מקומות טעונים

בעולם שהולך ונעשה עירוני יותר ויותר, הטבע מפנה את מקומו למבנים מעשה ידי אדם אשר, בתורם, נטענים במשקל היסטורי משמעותי. זו קביעה שבמחוזותינו, ממרום שישים ומשהו שנות קיימה של מדינתנו, קשה לנו אולי לתפוס, עד כדי כך נדמה שההיסטוריה פסחה על מחוזותינו.

ספר חדש, בשם "מלכודת הזאבים" (Le Piège des Loups) שראה אור בצרפת, עוקב אחר כ175 מבנים בהם התנחל הגסטפו הנאצי בעת הכיבוש הגרמני בצרפת, בין השנים 1940-1945. הסופרת והעיתונאית דומיניק סיגו תיעדה בספרה את המקומות בהם שכנו במשך אותה תקופה מפקדות הגסטפו, בהן נקחרו ועונו יהודים, חברי מחתרת צרפתים ועוד ועוד אלמנטים שהמשטר הנאצי ראה בהם איום לקיומו. בין הכתובות, רח' בואסי מס' 21 בפאריס, בה שכנה לפני המלחמה גלריית אמנות מצליחה. במאי 1941 הקים הגסטפו במקום את המכון לחקר השאלה היהודית, משרד שהיה אחראי למחקר והפצת תעמולה אנטישמית בצרפת (אחת מהצלחותיו הגדולות של המכון היה בהפקתה של תערוכה בשם 'היהודי וצרפת' שמשכה למעלה ממיליון מבקרים.)
רח' בואסי מס' 21 עומד במרכז ספר נוסף שראה אור לאחרונה בצרפת, מאת העיתונאית אן סינקלייר. בכתובת זו שכנה כאמור הגלריה של סבה של הסופרת, סוחר האמנות היהודי המצליח, פול רוזנברג. ואולם, על אף שבכותרתו מתנוססת כתובת, הספר שלפנינו עוסק יותר בדמותו של פול ובחייו העשירים מאשר בגלריה שלו.

 

הספר עוסק בשלושה נושאים: יחסיו של פול עם אמנים גדולים בני תקופתו, ביניהם אנרי מאטיס, פבלו פיקאסו, פרנאן לז'ה ועוד - עימם ניהל קשרים עסקיים וקישרי ידידות עמוקים; תקופת הכיבוש הנאצי וגורלה של הגלריה של פול; וההיסטוריה של משפחתה של הסופרת.

לשני הנושאים הראשונים מקדישה הסופרת את חלקו הארי של ספרה: ראשית מתארת סינקלייר באריכות את תקופת הכיבוש הנאצי בפאריס, את החרמתה של גלריית האמנות של פול ברח' בואסי ע"י הנאצים בספטמבר 1940, אחרי שפול ברח עם משפחתו לארה"ב דרך פורטוגל. סינקלר דנה באריכות גם בגורלן של יצירות האמנות הרבות של סבה, שהוחרמו ע"י הנאצים ונשלחו רובן לגרמניה, או הועברו לידי סוחרי אמנות שווייצריים או צרפתים. על מנת להביא סימוכין לדבריה, סינקלר מביאה ציטוטים רבים ממחקריהם של היסטוריונים צרפתים של האמנות, מה שמעניק מימד אקדמי לספרה. 

 

הנושא השני בו עוסקת סינקלר הוא כאמור חברותו של סבה עם אמנים צרפתים בני תקופתו כמו אנרי מאטיס ופאבלו פיקאסו, אותם קידם מתוך אמונה אישית ביצירותיהם גם בתקופות בהן אמנותם לא התקבלה ע"י הציבור הצרפתי וקהל האספנים. גם פה סינקלר מביאה ציטוטים רבים ממכתביהם המשותפים, המעידים על האינטימיות ששררה בין פול והאמנים, אינטימיות המעידה על כך שיחסיהם היו אדוקים הרבה יותר מיחסי סוכן-לקוח (פיקאסו צייר כמה דיוקנאות של סבתא ואמה של סינקלייר).

לסיום קצת רכילות. פרט שאיננו מוזכר כלל בספר שהוזכר לעיל: אן סינקלייר נשואה לפוליטיקאי הצרפתי דומיניק סטראוס-קאהן, ראש קרן המטבע הבינלאומית, שנעצר בניו יורק במאי 2011 באשמת אונס חדרנית. אך זה כאמור כבר סיפור אחר..

המשפחה לפני הכל

They fuck you up, your mum and dad. 
They may not mean to but they do.
They fill you with the faults they had 
And add some extra, just for you.  
 - Philip Larkin

הקטע הנ"ל לקוח מתוך שיר שהקדיש המשורר הבריטי פיליפ לרקין להוריו. אך לו בלרקין עוסק פוסט זה, אלא בסופר ומחזאי בריטי אחר, אלן בנט, בן דורו של לרקין. על ספריו של הסופר הבריטי אלן בנט, כתבתי בבלוג זה יותר מפעם אחת.

בשנת 2007 פרסם מר בנט ספר עב כרס בשם Untold Stories המאגד מספר רשמים אוטוביוגרפיים לצד מבחר מאמרים שכתב בנושא התיאטרון והספרות. הממואר הקצר A Life like Other People's (כמאתיים ומשהו עמודים) לקוח מתוך הספר הנ"ל.

