אני לא בטוחה שהייתי יכולה לקרוא ספר מזוגזג; רצוף עלילות בלתי קשורות....
    אבל אתה כותב כל כך יפה שאתה מצליח לשכנע אותי כל פעם מחדש...:)

    השבמחק
  5. ובי עולה החשד שבגלל שסיפורים קצרים קשה מאוד להוציא לאור ולשווק ולמכור בימינו, גם בארה"ב, סופרים משתדלים לתת לקובצי סיפורים מסגרת וכותרת של רומן...

    השבמחק