יום ראשון, 11 במרץ 2012

בעיות בייצוג השואה


"לכתוב שירה אחרי אושוויץ זו ברבריות", כתב הפילוסוף היהודי-איטלקי תאודור אדורנו בשנת 1949.


ולא בכדי.. השואה איננה ניתנת לייצוג. או כפי שכותב ו.ג.זבאלד על ז׳אן אמרי , עיתונאי ומסאי הצרפתי ששרד את מחנות הריכוז אושוויץ ובוכנוולד: רוב עיסוקה של הספרות שנכתבה על ובעקבות השואה הוא בסופו של דבר (ב)חיפוש אחר צורה לשונית שבאמצעותה יהיה אפשר לבטא חוויות ששיתקו את יכולת הביטוי.

כאמור, לספרות קשה מאוד לתאר את הזוועה, להעמיד מראה מול המציאות היומיומית באירופה בין השנים 1940-1944 ולתאר, מילה במילה ובאופן מדויק, את הגירושים, את הרדיפות, את האכזריות ה(בלתי)אנושית, את ההרג הסיסטמתי, את אובדן צלם האנוש של הקורבנות ושל התליינים גם.


אך יותר מכל קשה לה לספרות לתאר את התליין, את האחראי למעשים המתוארים כאן למעלה, את האיש שמאחורי המדים, את הנאצי כבן-אדם.


ספרים העוסקים בתקופת השואה לא חסרים.. אולם כאלו המסופרים מנקודת מבטו האקסקלוסיבית של התליין, אין הרבה. את יומניו של גבלס לא תיזכו לקרוא בעברית או באנגלית בשנים הקרובות, ואת מיין קאמף, שנכתב שנים לפני מלחמת העולם השניה, קוראים בעיקר מאחורי שערי האקדמיה, גבוה גבוה במגדל השן..


איך בכל זאת נזכה להציץ לתוך נפשו של הצורר? איך נבין את מניעיו, ניחשף למחשבותיו, נקרא את נימי נפשו? מזה כמה שנים אנו עדים לתופעה חדשה בספרות.. תת-ז'אנר חדש נולד, ספרות העוסקת במאורעות השואה, המסופרות מנקודת מבטו הייחודית של התליין, בניגוד לזו של הקורבן.


ב2006 זכינו להיכרות עם התליין באמצעות דמותו של מקס אוהה, גיבור ספרו של ג'ונתן ליטל (את הפוסט שכתב גל ברזילי על נוטות החסד תוכלו לקרוא פה.) לאחרונה ראה אור בצרפת ספרו של רומן סלוקומב, אדוני המפקד (מצרפתית, Monsieur le Commandant,) הנמסר מנקודת מבטו של צורר אחר, לא נאצי אמנם, אך אנטישמי לא קטן.

הסופר ומחזאי הצרפתי פול-ז'אן הוסון הוא בורגני קתולי ורפובליקני קנאי, אנטישמי מובהק ותומך נלהב במארשל פטן ובשיתוף הפעולה עם הכובש הנאצי, שיתוף שהוא מאמין שיעשה רק טוב לשני העמים.


בתחילת אדוני המפקד, מחתן הוסון את בנו אוליבייה עם אילסה, שחקנית קולנוע גרמניה שהופיעה במספר סרטים מצליחים בשנות השלושים של המאה העשרים. לשניים נולדת בת. באיזשהו שלב הוסון האנטישמי מתחיל לחשוד באילסה, על אף חזותה הארית. הוא שוכר בלש פרטי שיפשפש בעברה ומגלה, למורת רוחו, שהוריה של אילסה הם יהודים.


הוסון, שמוצא את עצמו נמשך באופן בלתי נשלט לכלתו, שומר את המידע לעצמו.


ידעתי במהלך חיי, במובן התנכ"י של המילה, מאות נשים: נערות מבית טוב, איכרות, משרתות, תופרות, פרוצות, מרקיזות, קלות-דעת, בורגניות, אחיות, דיילות, דוגמניות, שחקניות תיאטרון, פלרטטניות, סטודנטיות, קוראות נאמנות ועוד ועוד [...] היום, אני מתבונן בעברי. מה נותר לי מכל החיבוקים המשכרים, מכל הנשיקות הסוערות, מכל הליטופים, הנשיכות, הגניחות, הצעקות, מהטירוף? מדפיקות הלב הסוערות, מההתעלויות ומהירידות, ומהאקסטזות העילאיות? מה נותר? לא כלום


אני רוצה להתעכב בבחירה הזו של סלוקומב ושל ליטל, לתאר את התלייין כסוטה (לעיתים קרובות מינית), שכן היא מהדהדת עבורי את אי-האפשרות שמזכיר אדורנו לעיל, לתאר את הזוועה, פשוטה כמשמעה. 


מקס אוהה של ליטל וז'אן-פול הוסון של סלוקומב שניהם אנשים בודדים המחפשים קירבה בדרכים 'לא נורמאליות', רוצה לומר לא נורמטיביות.. 


הסטייה הזו, הדוויאציה מהנורמליות, היא זו שמסייעת לסופר לתאר את המפלצת שבאדם: הוסון הנמשך לאשתו של בנו (משיכה המשולה לגילוי עריות) ואוהה הנמשך לגברים הינם נציגיה הנאמנים ביותר של 'הנורמה' בה בעת שהם מייצגים את הסטייה ממנה.


