שירה, במובן הרחב ביותר

לעיתים קרובות מדברים על קסמם של הספרים. אך אין מזכירים מספיק שזהו קסם כפול. ישנו הקסם שבקריאתם, וישנו הקסם שבדיבור עליהם. החן שבקריאת ספר של בורחס מצוי בכך שבזמן שאנו קוראים אנו חולמים על ספרים אחרים, מומצאים, חלומיים, פנטסטיים. כך, במרוצת כמה עמודים בלבד, שני הקסמים באים לידי ביטוי. 
אמין מאלוף, האבודים


אנו קוראים ספרים רבים במהלך חיינו, אך מעטים מהם מותירים משקע. אם התמזל מזלנו ונותרה מקריאת ספר בן כמה מאות עמודים ולו שורה או שתיים של תְּבוּנָה צרופה, הרי שיצאנו נשכרים מן הקריאה כפליים.

לעיתים רחוקות מזדמן לנו לקרוא סופרים שראיית העולם שלהם כה עמוקה וחודרנית, ושהקריאה בספריהם כמוה כגילוי מחודש של עולם ישן-נושן, או לחילופין, שהיא מאפשרת מבט מחודש על עולמנו הישן.


הכוונה לסופרים כמו מרסל פרוסט או סול בלו ויצחק בשביס זינגר (אם למנות סופרים יהודים שהלכו כבר לעולמם) או ג'ורג' סטיינר ופיליפ רות (אם למנות סופרים יהודים שוודאי לא יאריכו עוד ימים רבים..) שכתביהם המאוחרים מצליחים לעיתים קרובות להבליח מעט אור מבעד לאפילה הגדולה שמפזר הרעש הלבן של חיי היומיום לכל עבר.


בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא שני סופרים ארגנטינאים שאהבתם לספרים ניכרת בכל שורה מכתביהם ושכתיבתם על ספרים היא לעיתים קרובות משל לעולם גדול הרבה יותר מזה המתקיים בין הכריכה הקדמית וגב הספר. הכוונה לאלברטו מנגל ולרבו ומורו, הסופר חורחה לואיס בורחס.

***

עובדה ידועה היא שמרבית המורים של האנושות לא היו סופרים אלא נואמים.

מלאכת השיר מאת חורחה לואיס בורחס (ראה אור בהוצאת בבל) מאגד שבע הרצאות שנשא הסופר באוניברסיטת הרווארד ב1967 על שירה במובן הרחב ביותר שלה.

נאומיו של בורחס, כשמו של הספר בו פורסמו, עוסקים באמנות השירה, אולם ניתן להכיל את ממצאיו והארותיו גם לגבי ז'אנרים ספרותיים אחרים, ביניהם הרומן, המרכזי כ"כ לספרות המאה העשרים (ומבחינה זו, אנו עדיין מצויים בעיצומה של המאה העשרים. עדיין לא נמצא ז'אנר ספרותי דומיננטי שיאפיין את המאה העשרים ואחת.)

***

כה מעודנת ומסתורית היא אמנות השירה!

ספרות, ויש שיאמרו אמנות בכלל, היא אמצעי לבריחה מהקיים.

רבים מאיתנו היו רוצים, אולי, להתקיים בספירות אחרות, פחות ממשיות, פחות מוחשיות, יותר דימיוניות.. להתנתק מהיומיום ולחיות בספירה אידיאלית, בין המוזות וההחאריטות. אולם היצירה איננה חייבת להיות מנותקת מחיי היומיום, אומר לנו בורחס. היא איננה חייבת להתקיים בספירה שונה, מנותקת מההווה המאיים, שכן:


החיים, אני בטוח, עשויים שירה. השירה אינה נטע זר; היא אורבת לנו, כפי שנוכל לראות, מעבר לפינה. היא עשויה לצוץ לפנינו בכל רגע.

כך הופך הספר לאובייקט נחשק בה בעת שהוא סמל לחמקמקותו של הידע ולחוסר האפשרות שבסיפוק התשוקה:

לפעמים, כאשר אני מביט בספרים הרבים שבביתי, אני חושב שאמות בטרם אגמור לקרוא אותם, ואף על פי כן אינני יכול שלא לרכוש ספרים חדשים. בכל פעם שאני הולך לחנות ספרים ומוצא ספר על אחד מתחביבי, למשל השירה האנגלית העתיקה או השירה הנורדית, אני אומר לעצמי: ״חבל שאיני יכול לקנות את הספר הזה; כבר יש לי עותק אחד בבית.״