במיטב המסורת השמרנית, A Life like Other People's עוסק בעיקר בחברי משפחתו של בנט מאשר בחייו של הסופר עצמו. באקט של אלטרואיזם מובהק, הסופר/מספר ממנה את עצמו כשומר הגחלת ומעמיד מונומנט ספרותי לכבוד משפחתו:

Since i am the educated one, I should keep the family record, or a censored version of it. 

 

***

Our family was no better or worse off than our neighbors but in all sorts of ways, that were no less weighty for being trivial, we never managed to be quite the same.

על פניו, הוריו של הסופר אינם דמויות מעניינות במיוחד. אם ההנחה הבסיסית מאחורי כתיבת אוטו/ביוגרפיה או ממואר היא שהחיים המתוארים הינם יוצאים מן הכלל או מעניינים מיוחדים, הרי שהוריו של בנט הינם אנשים פשוטים שלא חוו בחייהם אירועים יוצאים מן הכלל. ההיפך הוא הנכון:

It reaffirmed their natural preference not to want to attract attention..

וכן:

Neither Mam nor Dad was ever a big joiner, 'not wanting to mix' both their affliction and their boast.

על כן תחילה נדמה לבנט, כסופר צעיר, שאם ברצונו לכתוב פרוזה (fiction) בוודאי לא יימצא חומרים לכתיבה בחייו-שלו:

In 1966 i had just begun to write but ohad already given up on my own background because the material seemed so thin.

אולם מתוך מהלך חייהם נטול הריגושים של הוריו, בנט, שניחן בחוש דרמה מפותח, מבקש בכל זאת לדלות אירועים יוצאי דופן:

During the war I often think how lucky I am to have been born in England and not to be living in an occupied country oe even Germany itself. In fact it is my parents who are the lucky ones as I am the kind of child who, always attention-seeking, would quite happily betray them to the Gestapo if it meant getting center stage.

ואכן, מתחת לפני השטח רוחשים כל מיני אירועים שהוריו ביקשו להצניע, או כלל לא לגלות: במהלך הממואר, בנט חושף אירועים מההיסטוריה של המשפחה שלו שבמשך שנים היו אפופים במסך של מסתורין, כמו ׳מדוע אין בביתו אף תמונה מהחתונה של הוריו כמו בבתיהם של כל חבריו?׳ (הוריו נאלצו להתחתן בחופזה בשעת בוקר מוקדמת, על מנת שאביו, ששימש כקצב בקו-אופ בעיר לידס, יוכל להגיע לעבודה, כבכל בוקר, בשמונה ורבע פונקט) או ׳מדוע אין מצבה על קברו של סבו?׳ (הוא התאבד..)

בנט והוריו ניהלו אורח חיים פשוט אם כן, חיים שקטים וחסרי תמורות מרעישות, מלבד כמה אירועים מוצנעים כמו התאבדותו של הסבא, שנשמרה בסוד במשך שנים, ואובדן הדעת של אימו של הסופר בערוב ימיה, מה שהוגדר בזמנה כ׳דיכאון קל׳ שוודאי יחלוף במהרה, אך נמשך למעלה מחמש עשרה שנים, עד למותה. אירועים אלו מוצאים את דרכם לתסריטיו ומחזותיו של בנט (טירופו של המלך ג׳ורג הוא המפורסם שבהם.)

הידרדרותה של אימו תופסת מקום מרכזי במממואר של בנט, והוא מתאר את התהליך שזו עוברת לנגד עיניו בדיוק נטול סנטימנטליות:

Second childhood in my mother's case is not just a phrase but a proper description of how skills learned in the first years of her life are gradually unlearned at its end and in reverse order: speech has come out of babble and now reverts to it.

בנט מתאר גם את השפעתה של המחלה על שאר בני הבית, ועל אביו במיוחד:

Love apart, what led my father to drive fifty miles a day to visit his wife was the conviction that no one else knew her as he knew her..

ואינו חוסך שבטו בתיאור ההרס שהמחלה מביאה על התא המשפחתי בכלל, ועל אביו בפרט:

In the end it was her disease that killed him

***

Literature is of as much moment to me as life מכריז בנט באמצע הממואר שלו, אולם הקורא הזהיר מבחין בנקל עד כמה החיים עצמם משפיעים גם על הספרות, מחלחלים לתוכה כמים עיקשים, ומוצאים את דרכם אל לב ליבה.

משאלה אחת

רק משאלה אחת בליבו. לנסוע לאיסטנבול. לשוב ולפסוע באותן סמטאות בהן פסעו אבותיו.

לטעום את צליליו הזרים של האורייענט.

המצאת היומיום

מרכז הסחר העולמי הוא הדימוי המונומנטלי ביותר שבין כל דימויי האורבניזם המערבי

לראות את מנהטן מקומתו ה-110 של מרכז הסחר העולמי. תחת האובך המתערבל ברוח, האי העירוני, ים בלב ים, מניף את גורדי השחקים של וול סטריט, מתחפר בגריניץ', מעמיד מחדש את גבעות מידטאון, נרגע בסנטרל פארק ולבסוף נעשה גבנוני מעבר להארלם. נחשול של קווים אנכיים. לרגע קט הראייה בולמת את המולתם. המסה עצומת הממדים משתתקת ממש תחת עינינו. היא הופכת למרקם שבו חופפים זה לזה הקצוות של השאפתנות והקלון, ההבדלים הבוטים בין גזעים וסגנונות, הניגודים בין הבניינים שנבנו אך אתמול וכבר הפכו לפחי אשפה וההתפרצויות העירוניות של חיי היומיום, אשר חוסמות את המרחב.