שהרי אם נציג את התליין כאדם מן המניין, בעל מסור, אב למשפחה, אדם 'נורמטיבי' - איפה תבוא לידי ביטוי ה'חייתיות' בדמותו? איכן מתחבא הפרא בתוך האדם? 


***

זאת ועוד, שני הספרים שלפנינו, נוטות החסד ואדוני המפקד, כתובים כווידוי: "אחי בני האדם, תנו לי לספר לכם איך זה קרה", מבקש מקס אוהה מקוראיו בפתח הרומן עב-הכרס נוטות החסד, וסוחף אותנו לתוך טקסט שאורך קרוב ל1000 עמודים; ואילו אדוני המפקד כתוב כמכתב ארוך שכותב ז'אן-פול הוסון למפקד האס-אס, השטורמבאנפיהרר ה.שולנהאמר. 


הצורך הזה להתוודות הוא ככל הנראה זה שמושך את הקורא להתמיד ולקרוא ברומנים הללו, גם כשהזוועה המתוארת בהם נעשית קשה מנשוא: אצל ליטל אלו ההוצאות להורג ההמוניות במזרח אירופה; אצל סלוקומב אלו הפמפלטים האנטישמיים ופרו-נאציים בהם מביע הוסון את סלידתו הברורה מהיהודים (סלידה שהקורא נחשף לה באמצעות מאמרים שהוסון מפרסם בעיתונים צרפתיים, הקוראים להשמדת העם היהודי, ונמסרים מילה במילה במכתבו של הוסון למפקד הנאצי.) על אף שאין חידוש פה עבור הקורא הישראלי המודע היטב לשיתוף הפעולה ששרר בין רבים מהצרפתים והנאצים במהלך מלחה"ע השניה, קטעים רבים ברומן אינם 'נעימים' לקריאה ואף צורמים..


בתרבות המערבית (הנוצרית) לוידוי מטרה אחת: בקשת מחילה. במקרה שלנו: המספרים חושפים בפני הקורא את מעשיהם או את הזוועות להן היו שותפים ונקטו או לא נקטו עמדה כדי למנוען. הקורא, במודע או לא, מגלה אמפטיה כזו או אחרת כלפי הגיבורים, ועם אמפטיה זו מתפתח אט אט במהלך הקריאה תהליך של הבנה. והבנה, כידוע, היא גם קבלה.

***

הארכתי די בדברי. רציתי לחלוק עמכם כמה מחשבות שעלו במוחי בתום הקריאה בספרו של רומן סלוקומב. בקרוב יהיה הספר זמין לקריאה בעברית. תוכלו אז לשפוט בעצמכם.

3 תגובות:

  1. חזק, חזק מאוד הפוסט. חשובה השאלה האם יתכן באמת להיות 'אדם נורמטיבי' ובה בעת לבצע רצח עם שיטתי, אגב, חשוב לזכור, שמקור כוחה הראשוני של המפלגה הנאצית, בא מארגון האס. אה, שבראשו עמד רוהמר, ארגון זה שנוהל כארגון צבאי לכל דבר ומנה כמה מיליוניי חברים, ראה בהומוסקסואליות סוג של אידאליזציה של הגרמני החדש, הנשען על התרבות היוונית. כך שזה לא מופרך כל העיסוק המיני הזה. אגב העולם בכלל בין שתי המלחמות הגדולות, ביחוד בגרמניה נחשף לפתיחות עד הפקרות מינית, מתוך תחושה של ארעיות העולם. אני מוכרח לומר, שגם אם בין המבתעים של הרציחות, המעודדים אותם, השותפים לכך היו אנשי משפחה נורמלים, אין לי ספק שהם לא נותרו כאלו, בדיוק כפי שהקורבנות לא נותרו אותם אנשים שהיו לפני המלחמה. רק חשוב לזכור שהתנהגות אנושית היא לעיתים מפתיעה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%95%D7%99_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%92%D7%A8%D7%9D
    http://www.youtube.com/watch?v=Xu19imN9fqA

    השבמחק
  2. אכן, פוסט חזק.. מקדים בחודש את יום השואה...
    הקורא הישראלי, או היהודי, באמת לא ימצא חדש בספר, אולם הרצון והצמא שלנו לדעת עוד ועוד על הנושא לא יודע שובע.
    בפוסט אחר שלך, או של גל, כבר אמרתי שלמרות שאני לא בת לניצולי שואה, בת לעדות המזרח, וכמי שהתוודעה לנושא הזה בעצמה בגיל מאוד צעיר, הנושא הזה לעולם יעסיק אותי.
    זה די "קל" להשליך נושא כאוב, קשה וסוטה על נושא המיניות.
    נוטות החסד עוסק דווקא בנושא מנקודת מבט נגדית. אגב, גם ניר ברעם כתב ספר על מלחמת העולם השנייה מנקודת מבט גרמנית...
    פוסט חזק, שהבלבול והכאב שהותיר בך ניכר מאוד

    השבמחק
  3. זהו אחד הפוסטים האינטליגנטים ביותר בנושא השואה וספרות השואה. מומלץ ביותר.
    גדעון גלעדי, אתר בוקספר

    השבמחק