אומרים שבסלילי הדי אן איי של כל אדם ואדם רשומים מספר ימי חייו, ושניתן לנבא מראש את סופו, כלומר מתי יבוא יומו האחרון, ע"י קריאה בקוד הביולוגי המורכב הזה.
כך גם כל תקופה היסטורית, אם תרצו, מכילה בסלילי הזמן בהם נטוותה גם את סיפור סופה, ותפקיד ההיסטוריונים, אך לא רק הם אלא גם האמנים, וביניהם הסופרים והמשוררים, להדהד את השבר הזה טרם בואו, כנביאי זעם המתריאים מפני סופה גדולה.
כל תקופה בהיסטוריה האנושית מכילה אם כן את הסימנים לסופה הצפוי מראש, ויצירות האמנות הנכתבות לאורכה של כל תקופה משמשות כעדות להתפתחות ההרסנית הזו.
במבט לאחור על מאה ומשהו השנים האחרונות, נדמה שעל אף ההתפתחות העצומה בתחום הספרות, על שלל הז׳אנרים שנולדו וגוועו לאורכן, המסר הכללי היה ונותר זהה. במרכז אינספור רומנים ונובלות עמד אירוע מרכזי אחד: נפילת האדם (גבר לבן, מערבי, על פי רוב, אם כי היו גם כמה נסיונות להציג אלטרנטיבה לתרחיש הפלוצנטרי הזה, כמו גברת דאלווי של וירג׳יניה וולף, פעמון הזכוכית של סילביה פלאת או אפילו יומניה של סוזאן סונטאג..)
בנפילת האדם כוונתי למגוון רחב של נושאים, כמובן, ביניהם נמצא את מותן של האידיליות, את קץ האינדיבידואליזם, את התפוררות החברה (שוב, בעיקר המערבית, אך גם ה׳מזרחית׳, לעיתים קרובות בעקבות השפעתה ל החברה המערבית..). נמצא שם גם את אובדן האמונה, את ההתבדות מהאהבה וכיוצא בזה..
הקדישו כמה רגעי מחשבה ליצירותיהם של סופרים כגון ו.ג. סבאלד, ג.מ. קוטזי, ריימונד קארבר, תומאס ברנהרד או אפילו הרוקו מורקמי - סופרים שסגנון כתיבתם שונה בתכלית - ובטוחני שתרדו לסוף כוונתי.
פעמים רבות אני תוהה, ביני ובין עצמי, מדוע אני נמשך שוב ושוב לספרות כזו, המוקדשת כל כולה לקעקוע המציאות, להרס ולאבדון.. אני חושב שהתשובה מצויה יותר בזמנים בהם אנו חיים, זמני קצה (End Times) מאשר בנו עצמנו.. שהרי גם אנו הקוראים, בדיוק כמו הסופרים שמחברים את הספרים שאנו קוראים, לעיתים בסבל רב ולעיתים כבדרך אגב, איננו אלא יצירי התקופה בה אנו חיים.
מסקנה קצת עגומה, אולי, לאור אמירתו המפורסמת של וולטר (׳כל אדם הוא יציר התקופה שבה הוא חי, רק מעטים מסוגלים להתרומם מעל לרעיונות של תקופתם,׳) אך יש בה גם לא מעט פיכחון, כמדומני, ובעתות טרופות דעה אלו גם זה משהו..
אסיים עם קליפ קצר של הצלופחים (The Eels) ממנו שאלתי את כותרת הפוסט הזה.