בשונה מרומא, ניו יורק מעולם לא למדה להזדקן תוך כדי משחק בכל שכבות העבר שלה. ההווה שלה ממציא את עצמו, שעה אחר שעה, בתוך פעולה שתכליתה להשליך את מה שהושג ולהתגרות בעתיד. עיר המורכבת ממקומות נישאים ומתבליטים מונומנטליים. הצופה יכול לקרוא בה יקום אשר נהנה עד להתפקע. 

כאן נכתבים הדימויים הארכיטקטוניים של צירוף הניגודים, אשר נוסה בעבר הרחוק במיניאטורות ובמרקמים מיסטיים. על בימה זו, עשויה בטון, מתכת וזכוכית, שמרחבי מים קרים משרטטים אותה בין שני אוקיינוסים (האטלנטי והאמריקאי), מרכיבות תכונותיו הנעלות ביותר של הגלובוס רטוריקה אדירת ממדים של הפרזה, הן בהוצאה והן בייצור. 

[...]

ההתרוממות עד פסגת מרכז הסחר העולמי פירושה היחלצות מאחיזת העיר. הרחובות אינם מחבקים עוד את הגוף ואינם הופכים בו חזור והפוך על פי חוק אנונימי; הוא אינו מנוכס, אינו שחקן ואף אינו משוחק על ידי המולתם של הבדלים רבים כל כך ועל ידי עצבנותה של התחבורה הניו יורקית. מי שמטפס לגובה זה נחלץ מההמון הסוחף, המערבל בתוכו כל זהות, בין אם של מחברים ובין אם של צופים. כשהוא נמצא מעל למים אלה, איקרוס יכול להתעלם מתחבולותיו של דדלוס בתוך מבוכים ניידים שאין להם סוף. התרוממותו הופכת אותו למציצן. היא מעמידה אותו במרחק בטוח, הופכת את העולם המכשף שהיה בתוכו כ"דיבוק" לטקסט הנמצא לפניו, בטווח ראייה. הודות להתרוממות זו אנו יכולים לקרוא את העולם הזה, אנו יכולים להיות עין השמש, מבטו של האל. התלהבותו של דחף סקוֹפי  וגנוסטי. להיות אך ורק הנקודה הצופה, זו בדיית הידע.

[...]

הרצון לראות את העיר קדם לאמצעים הנחוצים לסיפוקו של אותו רצון. הציורים מימי הביניים ומתקופת הרנסנס דימו עיר שנראתה בפרספקטיבה מבעד לעין שעד אותה עת לא הייתה קיימת כלל.  הם המציאו בו-זמנית את המעוף מעל העיר ואת הפנורמה שמעוף זה אִפשר. בדיה זו הפכה את הצופה של ימי הביניים לעין שמימית. היא יצרה אֵלִים. האם השתנו פני הדברים מאז ארגנו הליכים טכניים "כוח רואה כול"?  העין הטוטלית, שדמיינו ציירי העבר הרחוק, שורדת בתוך יצירותינו. אותו דחף לבחון את הדברים רודף את משתמשי התוצרים הארכיטקטוניים, בבואו להגשים היום את האוטופיה שאתמול הייתה רק מצוירת. המגדל בן 420 המטרים, אשר משמש חרטום למנהטן, ממשיך לבנות את הבדיה היוצרת קוראים, הופכת את מורכבות העיר לקריאוּת ומקפיאה את ניידותה האטומה לכדי טקסט שקוף.

[...]

ומנגד, משתמשיה הרגילים של העיר חיים "למטה", במקום שנפסקת בו הראוּת. הצורה הבסיסית של התנסות זו היא היותם צועדים (Wandersmänner) שגופם מציית למשיכות העט העבות והדקות של "טקסט" אורבני, שאותו הם כותבים בלא שיוכלו לפענחו. משתמשים אלה משחקים במרחבים שאינם נראים; הם אינם מכירים אותם אלא באופן עיוור, כמו במגע האהבה פנים אל פנים.

[...] 

מכיוון שהיא חומקת מהטוטליזציה הדמיונית של העין, מוזרותו של היומיום אינה עולה על פני השטח, או שפני שטחה הם רק גבול קדמי, שוליים הנגזרים על רקע הנראה. הייתי רוצה לאתר, בתוך המכלול הזה, פרקטיקות הזרות למרחב ה"גיאומטרי" או ה"גיאוגרפי" של ההבניה החזותית, הפנאופטית או התיאורטית. פרקטיקות אלה של המרחב מתקשרות לצורה ייחודית של פעולות ("אופני עשייה"), ל"מרחביות אחרת"  (חוויה "אנתרופולוגית" פואטית ומיתית של המרחב) ולתנועה אפלולית ועיוורת של העיר המאוכלסת. זו עיר נודדת, עיר מטפורית, אשר מחלחלת באופן הזה אל תוך הטקסט הבהיר של העיר המתוכננת והקריאה.

***

מתוך ספרו של מישל דה-סרטו, "המצאת היומיום" שיראה אור בקרוב בהוצאת רסלינג.

בעיות בייצוג השואה

"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב הפילוסוף היהודי-איטלקי תאודור אדורנו בשנת 1949.


