יום ראשון, 16 בדצמבר 2012

סבל מזכך


בואו נודה בכך. כולנו (טוב נו, מרביתנו, יש בכל זאת כמה ברי מזל בינינו,) מעבירים את ימינו בבהייה במסך, בפנקסנות משמימה, או בביצוע משימות מיותרות שנגזר עלינו להרוויח את ׳לחמינו היומי׳, כמאמר הנוצרים, באמצעותן.

מה גורם לנו, בכל זאת, בתום היום, לפני שניכנע לשינה, לברוח אל בין עמודי הספרים, לצפות בסרט של הצגה שניה או בסדרת טלוויזיה ישנה, רק כדי לגלות שם את בבואתנו, לצפות בשקף חיינו הנעים אל עבר שומקום?

מרבית הספרות שקראתי, מאז שהחלתי לקרוא (יודעים מה, מרבית הספרות שאי פעם נכתבה) עוסקת באדם (גבר, בד״כ) ברגע של מצוקה גדולה: מיוליסס שנלחם באלים ובאיתני הטבע, דרך המלך ליר שנאבק ביצריו תוך שהוא מרחיק מאליו את אהוביו וממית אסון על ממלכתו, ועד למרסו של קאמי (הזר) שנע באדישות מוחלטת בין הלוויה ורצח וממית על עצמו קלון... (אם יש משהו שספרות המאה העשרים הוכיחה, הרי זה שגם סבלו של אחרון האדם, הקטן שבקטנים, גדול כמו זה של מלך רם..)

מה שמוביל אותי לשאלה הבלתי נמנעת, שטורדת אותי מידי פעם (אך לא מספיק, ככל הנראה, כדי לשנות את דפוס הבחירות הספרותיות שלי..) מה גורם לנו להפוך לעדים מבחירה לסבלם של אחרים. אמפתיה? אגוצנטריות? (רגע של הזדככות, התרוממות הנפש לנוכח מצוקותיהם של אחרים,) או שמא אנו פשוט אוהבים לסבול, נהנים מכל רגע של כאב, ומבקשים להאריך את הדממה שבין הדפים ובין העין שקוראת אותם, ולו לעוד רגע קט בלבד..

השם של העולם (The Name of the World) הוא הרומן השישי של המשורר, סופר ומחזאי האמריקאי דניס ג׳ונסון. הספר ראה אור בארה״ב בשנת 2000 ובתרגום לעברית בשנת 2009, בהוצאת בבל.

בארץ, כאמור, תורגם עד כה רק ספר אחד פרי עטו, אך בעולם הרחב הצליח ג'ונסון לרכוש לו כבר תהילה לא קטנה, ואף הוזכר, בראיון שהעניק הסופר האמריקאי-יהודי פיליפ רות לאחרונה, כאחת הסיבות שהסופר הזקן הפסיק לכתוב בגללן..

במרכז הנובלה הקצרה הזו, שאורכה במקור כ120 עמודים בלבד, מייקל ריד, מרצה בעיירת קולג׳ נידחת, שאיבד את אשתו ואת ביתו בתאונת דרכים, ארבע שנים לפני ההווה הנראטיבי.

השקט והשלווה, המאפיינים את העיירה הקטנה ואת החיים האקדמיים בכלל, משמשים כקונטרסט לחיים הקודמים שניהל מייקל, כיועץ פוליטי בוושינגטון, בשירותו של סנטור פופולרי אך שנוי במחלוקת:

In the scholarly world, the world of the mind, much more than in the world of politics, it's common to meet people who've truly earned their comfort, at least in a sense, having labored through and left behind the parts of childhood so unpleasant for scolars, brains, intellectuals. And here they are, respected and safe at last, while the others slug it out in the marketplace.

הציטוטים בפוסט זה מובאים מהמקור, האנגלי. עם הקוראים סליחה :(

The reason most of us seem so sane is we're clinging by our fingernails.

