יום שישי, 9 באוקטובר 2015

חיים מתפוררים


אני זוכר את עצמי כנער, צופה בסרטים שעוסקים בהתמכרות לסמים, בד״כ על ידי בני נוער אחרים, סרטים כמו יומן נעורים - The Basketball Diaries בכיכובו של לאונרדו די-קפריו, טריינספוטינג המוכר, רקוויאם לחלום, פני צלקת בכיכובו של אל פצ׳ינו, או אפילו ארוחה עירומה - Naked Lunch, העיבוד הקולנועי לספרו הבלתי קריא בעליל של וויליאם ס. בורוז, שנכתב ככל הנראה תחת השפעת סמים.. וחושב לעצמי, כמו צופים רבים מן הסתם, ׳לכמה האדרה זוכים הסמים.. איזו במה מפוארת מקדישה התרבות להרס ולאבדון'.


שני ספרים שקראתי לאחרונה עוסקים בהתמכרות לסמים, ובסגנון החיים הכאוטי שאלו מכתיבים למתמכרים. האחד מאדיר ומפאר בדרכו, ואילו השני איננו 'עושה הנחות'.

אפתח דווקא בספר השני המציג, בדרכו, תמונה עגומה יותר של אורח החיים תחת השפעת הסמים. אפילו הכלבים (Even the Dogs) מאת הסופר הבריטי ג׳ון מק׳גרגור (John McGregor) הוא מסוג הספרים שלא הייתי מתוודע לקיומם אלמלא זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת הבריטית, בעקבות זכייתו בפרס אימפאק (Impac Dublin Literary Award 2012).

הספר מתחיל במוות. רוברט, שנכנע לחיים של צריכה בלתי מבוקרת של אלכוהול מאז שאשתו וביתו עזבו אותו, נמצא מת בדירתו. המוות של רוברט, כמו חייו, חסר משמעות, ומעט הטראגיות שאירוע אולטימטיבי שכזה זהעשויה לייצג בעיני הקורא הופכת גם היא לבאנאלית עד כדי רתיעה: המוות איננו אלא סופו של תהליך ארוך ומייגע של ריקבון, של מאבק הסובייקט בגופו-שלו עד שזה קורס מעול המשא.



No one had ever asked. And if they had. If they’d asked him how it felt. He’d say It’s like when you’re climbing a tree and the branch breaks off. You’re still holding on to the branch but you’re falling through


ובמקום אחר:

He waited years for them to come back, and when one of them did he was too drunk to see it. 

מכריו של רוברט, חבורה של אלכוהוליסטיים, או מכורים לסמים קשים יותר, רובם ככולם חסרי בית, עורכים לו הומאג׳. אך אין זה הומאג׳ הירואי או טקס מרשים. זו הזדמנות לשתות עוד קצת, לדבר קצת, ולהתפזר אחר-כך, איש איש לדרכו. 

רוברט הוא נוכח-נפקד לאורך כל הספר. אך רוב העלילה המולטי-פוקאלית של אפילו הכלבים נמסרת דווקא מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם דני, שנסרח ברחבי העיר עם כלבו, איינשטיין, בחיפוש אחר המנה (fix) הבאה.



כאמור, ריאליזם נוקשה, המתאר חיים מתפוררים:


Spent his life being asked to believe in things that turned out to be bollocks. I’m going clean. I’ll pay you back next week. This is only a temporary situation.

הנרקומנים, חסרי הבית, אינם בני אדם. האנושיות נעדרת מהם והם הופכים לשקופים וחסרי פנים:


They don’t see us, as we crowd and push around them. Of course they don’t. How could they. But we’re used to that. We’ve been used to that for a long time.

ובמקום אחר:


Most people going out of their way not to touch you all day, to not hardly brush up against you or even catch your eye or anything


***

ספרו של מקגרגור מציג תמונה עגומה למדי של החיים בצל ההתמכרות לסמים. ספרו של אדוארד סנט אוביין, Bad News, מציג תמונה דומה, אך מנקודת מבט שונה למדי..

חדשות רעות הוא הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, שכבר כתבתי עליו בבלוג זה. כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון פטריק בן החמש מעביר את זמנו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק בן ה22 שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)



Torturing his body to gratify his mind

פטריק מכור לסמים קשים. במהלך 48 השעות שהוא שוהה בניו-יורק הוא צורך מידה לא מבוטלת מהם: קוקאין והרואין, גלולות ספיד ושאר מיני מטעמים שהרחוב הניו יורקי כמו מקיא עליו.

How could he ever hope to give up drugs? ..... Life was so subjective. [...] How could he ever give up? It was love. It was coming home. 


ובמקום אחר:


Once he had taken heroin he could imagine being without it; when he was without it he could only imagine getting more. 