ולא בכדי.. השואה איננה ניתנת לייצוג. או כפי שכותב ו.ג.זבאלד על ז׳אן אמרי , עיתונאי ומסאי הצרפתי ששרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד: רוב עיסוקה של הספרות שנכתבה על ובעקבות השואה הוא בסופו של דבר (ב)חיפוש אחר צורה לשונית שבאמצעותה יהיה אפשר לבטא חוויות ששיתקו את יכולת הביטוי.

כאמור, לספרות קשה מאוד לתאר את הזוועה, להעמיד מראה מול המציאות היומיומית באירופה בין השנים 1940-1944 ולתאר, מילה במילה ובאופן מדויק, את הגירושים, את הרדיפות, את האכזריות ה(בלתי)אנושית, את ההרג הסיסטמתי, את אובדן צלם האנוש של הקורבנות ושל התליינים גם.


אך יותר מכל קשה לה לספרות לתאר את התליין, את האחראי למעשים המתוארים כאן למעלה, את האיש שמאחורי המדים, את הנאצי כבן-אדם.


ספרים העוסקים בתקופת השואה לא חסרים.. אולם כאלו המסופרים מנקודת מבטו האקסקלוסיבית של התליין, אין הרבה. את יומניו של גבלס לא תיזכו לקרוא בעברית או באנגלית בשנים הקרובות, ואת מיין קאמף, שנכתב שנים לפני מלחמת העולם השניה, קוראים בעיקר מאחורי שערי האקדמיה, גבוה גבוה במגדל השן..


איך בכל זאת נזכה להציץ לתוך נפשו של הצורר? איך נבין את מניעיו, ניחשף למחשבותיו, נקרא את נימי נפשו? מזה כמה שנים אנו עדים לתופעה חדשה בספרות.. תת-ז'אנר חדש נולד, ספרות העוסקת במאורעות השואה, המסופרות מנקודת מבטו הייחודית של התליין, בניגוד לזו של הקורבן.

ב2006 זכינו להיכרות עם התליין באמצעות דמותו של מקס אוהה, גיבור ספרו של ג'ונתן ליטל (את הפוסט שכתב גל ברזילי על נוטות החסד תוכלו לקרוא פה.) לאחרונה ראה אור בצרפת ספרו של רומן סלוקומב, אדוני המפקד (מצרפתית, Monsieur le Commandant,) הנמסר מנקודת מבטו של צורר אחר, לא נאצי אמנם, אך אנטישמי לא קטן.

הסופר ומחזאי הצרפתי פול-ז'אן הוסון הוא בורגני קתולי ורפובליקני קנאי, אנטישמי מובהק ותומך נלהב במארשל פטן ובשיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי, שיתוף שהוא מאמין שיעשה רק טוב לשני העמים.


בתחילת אדוני המפקד, מחתן הוסון את בנו אוליבייה עם אילסה, שחקנית קולנוע גרמניה שהופיעה במספר סרטים מצליחים בשנות השלושים של המאה העשרים. לשניים נולדת בת. באיזשהו שלב הוסון האנטישמי מתחיל לחשוד באילסה, על אף חזותה הארית. הוא שוכר בלש פרטי שיפשפש בעברה ומגלה, למורת רוחו, שהוריה של אילסה הם יהודים.


הוסון, שמוצא את עצמו נמשך באופן בלתי נשלט לכלתו, שומר את המידע לעצמו.


ידעתי במהלך חיי, במובן התנכ"י של המילה, מאות נשים: נערות מבית טוב, איכרות, משרתות, תופרות, פרוצות, מרקיזות, קלות-דעת, בורגניות, אחיות, דיילות, דוגמניות, שחקניות תיאטרון, פלרטטניות, סטודנטיות, קוראות נאמנות ועוד ועוד [...] היום, אני מתבונן בעברי. מה נותר לי מכל החיבוקים המשכרים, מכל הנשיקות הסוערות, מכל הליטופים, הנשיכות, הגניחות, הצעקות, מהטירוף? מדפיקות הלב הסוערות, מההתעלויות ומהירידות, ומהאקסטזות העילאיות? מה נותר? לא כלום


אני רוצה להתעכב בבחירה הזו של סלוקומב ושל ליטל, לתאר את התלייין כסוטה (לעיתים קרובות מינית), שכן היא מהדהדת עבורי את אי-האפשרות שמזכיר אדורנו לעיל, לתאר את הזוועה, פשוטה כמשמעה. 


מקס אוהה של ליטל וז'אן-פול הוסון של סלוקומב שניהם אנשים בודדים המחפשים קירבה בדרכים 'לא נורמאליות', רוצה לומר לא נורמטיביות.. 


הסטייה הזו, הדוויאציה מהנורמליות, היא זו שמסייעת לסופר לתאר את המפלצת שבאדם: הוסון הנמשך לאשתו של בנו (משיכה המשולה לגילוי עריות) ואוהה הנמשך לגברים הינם נציגיה הנאמנים ביותר של 'הנורמה' בה בעת שהם מייצגים את הסטייה ממנה.


שהרי אם נציג את התליין כאדם מן המניין, בעל מסור, אב למשפחה, אדם 'נורמטיבי' - איפה תבוא לידי ביטוי ה'חייתיות' בדמותו? איכן מתחבא הפרא בתוך האדם? 

***

זאת ועוד, שני הספרים שלפנינו, נוטות החסד ואדוני המפקד, כתובים כווידוי: "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה", מבקש מקס אוהה מקוראיו בפתח הרומן עב-הכרס נוטות החסד, וסוחף אותנו לתוך טקסט שאורך קרוב ל1000 עמודים; ואילו אדוני המפקד כתוב כמכתב ארוך שכותב ז'אן-פול הוסון למפקד האס-אס, השטורמבאנפיהרר ה.שולנהאמר. 