במשך מרבית הנובלה הזו, מייקל נע ונד כמת-מהלך, תלוש ומוכה יגון, סופג את כל מה שקורה סביבו אך מסרב להשתנות בעצמו, להרפות מן האבל, כאילו הגיע למבוי סתום: 

For precisely four years i'd hovered like this around my own past. A ghost moving in the mist. Circling, attending, ministering the to the great beshrouded monolith.

ובמקום אחר:

I sometimes came to turnings in the darkness and wondered if this were a labyrinth.
 
אולם על אף שהוא מוטב היטב לסכנה הגלומה לו, הוא אינו יכול להשתחרר מהאחיזה האיתנה שהאבל מחזיק בו:


For a long time now i'd really had little to do with the source of my grief. I was in fact quite free of it. Yet my devotion remained. Nothing was required of me. I just had to put one foot in front of the other, and one day I'd wander wide enough of my dark cold sun to break gently from my orbit. 

הישועה מגיעה, איך לא, בדמותה של אישה צעירה בשם פלאוור (פרח), אמנית ורקדנית סטריפטיז, אישה משוחררת ונטולת עקבות השובה את מבטו של מייקל מן הרגע הראשון. בזכות נוכחותה המשחררת, המספר זוכה לרגע של הארה:

It was like waking from a nightmare in which i'd been paralyzed. Like discovering that gravity itself had been only a bad dream.

אעצור כאן, כדי לא לגלות יותר מידי על הספר שלפנינו. אומר רק זאת: הקריאה בהשם של העולם, אולי מפני שהתחוללה במזג רוח חורפי-סהרורי, לא היתה קלה. הנראטיב של דניס ג'ונסון עלול לחלחל כמו מים קפואים וליצור משקע מעיק ומדכדך אף בליבו החם ביותר של מי הקוראים של בלוג זה. עם זאת, חווית הקריאה בספר אינה אלא סוג של סבל מזכך.

11 תגובות:

  1. הסבל הוא אחד מאבני הבניין של הדי.אן.איי. האנושי, כך שהעיסוק בו הוא בלתי נמנע. אינני בטוח שמדובר בעיסוק מזכך, אלא יותר הצורך של בני האדם לפצח את סוד קיומם. בעוד שהמדע עוסק בפיצוח המרכיבים החומריים של הגנום האנושי הספרות עוסקת בפיצוח המרכיבים של הארכיטיפים התת מודעים הקולקטיביים, אם להשתמש בשפתו של יונג. פוסט זה מפליא בניסוחו המדויק לעסוק במוטיב זה וכנראה אף הספר שדרכו הוא מעלה את אחת השאלות הנצחיות של הקיום האנושי. עם זאת עלי להסכים שקריאה היא עניין מזכך. ואני מצר על כך שאין אני מזוכך די הצורך.

    השבמחק
  2. הרבה סטריאוטיפים יש בפוסט הזה שלך... :(

    ובכל זאת - סבל גורם לאדם הממוצע (כן, סטריאוטיפ) לרצות ולקרוא את הספר

    השבמחק
  3. סטריאוטיפים? היכן, מירב? תמהני..

    השבמחק
  4. מסכימה ולוקחת מגל "הסבל הוא אחד מאבני הבניין של הדי.אן.איי. האנושי, כך שהעיסוק בו הוא בלתי נמנע."
    סבל האחר מלמד אותנו על פרופורציות, ממקם אותנו בעולם, ומלמד אותנו על הסבל שלנו. צריך לקרא, ללמוד ולא לשכוח שקיים כי בזמן שאתה רק קורא את זה, מישהוא אחר חווה את זה, גם אם זו דמות פיקטיבית ואני מאמינה שאין דמויות פיטיביות לגמרי.

    השבמחק
  5. המממ....
    כולנו (רובנו) מעבירים את ימינו בבהייה...(???)
    רוב הספרים על אדם (גבר) ברגע של מצוקה.. (??)

    קראתי כמה ספרים מנקודת מבטן של נשים (ולא רק שנשים כתבו אותו), כמה ספרים מנקודת מבטו של כלב (ואפילו די בהומור)


    ובכל זאת:
    הספרים הטובים באמת אלו הספרים שנכתבו על הסבל, על המצוקות, על האנושות!!!