הציטוט הזה מזכיר לי משפט מתוך ספרו של אלברטו מנגל, שכאמור שימש כנער הקריאה של בורחס, כשזה האחרון איבד את מאור עיניו בערוב ימיו, ציטוט שמלמד על השקפה אופטימית הרבה יותר מזו של בורחס:

אינני מתחרט על הספרים שלא קראתי ושאולי לא אקרא לעולם. אני יודע שספריי ניחנו בסבלנות אינסופית. הם יחכו לי עד סוף חיי

יהיו אשר יהיו הנסיבות שמניעות אותנו לקריאה, הספרים שנחזיק בין ידינובגיל שלושים או בגיל חמישים, לא יהיו אותם הספרים שנקרא בגיל שישים:

וכך משתנה השפה. הרומאים ידעו זאת היטב, גם הקורא משתנה [...] לעולם אין אדם יורד אל אותו נהר פעמיים [...] ״הנהר נשאר, כמובן, אבל המים מתחלפים״ [...] גם אנו משתנים, אנו ארעיים ובני חלוף כמו הנהר.

השפה משתנית כל הזמן וגם התקופה בה נקרא הספר משליכה את מטעניה על הקריאה, ועל כן:

השירה היא חוויה חדשה בכל פעם. בכל פעם שאני קורא שיר אני חווה חוויה. וזו השירה. 

***

מלאכת השיר היא שכיית חמדה שכל אוהב ספרות ושוחר תרבות חייב להתעטר בה. לא אחת בעת הקריאה בספר הנפלא והקטן הזה עולה ההרגשה שאנו מקשיבים לפניני החוכמה של זקן שבט. הקורא הקשוב ייתלה על מילותיו כפי שוודאי רותקו אליהן מאזיני ההרצאות שנשא בהרוורד לפני יובל שנים כמעט. יש דברים שהזמן לא משנה, רק משביח.

Nowhere Man

מי מאתנו לא השתעשע אי פעם במהלך חייו, ברגע של חולשה או ככניעה לחלומות בהקיץ, לרעיון, לקום וללכת. להתנתק מהשרשראות שכובלים אותך לכאן ועכשיו ולהיעלם, לצמיתות, או לפחות לזמן מה?

פלירטוט עדין עם הגורל, או משאלת מוות? (שהרי בריחה מהעצמי היא סוג של התאבדות. מותו של האגו, אם תרצו. או שמא קריאת חיים ראשונה.)

ספרו של הסופר האירי גרג בקסטר (Greg Baxter), הדירה (The Apartment) מסופר מנקודת מבטו של גבר אמריקאי ששמו איננו נמסר (מאין Everyman, או שמא Nowhere Man) שעובר לגור בעיר אירופאית שאיננו יודעים מה שמה (מעין קוסמופוליס, כל-מקום, או לחילופין, אף-מקום).


אם ספרו הראשון של בקסטר, הכנה למוות (A Preparation for Death - טרם קראתי. כותרתו הרתיעה אותי) עסק בהתמודדות היומיומית עם קשיי החיים (בקסטר מתאר שם את ניסיונותיו לשרוד כסופר, תוך כדי שמערכת היחסים שלו עם בת זוגתו מתפוררת והוא שוקע במרה שחורה) - הרי שספרו השני, הדירה, עוסק באחת התוצאות האפשריות של התמודדות זו - בריחה, או כניעה, אם תרצו:

For much of my life, I existed in a condition of regret [...] Whenever I think of my past now I think of a great black wave that has risen a thousand stories high and is suspended above me

***

I could fill the silence by talking about the past, but I try not to think about the past

העבר הוא מקום אפל, או לכל הפחות מקום מטריד, והמספר של הדירה עבר אל העיר האירופאית הזו כדי לברוח מרוחות העבר הטורדות את מחשבותיו. בעיר הזרה הוא מנסה להתערות בהמון, להיעלם ולהישכח, משימה שנידונה מראש לכישלון, שכן:

You can never escape who you are, never truly anonymize yourself

בניסיון להטיל בכל זאת עוגן בקרקע החדשה ולמצוא יציבות בעיר הלא מוכרת, מחפש המספר אחר דירה אליה יעביר את מרכז חייו. שם הספר עלול להטעות את הקורא ולגרום לו לחשוב שזו מהותה העמיתית של העלילה - אך כאמור, חוסר ההיתכנות של המשימה הזו היא-היא שעומדת בליבו של הספר שלפנינו.