הצורך הזה להתוודות הוא ככל הנראה זה שמושך את הקורא להתמיד ולקרוא ברומנים הללו, גם כשהזוועה המתוארת בהם נעשית קשה מנשוא: אצל ליטל אלו ההוצאות להורג ההמוניות במזרח אירופה; אצל סלוקומב אלו הפמפלטים האנטישמיים ופרו-נאציים בהם מביע הוסון את סלידתו הברורה מהיהודים (סלידה שהקורא נחשף לה באמצעות מאמרים שהוסון מפרסם בעיתונים צרפתיים, הקוראים להשמדת העם היהודי, ונמסרים מילה במילה במכתבו של הוסון למפקד הנאצי.) על אף שאין חידוש פה עבור הקורא הישראלי המודע היטב לשיתוף הפעולה ששרר בין רבים מהצרפתים והנאצים במהלך מלחה"ע השניה, קטעים רבים ברומן אינם 'נעימים' לקריאה ואף צורמים..


בתרבות המערבית (הנוצרית) לוידוי מטרה אחת: בקשת מחילה. במקרה שלנו: המספרים חושפים בפני הקורא את מעשיהם או את הזוועות להן היו שותפים ונקטו או לא נקטו עמדה כדי למנוען. הקורא, במודע או לא, מגלה אמפטיה כזו או אחרת כלפי הגיבורים, ועם אמפטיה זו מתפתח אט אט במהלך הקריאה תהליך של הבנה. והבנה, כידוע, היא גם קבלה.

***

הארכתי די בדברי. רציתי לחלוק עמכם כמה מחשבות שעלו במוחי בתום הקריאה בספרו של רומן סלוקומב. בקרוב יהיה הספר זמין לקריאה בעברית. תוכלו אז לשפוט בעצמכם.

ההולנדים הטובים

הכול היה גם יכול להיות אחרת.

באחד מן המחזות של ז'אן פול סארטר ('בדלתיים סגורות', דומני) מסופר בפריסאי אשר במהלך הכיבוש, מחשש מהכובש הנאצי, מחליט להיפטר מכמות ספרים נכבדה מספרייתו, שהיו ברובם יצירותיהם של 'סופרים אסורים'. בחופזה הוא משליך את הספרים בפתח בניין זר, בתקווה להסיח את מבטו של הכובש ממנו ולהפנותה כלפי אחרים, חפים מפשע ככל הנראה. לחרדתו נזכר אותו אדם שהספרים שהשליך מכילים כולם חותמת אישית (אקס ליבריס) בחלקה הפנימי של הכריכה. הוא נאלץ מייד לברוח מפאריס, פן ייתפס.

ספרו של האנס קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, שראה אור לאחרונה בהוצאת כתר, בנוי סביב תֶּמָה קומית שמזכירה במידה רבה את זו המתוארת לעיל.

הנובלה שכתב קיילסון ראתה אור במקור בגרמנית בשנת 1947 אך 'התגלתה' ב2010 בלבד, כשתורגמה לאנגלית (בדומה ל'לבד בברלין', ספרו של האנס פלאדה, שגם הוא התגלה רק ב2009, על אף שראה אור גם הוא בשנת 1947.)
 

***

וים ומרי הם זוג, נשואים טריים, שמסכימים להחביא בעליית הגג שבביתם יהודי בשם ניקו במהלך הכיבוש הנאצי בהולנד. 

תחילה הכל הולך כשורה וניקו משתלב בחייהם כאילו היה בן בית. אך לזוג התמים ניכונה הפתעה, בה נעוץ הפאן הקומי שבנובלה, ומכאן שמה:

וים ומרי לא היו פחדנים מטבעם. כשהחליטו להסתיר אצלם מישהו, ידעו היטב מה הסיכון שלקחו על עצמם - עד גבול מסוים, ככל שניתן להעריך סיכונים מראש. שכן בסיכונים יש תמיד "הפתעות", ואותן אי אפשר כמובן לצפות מראש. 


אך נניח לעניין ההפתעה, שכן הוא בעל חשיבות פחותה לצורך פוסט זה. מעניין אותי יותר לחקור את המניעים האידיאולוגיים שעומדים מאחורי כתיבת הנובלה הזו, ושבאים לידי ביטוי בבחירות הספרותיות של קיילסון.

כאמור, וים ומרי מארחים בביתם אדם זר, יהודי, נרדף ע"י החוק. הם מחליטים לעשות זאת בעצת יופ, חבר לעבודה של וים ומעין פעיל מחתרת שעושה למען היהודים באמסטרדם:

יופ הכיר את האנשים שמהם תבע פעולה. עם האחד דיבר על ״פעולה אנושית טהורה״, לעומת זאת עם השני על ״אהבת הזולת הנוצרית כלפי הנרדפים״, ועם השלישי על החובה הלאומית״. כך השיג את מטרתו שהייתה תמיד זהה.

ואולם, מה שמניע את וים ומרי הינו עמוק יותר מהסבר כזה או אחר. קיילסון נוטע בגיבוריו רגש כן של שליחות:

מרי תפסה, שמילים כמו אהבת הזולת או חובה לאומית או אי-ציות אזרחי הן רק הד קלוש לרגש העמוק שהניע אותה ואת וים לתת לאדם נרדף מקלט בביתם.
 