    ושוב - אשמח מאוד לקרוא את הספר הזה...!!!

    השבמחק
  6. בזמן האחרון ואולי מאז ומתמיד, יש לך פתיחים חזקים כאלה שצריך להמשיך לחשוב עליהם וקשה לעבור לספר שהוא נושא הפוסט וכביכול העניין המרכזי :).
    ותגובה נהדרת משל גל למעלה. אם הצחוק תורם לזיכוך הרי שהשורה האחרונה הועילה לי לא פחות מקודמותיה החכמות :)
    ובהמשך גם לתגובה של מירב (היי מירב :)), אפשר גם לכתוב על רגעי האושר שאולי במהותם נגועים בגעגועים (ראו הציטוט השלישי מהפנר כאן: http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=168381&blogcode=13578518), אבל לא כל כתיבה שנוגעת במהות/בדי.אנ.איי האנושי היא כתיבה בראש ובראשונה על סבל...

    השבמחק
  7. תודה על התגובות, חברים. רוב הספרות העולמית נכתבה על ועל ידי גברים. עם זה קשה להתווכח, לדעתי. וחלק גדול ממנה עוסק בהתמודדות עם סבל או עם מרה גדולה. אולי זו רק נקודת המבט הפאטליסטית שלי (בכל זאת, אטלס..) אך נראה לי שירדתם לסוף דעתי, בסופו של דבר. המסר הועבר..

    השבמחק
  8. קשור או לא קשור, כתבת שהגיבור איבד את אשתו ואת ביתו בתאונת דרכים וזה הזכיר לי את הדמות הטלוויזיונית של הפתולוג ליאו דולטון (מהסדרה silent witness) שגם איבד את אשתו וביתו, מה שהעלה בי מחשבה שמטרידה אותי כבר זמן מה...

    מה שמוזר לי לגבי דמויות של בלשים, רופאים או שוטרים (בספרים או בטלוויזיה) שהם כמעט תמיד רווקים או אלמנים (גם דמויות נשיות).

    ונדמה לי שהמטרה היא לא לגרום להם להיות יותר נגישים, ושקל יהיה להזדהות עם הסבל שלהם, אלא זה נכתב יותר בגישה "מחנכת" שאם אתה איש מקצוע אמיתי שהולך עם העבודה עד הסוף, לחיי משפחה אין חשיבות ופעמים רבות הם אפילו מטרד.

    השבמחק
  9. בריחה אל ספרות ואל קולנוע היא בעיני בריחה מעצמנו אל עצמנו. למצוא ולגלות את בבואתנו המציאותית, או את בבואתנו ההיפוטתית, או הנחלמת והנחפצת, או המוקצנת. לשחק בסימולציות, לדמות את עצמנו במקום הדמויות. איך היינו נוהגים לו היינו שם. זה תמיד אנחנו פלוס נקודות השקה, חפיפה והשוואה.

    השבמחק
  10. מסכים עם כל מילה, איתנה. האסקפיזם במיטבו איננו אלא שיבה אל עצמך, האמיתי. ובספרים, ובסרטים, וביצירות האמנות בהן אנו בוהים, מהופנטים, איננו אלא מוצאים את בבואתנו, מביטים בהשתקפות פנינו. אגב, מעניין בהקשר זה להזכיר שגם בספר זה, כמו בשתי יצירות אחרות שקראתי בשנה האחרונה (׳מייסטרים גדולים׳ של תומאס ברנהרד ו׳נקודת האומגה׳ של דון דלילו,) מתוארת סצינה דומה מאוד בה המספר מתאר כיצד הוא יושב במוזיאון, מהופנט מיצירת אמנות שמהלכת עליו קסם. זו נקודת הפתיחה של שלושת הספרים הללו ומשם, כביכול, מונעת העלילה.

    השבמחק
  11. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, אני מבינה למה התכוונת...
    אם לי היה קשה לקרוא את הספר, היה קשה גם להזדהות... (כן, כמו מים קפואים...)
    אך יחד עם זאת, אני כן אמשיך לחפש את הספרים שלו על המדף

    השבמחק