מילה אחרונה: פעמים רבות, לאורך הקריאה בספר, מצאתי את עצמי מנסה לאתר היכן מתרחשת העלילה, לשים את האצבע על המיקום המדויק בו נמצא המספר, להבין בעזרת הרמזים הדקים לאיזו עיר הוא העתיק את מושבו, כאילו התכוון הסופר לשחק במחבואים עם הקורא. זו רק אחת התחבולות המעניינות בהן משתמש הסופר ברומן החמקמק הזה שאף אם בתום הקריאה איננו גורם לתחושה של שובע, או לחילופין רעב לעוד פרטים לגבי עתידו של גיבור הרומן, הרי שהוא מותיר את הקורא סקרן לגבי ספריו הבאים של בקסטר.

הספרות איננה מכבדת דבר

לעיתים קרובות, בשעת קריאת ספר כזה או אחר, אני תוהה: מה הניע את הסופר לכתוב את הספר הזה? מה גרם לו לבחור בדמות כזו או אחרת? בנראטיב כזו או אחר.. מה מניע את תהליך הכתיבה?
 

לאחרונה קראתי שני ספרים שעלילתם מתרחשת ברובה בפראג, בירת צ׳כוסלובקיה. שני הספרים נכתבו ע״י סופרים צרפתיים, ופורסמו בהפרש של כמה שנים, ושניהם עוסקים (האחד בחלקו והשני רובו ככולו) בתקופת מלחמת העולם השניה ובהשפעתו של הכיבוש הנאצי על החיים בעיר בזמנים אלו. האחד הוא ׳לרוץ׳ מאת ז׳אן אשנוז, והשני HHhH, זוכה פרס הגונקור לרומן הראשון לשנת 2010 מאת לורן בינה (Laurent Binet).

בפוסט הזה אתמקד בעיקר בספרו של בינה, HHhH (לאשנוז אקדיש פוסט משלו, אל דאגה.) 

לשמו האניגמטי של הספר מספר משמעויות: ראשית HHhH אלו ראשי תיבות של ביטוי שרווח בגרמניה הנאצית: Himmlers Hirn heisst Heydrich (למוח של הימלר קוראים היידריך) שביקש להדגיש את מידת חשיבותו של ריינהרד היידריך במשטר הנאצי: הוא האיש שמאחורי אחד האנשים המרכזיים ברייך השלישי. אולם לאות H משמעויות נוספות בשפה הצרפתית : H גדולה מייצגת את ההיסטוריה, קניינה של האנושות כולה; h קטנה מייצגת את הסיפור האישי, האינדיבידואלי. עוד נקודת מבט: H בצרפתית נהגית כ'האש' או Hache, שמשמעה גרזן, רמז לכוחה הקטלני של ההיסטוריה ולקרקע הבעייתית עליה דורך בינה כשהוא מבלבל בין הנראטיב ההיסטורי לנראטיב האישי.

***

אני לא רוצה לכתוב עוד ספר היסטוריה. אני רוצה ליצור מן הסיפור הזה מעשייה משלי. אולי בשל כך מתערבבים החיזיונות שלי עם העובדות המוכחות.

HHhH נולד בדיוק במקום השבר הזה שבין היסטוריה (כלומר, עובדה) וסיפור (כלומר, בדיה). המתח הזה בין שני תחומים כה מנוגדים מוליד את החיכוך, ובינה, שמודה היטב לבעייתיות שבכתיבה על תקופה כה טעונה, ומנקודת מבט ספרותית במיוחד, חרד מחילולה של הפרה קדושה:


אני מקווה שמבעד לשכבת האידאליזם העבה שאני מעניק לסיפור הבדיוני הזה, המציאות ההיסטורית תשתקף באופן חד צדדי ותיראה בבהירות

***
 

במה בעצם עוסק האינפרא-רומן HHhH? האם זה סיפורם של הצנחנים הצ'כיים האמיצים שהשתתפו בהתנקשות בהיידריך, "הקצב מפראג", "המפלצת הבלונדינית", "התליין"; או שמא מדובר בתיאור ארוך של קורותיה של צ'כיה ובירתה פראג, אחד המרכזים התעשייתיים הגדולים והחשובים ביותר של הרייך השלישי, ערב מלחמת העולם השניה; או אולי זה דו"ח מעקב אחר גורל היהודים באירופה בפרט ומהלך הפיתרון הסופי בכלל; או האם מדובר, בסופו של דבר, בשיעור מתוחכם בהיסטוריוגרפיה גרידא? לעיתים קרובות במהלך הקריאה בספרו של בינה נראה שלו בעצמו קשה להחליט. 

הנה, כך הוא מתאר את רגע פלישת הכוחות הנאציים לפראג: 

בשעה תשע נכנס הטנק הגרמני הראשון לעיר. למעשה, אינני בטוח שזה טנק..