***

ככל שמתקדמת העלילה ומרי ווים חולקים עם קרוביהם את סודם, הם מגלים שיותר ויותר אנשים מסתירים בביתם יהודים או מסייעים בדרך כזו או אחרת לסיום הכיבוש ומחבלים במאמציו של הכובש הנאצי:

"כמעט כולם עושים את זה״, אמר יופ, כדי לחזק אותו בהחלטתו. 

׳הטובים׳, אותן נפשות ששמות את ידיהן בכפותיהן כדי להציל יהודים, נמצאים בכל מקום בנובלה של קיילסון. למעשה כמעט שאינו מזכיר בספרו את משתפי הפעולה הנלהבים, עושי דברו של הפיהרר.
 

באמצעות הנראטיב הזה מסיר קיילסון, אם במכוון ואם לאו, את עול האשמה מהעם ההולנדי שקיבלו לזרועותיו כשנמלט מגרמניה להולנד ב1936, ומעניק לכולם תעודת פטור, כביכול עשו כל מה שיכלו, או לפחות את המוטל עליהם, כדי למנוע את רדיפתו והשמדתו של העם היהודי. ובכל זאת, הרכבות יצאו תמיד בזמן.. 

תחושה זו אף מתחזקת כאשר, כמעט מבלי משים, מבחין הקורא במְסַפֵּר, או שמא בסוֹפֵר, שמסתתר בין השורות:

לפני שלושה ימים תפסו את יופ; הוא נלכד, מתוך חוסר זהירות, בגלל הלשנה - מי יודע. דברים כאלו קרו עכשיו - לצערי - פעמים רבות מדי. זה היה סיכון שלקח על עצמו כל מי שהשתתף במשחק.

***

הספר שלפנינו מכיל יצירה נוספת, רשימה אוטוביוגרפית בשם כאן ביתי, בה עוסק קיילסון בעיקר בזכרונות מילדותו בגרמניה. על אף שליצירה זו חשיבות ספרותית פחותה מזו של הנובלת המוזכרת לעיל (שהוכתרה, אגב, כ'יצירת מופת' על ידי הניו-יורק טיימס) ניתן למצוא בה נימה אנושית כנה וניכרת בה רגישותו של הסופר.

להקשיב לכל מלמול של העולם

צריך אפוא להטות אוזן קשובה לכל מלמול של העולם. 

מישל פוקו, תולדות השיגעון בעידן התבונה

על אף שהייתי מציב את ספרו של הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, אוסטרליץ, בין עשרת הספרים האהובים עליי, אל ספרו קמפו סנטו, האחרון בתרגומי הוצאת כתר, ניגשתי ביִרְאָה.

יִרְאָה על שום מה, תשאלו? חששתי מן ההילה שנצטברה סביב הסופר, אשיב. ואבהר: כמו סופרים רבים אחרים, בעיקר כאלו שכותבים או כתבו ספרות עיונית, כמו וולטר בנג'מין, מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים, גם כתיבתו של זבאלד נוטה להיות סבוכה ועשירה בהקשרים סמויים. החיבור הייחודי שלו בין כתיבה עיונית ובין כתיבה לירית לפרקים עשוי להרתיע אך הוא בה בעת, לפחות עבורי כקורא, מקור המשיכה של זבאלד ככותב.

הספר שלפנינו הינו אסופה של מאמרי ביקורת שפורסמו לאחר מותו הפתאומי של זבאלד בתאונת דרכים בשנת 2001, בהם עסק זבאלד ביצירותיהם של סופרים ואמנים גרמנים לצד כמה קטעים שכתב בעת ביקורו באי קורסיקה, מקום הולדתו של נאפוליאון בונפרטה. ערכם הספרותי של קטעים אלה הלקוחים כמו מתוך יומן מסע שניהל, עולה בעיני בכמה מונים על זה של המסות שקובצו כאן שכן, כפי שכותב עורך הספר, סון מאיר, באחרית הדבר הקצרה שבסוף הספר, ניתן לשמוע את קולו הייחודי של זבאלד דווקא בקטעי פרוזה קצרים אלו, הכתובים לעיתים במין היסוס ולעיתים תכופות נעדרת מהם הנחישות הניכרת בכתיבתו הביקורתית של זבאלד.  

במידה רבה עוסקים ספריו של זבאלד בזיכרון, ובמניפסטציות הפיזיות  או המופשטות יותר שלו בחיינו. בין אלו הפיזיות נמצא עיסוק נרחב בהריסות, במוזיאונים, בבתי קברות ובמונומנטים היסטוריים - שרידים ארכיאולוגיים מתקופות שחול הזמן ביקש לכסותן ולהשכיחן ממהלך ההיסטוריה - עיסוק אשר אינו נפקד גם מן הספר הנידון כאן. ובין אלו המופשטות נמצא את זבאלד עוסק במנהגים עממיים (מנהגי האבל בקורסיקה, או בגרמניה של פוסט-מלחה״ע השניה, למשל).

התמקדותו של זבאלד בספרות הגרמנית שנכתבה לאחר מלחה״ע השניה והמסקנות שהוא שואב מניתוח יצירותיהם של סופרים המוכרים היטב לקורא הישראלי כהיינריך בל וגינטר גראס, לצד סופרים פחות מוכרים כהאנס אריך נוסאק וארנו שמידט, הינם רלבנטיים במיוחד כיום, כעשור אחרי אסון התאומים והשתנות סדרי העולם. בעקבות התמודדותם של סופרים אלו עם אירועי המלחמה (או סירובם להתייחס למשמעות הישירה של  ההרס שזרע הנאציזם בחברה הגרמנית בפרט ובעולם המערבי בכלל) יוצא זבאלד ׳למסע צליינות בגלי החורבות של תולדות תרבותנו ותקופתנו׳ ונובר בממצאים השונים כארכיאולוג הנקרא לזירה של חורבן, ונדרש לתת דיווח מלא על השתלשלות הפתולוגיה של המצב האנושי.

 

עיסוקו של זבאלד בהיסטוריה בקמפו סנטו, ובעיקר בזו של המאה העשרים, הוא עיסוק אפיסטמולוגי, או היסטוריוגרפי, אם תרצו. מאחורי המחשבות שהוא מעלה על אירוע כזה או אחר עורבת תמיד שאלת היתכנותו של העיסוק בהיסטוריה, שכן:

מה אנחנו כבר יכולים לדעת מראש על מהלך ההיסטוריה שחוקים שאינם מצייטים להיגיון כלשהו מכתיבים את התקדמותה וזוטות לא צפויות מניעות אותה ומסיטות אותה לא פעם ברגע האמת [...] אפילו בדיעבד איננו יכולים לדעת איך היו הדברים לאמיתם ומה הסיבה להתרחשות עולמית זו או אחרת. גם המדוייקים שבמחקרי העבר אינם מצליחים להתקרב אל האמת העולה על כל דמיון..

אולם זבאלד מצליח גם למצוא נקודת אור. מן העיסוק הכמעט קומפולסיבי בהיסטוריה, מן הנבירה בארכיבי הזיכרון יכולה בכל זאת להימצא ישועה למין האנושי, סוג של צעד אבולוציוני נוסף, אם תרצו:

כל העבר כולו יתמוסס ויהיה לחומר עמום, חסר צורה וחסר הגדרה. ומתוך הווה נטול זיכרון ולנוכח עתיד שאיש שוב לא יוכל לשוותו בנפשו ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד זמן מה לפחות או לחזור מדי פעם בפעם לביקור.

אולם אין לראות בממצאיו של זבאלד בבחינת שיר קינה לאימפריה שנפלה, או הרהורים על סופו של עידן שכן, כפי שהוא כותב במסה ׳בין היסטוריה להיסטוריה של הטבע - על התיאור הספרותי של הרס מוחלט׳: גם אם נראה שאין ביכולתם של המינים להינצל מפורענות שהם עצמם חוללו אלא בדרך מקרית בלבד - וזאת מפני שהיכולת האנושית ללמוד מהניסיון נקבעת מראש בידי החברה וההיסטוריה של הטבע - אין זה אומר שבחינה מאוחרת של נסיבות ההרס תהיה גם היא לשווא. תהליך הלמידה שמתרחש בדיעבד [...] הוא האפשרות היחידה לנתב את משאלות הלב של האדם אל ציפייה לעתיד שלא שולטת בו מראש החרדה הנובעת מהחווייה המודחקת.

העיסוק בהיסטוריה והנבירה בנבכי הזיכרון הינם אם כן חרב עם להב כפולה: העלאת העבר באוב הינה תהליך הכרחי לצורך למידה והפקת לקחים אך בה בעת זהו תהליך סיזיפי ומכביד המעיב על חיינו, ועל כן הרצון להשתחרר מן העבר, להשיל את השכבות. הכתיבה של זבאלד מקפלת בחובה, לדעתי, את הדואליות הזו באופו שאינו מציג בהכרח פיתרון, אך מוליד יצירה מורכבת ועשירה מתוך הניסיון.

אהבה שאינה תלויה בדבר

את ספרה של אלייט אבקסיס, אירוע משמח, רציתי לקרוא כבר כמה שנים, אך כנראה ששעון ביולוגי כלשהו מנע ממני לעשות זאת עד לרגע זה. שכן אירוע משמח עוסק באחת החוויות הראשוניות ביותר אך עם זאת המבלבלות מכולן: חווית ההורות.

לפני למעלה משנה נולד לי בן. ילד ראשון. תהליכי הגדילה הכואבים ומבלבלים שהוא חווה בכל יום מחייו הקטנים מהדהדים בחוויה המתהווה שלי כהורה, ונמהלים ברגעי האושר הכרוכים בגילויו של עולם חדש. באחת הדהדה במוחי הקלישאה, שהיא אמת בסיסית ופשוטה: כשם שאיננו באים לעולם 'מוכנים', כך גם אין אנו נולדים הורים. אנו נהפכים להורים.

מאיפה התחיל הטירוף הזה שלאנשים יש ילדים?  

 

עבורי, ההורות היא תהליך הדרגתי של יציאה מהבועה: השלת מעטפת האגו לטובת אדם אחר; או במילים אחרות, פשוטות יותר: חשיבה על מישהו אחר לפני שאתה חושב על עצמך. כן, תאמרו לי, האהבה לבן או בת זוג גם היא סוג של יציאה מתוך עצמך, אך בניגוד גמור לאהבת ילד, אהבה שאינה תלויה בדבר, האהבה לבת או בן זוג, כפי שאמר אפלטון, ״היא באוהב ולא באהוב.״

אין זה משנה מדוע אני מביאים ילדים לעולם, אם אנו עושים זאת ממניעים אגואיסטיים (כלומר, כדי להמשיך את שושלתנו, או להאדיר את עצמינו בעינינו,) התוצאה ברורה: מרגע שהבאנו ילד לעולם עלינו להציבו לפנינו, לעיתים אף במקומינו.