מנין בעצם נולד הרומן? מה גרם לבינה להקדיש מספר שנים מחייו למחקר וכתיבה על נסיבות ההתנקשות בבכיר נאצי בפראג של 1942? 

ספר זה הוא תוצאה של כמה מילים שנמסרו לנער ע"י אביו.. 

ואולם, היידריך איננו הדמות המרכזית של הרומן הזה, כפי שמעיד בינה: 

[היידריך] הוא המטרה, אך הוא איננו השחקן המרכזי במערכה. כל מה שאני מספר עליו משמש כתפאורה בלבד, באיזשהו אופן

***

הסיפור שלי פעור כמו רומן, אולם ברומן רגיל המחבר הוא זה שמחליט על מיקומם של החורים בעלילה, זכות שנמנעת ממני משום שאני עבד לנקיפות המצפון שלי

לאורך הרומן, בינה בודק ללא הרף את מגבלות הכתיבה שלו ואת זיקתו של הנראטיב הפיקטיבי שהוא כותב ל'אמת' ההיסטורית, שכביכול איננה צריכה ש'יכתבו' אותה, היא מעל לכל נראטיב.. 

בינה טרוד כ"כ מהבעייתיות האינהרנטית לכתיבה הספרותית על אירוע היסטורי עד שהוא מונע פעמים רבות מהעלילה שלו להתפתח.. כך, את מאתיים ומשהו העמודים המקדימים את האירוע המרכזי בספר (כלומר, ההתנקשות בהיידריך), בינה ממלא בעשרות סיפורים שוליים, אנקדוטליים ברובם, שכן אין לו עניין ממשי בתיאור אירועים מרכזיים בהיסטוריה של הרייך השלישי ובהתפתחות מלחמת העולם השניה והשואה - אלפי היסטוריונים עם מבט רחב ואמינות גדולה משלו כבר עשו זאת לפניו..


זהו קרב אבוד מראש. אני לא יכול לספר את הסיפור הזה כפי שהוא קרה באמת [...] אני מכה ללא הרף בקיר ההיסטוריה שעליו מטפס ומתרחב ומתרומם ומתפתל קיסוס הסיבתיות המייאש, מבלי לעצור אף לרגע 

עם זאת, בינה צתליח למצוא פירצה, ופותר את עצמו מאחריות תוך שהוא משתמש בציטוט של פלובר כהשראה:

"ערכן של שאיפותינו עולה על ערכן של פירות ידינו."

***

בלתי נמנע, לדידי, להשוות את HHhH לספרו של ג'ונתן ליטל, נוטות החסד. ואכן, אחת הביקורות המרכזיות שהופנו כלפי ליטל, נגעה לעניין האוטוריטה שלקח לעצמו הסופר כשניגש לכתוב אפוס היסטורי שנוי במחלוקת בז׳אנר ספרותי שלא הלם, לדברי המבקרים, את היריעה ההיסטורית בה הוא עוסק. האשימו אותו בזילות החומר וביומרנות בלתי נסבלת ובינה, שהתחיל לכתוב את ספרו במקביל לפרסום ספרו של ליטל ב2006, חרד מהתוצאות של פרסום ספר נוסף שההיסטוריה היא כחומר בידיו.

בינה חולק בHHhH את רשמיו מקריאת ספרו של ליטל, ואף אינו חוסך שבטו מנוטות החסד (יתרה מזאת, עשרים עמודים בהם משתלח בינה בליטל הוצאו ע"י עורך הספר מן המהדורה הסופית וניתן לקרוא אותם בנפרד מספרו של בינה פה).

הבעיה עם רומן היסטורי כמו ספרו של ליטל, כותב בינה בקטע שהוסר מספרו, היא שהוא מערבב באופן נפשע בין האמת ובין המתקבל על הדעת.

ובספרו הוא אף מוסיף:

מקס אוהה [...] הוא דמות ראי של תקופתנו: ניהיליסט פוסטמודרני [...] נוטות החסד זה "וולבק אצל הנאצים", פשוטו כמשמעו.

קשה להסכים עם הדטרמיניזם הבלתי מתפשר של בינה, שנגוע לדעתי במין נאיביות נורא אמריקאית: יש טוב ויש רע, וניתן לבחור צד אם רק רוצים בכך. תהא אשר תהא גישתו של הקורא בנוגע לעמדות הנחושות שמציג בינה, הקריאה בספרו, גם אם לעיתים מייגעת ומכבידה, היא בסופו של דבר גם מעניינת ומעוררת מחשבה.