***

בתחילת ספרה של אבקסיס אנו מוצאים את המספרת שלה בשפל המדרגה:


כשנתקלתי בהשתקפות שלי בראי, ראיתי את עצמי: כורעת על ארבע, הלחיים נפולות, העיניים עצובות, הנחיריים מורחבים. הפכתי לכלב או שהייתי בהיריון.

ובמקום אחר:

בחודש התשיעי החושים מוטרפים, רמת ההורמונים בשיאה, פרחתי. הרגשתי טוב מאי פעם, בשיא המיניות שלי. כאילו סוף סוף הייתי אני עצמי [...] חיכיתי לחיים. לא ידעתי שהם טומנים בחובם אנרכיזם.

השינוי הפיזי הכרוך בתהליך ההיריון הוא כואב אך הוא זמני בלבד. אולם הוא מהדהד את השינוי האמיתי שעתיד להתרחש בחייה של המספרת: החיים שחיה עד לנקודה זו עתידים לבוא לידי סיום ואת מקומם יתפסו חיים אחרים, שמישהו אחר, תינוק קטן ונטול אחריות, עתיד להכתיב את סידרם.

זוג מאוהב עם ילדים, לאורך זמן, אני לא מכירה. אף לא אחד. 


ההורות לפי אבקסיס איננה מבשרת רק את מות האינדיבידואליזם, את מות האגו. גם בחיי הזוגיות פוגעים הילדים. הנה כך מתארת אבקסיס את תשוקתה לבן זוגה, לפני בואה של ביתה לאה לעולם:

די היה בעפעוף, בחיוך, כדי שהלב שלי יקפוץ. די היה במבט. זה היה ברור. היה בינינו משהו מיוחד ומשוגע, כמו קסם. בדמותו התרכזו כל התשוקות שלי, כל הפנטזיות שלי. הייתי המשרתת שלו, השפחה שלו. הודיתי לאל האהבה. חייתי רק למענו.

מאוחר יותר, בעקבות בואה של ביתם לעולם והתמורה שבִּיאָה זו מבשרת בחייהם הזוגיים, חל שינוי בלתי צפוי בתשוקה נטולת עכבות זו:

לפני כן הייתי מאוהבת. אחרי כן הקשר שלנו הפך לבלתי אפשרי. היה מחסום בינינו, מחסום פיזי שלא היה אפשרי לעבור, והמחסום הזה היה לאה [...] פרי אהבתנו, הרס הזוגיות שלנו. 

ובמקום אחר: 

אהבתי אותו כגבר, חשבתי שאעריץ אותו כאָב, אבל להפתעתי הרבה גיליתי שהוא ילד. לכן רקמתי כלפיו רגש חדש ומטריד: בוז.

המסקנה ברורה: ההורות מחריבה את הזוגיות. זו נקודת אל-חזור ממנה יכולים לצאת רק בשן ובעין:

פגענו זה בזה. אמרנו דברים נוראיים זה לזה, דברים שאי אפשר לעמוד בפניהם. רבנו. התווכחנו, השפלנו זה את זה, העלבנו זה את זה. התנהגנו רע זה לזה, אמרנו מילים מעליבות, מילים שלא שוכחים. אמרנו דברים ששוברים. כבר לא היה לנו עניין זה בזה. התרחקנו. היינו כמו שתי יבשות שפונות לכיוונים שונים [...] ההרס של הקשר שלנו היה עז ופטתי.

מה צריך לדעת על החיים כשאנחנו מעניקים חיים?

כולם יכולים לעשות ילדים, ובכל זאת מעט מההורים לעתיד יודעים את האמת, שזה סוף החיים.

סופו של דבר, התינוקת שזה עתה באה לעולם הולכת ותופסת יותר ויותר מקום בחייה של המספרת ושל בעלה ומשבשת את הסדר הטוב ששרר בהן עד לבואה.


יש להודות בכך, בין אם זה נובע מתוך צורך לפצות על חוסר שחווינו בחיינו ובין אם אנו מרגישים ש'זו רוח התקופה', מהרגע שהופיע בחיינו, התינוק תופס בחיינו מקום גדול מאוד, א-פרופורציונלי ומוגזם. אבקסיס מציעה:

ואם נפסיק להגיד שתינוק הוא אדם? אמרו לנו יותר מידי שהוא אדם, אולי בגלל זה כל כך הרבה מונח על הכף [...] יצרנו את התינוק כי האמנו שיש לו מקום בחברה, הוא תכף יתפוס את כל המקום.

אני מתפתה לכתוב: אם אתם מכירים מישהי בהיריון או מישהו שבת זוגתו עתידה ללדת בקרוב, עשו להם טובה ואל תמליצו להם לקרוא את ספרה של אבקסיס. עד כדי כך ספרה מזעזע ומייאש. 

ספרה של אבקסיס עוסק אולי בטראומת ההריון, הלידה ובעיקר האמהות, אך עבורי, כגבר, זהו ספר חשוב  שמסביר, הלכה למעשה וביעילות רבה יותר ממדריך כזה או אחר, את תהליך השינוי, הפיזי והרגשי, שאנו  חווים כהורים טריים, גברים ונשים כאחד.