בניגוד לאפילו הכלבים, שם ההתמכרות לסמים מתוארת כאמצעי פופולרי לבריחה מנסיבות חברתיות מעיקות (עוני, חוסר), ההתמכרות של פטריק לסמים היא תחביב יקר שמפצה בעיקר על ילדותו האיומה והמועקות שחוזרות וצפות בעקבותיה. השימוש בסמים משמש כמפלט נוח וזמין ממציאות קשה ומייגעת:

Most of the 'quality time' in his life had been spent in a bathroom...

ובמקום אחר:

Just as some men wore a handkerchief in their breast pockets to cope with the emergency of a woman's tears, or a sneeze, he often tucked away a couple of syringes into the same picket to cope with the endlessly renewed emptiness that invaded him

באופן לא מפתיע אולי, חדשות רעות נקרא יותר בקלות מאפילו הכלבים, על אף ששני הספרים עוסקים, כאמור, באותה התמכרות לסמים. הצגת גיבור ספרו של סנט-אוביין כאנטי-גיבור, צעיר נצחי כמו קורט קוביין, או אפילו יותר מתאים, פיט דוהרטי, מסייעת לקורא לבלוע את הגלולה המרה, לא לפני שהוא משחק בה בלשונו, נוגס בה קצת ולבסוף בולע אותה בשקיקה. במקרה של ספרו של מק׳גרגור הקורא יעדיף לירוק את הגלולה..

יום שני, 5 באוקטובר 2015

טרמינוס


על מקומו של הים בתרבות המערבית כבר כתבתי בבלוג זה, לפני שנים מספר.. חלפו הרבה מים בירקון מאז, והנה שוב קראתי ספר שמתחיל ונגמר בים, The Sea מאת הסופר האירי ג׳ון באנוויל. הים משמש בספרות בעיקר כמקום מִפְלָט, מקום בו הדמיון יכול לפרוח. אך פעמים רבות הוא מסמל גם אִיּוּם, סַכָּנָה.

Every act of memory is to some degree an act of imagination
Gerald Maurice Edelman

ממה מורכבים הזכרונות? אילו פרטים חסרי חשיבות נשמרים בארכיוני המחשבה שלנו? מה משקלם הסגולי של הזכרונות? עד כמה הם עלולים להכביד על מהלך חיינו, להאט את צעדינו? עד כמה הם משטים בנו? מוליכים אותנו שולל. משווים לנגד עינינו מציאות שלא היתה ולא נבראה, או שמא היתה שונה בתכלית ממה שאנו זוכרים..


הים הוא הרומן ה14 במספר של באנוויל, וגם ספרו היחיד שקראתי עד כה. הספר זכה בפרס הבוקר היוקרתי בשנת 2005 וראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות ב2008 (פרק ראשון ניתן לקרוא פה.) הוא אף זכה לאדפטציה למרקע הכסף לפני שנתיים.

גיבור הרומן, מקס מורדן, היסטוריון של האמנות, חוזר לעיירת החוף בה חי בילדותו, בעקבות מותה של אשתו אן ממחלת הסרטן. הוא שוכר חדר באכסניה ששוכנת באחד מבתי החוף בו התגוררו בעבר בני משפחת גרייס, שעם ילדיהם נהג מקס הצעיר להעביר את ימי חופשת הקיץ של ילדותו. הוא מנסה את ידו בכתיבת מונוגרפיה קצרה על ציוריו של הצייר הצרפתי פייר בונאר (שאף לו היה יחס מיוחד לאשתו, מושא מספר לא קטן מציוריו) אך העבר, ובאי כוחו, הזכרונות, מושכים אותו ללא הרף אל המצולות והוא איננו יכול להסיר את אחיזתם בו.

Working from Memory

בניסיון לשים סדר במחשבותיו ו'לסגור מעגל', מקס מחיה את העבר במחשבותיו ומעלה זכרונות מימי ילדותו, שאם לא הצטיינו כ״כ בעליצות, הרי שלפחות היתה בהם הבטחה כלשהי של אפשרות.. אך כוחו של העבר הוא כוח מכלה. ובין כל הרוחות שמקס מעלה באוב בזו אחר זו, הוא הופך בעצמו למעין רוח רפאים, אדם נטול הווה שכולו שקוע בעבר:


I think I am becoming my own ghost

ובמקום אחר:

There are moments when the past has a force so strong it seems one might be annihilated by it

השקיעה בזכרונות הופכת מאמצעי למהות, ומקס שיושב ימים ארוכים בחדר האוכל השומם של בית ההארחה בו בחר להשתכן, צופה בים האינסופי ושוקע במחשבות על ימי ילדותו. זוהי כאמור שקיעה מסוכנת, מכלה, שכן המחשבה על כל מה שחלף ואיננו עוד מזכירה למדמיין את אלמותיותו ומגשרת על המרחק שנראה עצום אך איננו-באמת, בין החיים למתים:

We carry the dead with us only until we die too, and then it is we who are borne along for a little while, and then our bearers in their turn drop, and so on into the unimaginable generations

ובמקום אחר:

Perhaps all of life is no more than a long preparation for the leaving of it

ההשתחררות מכבלי העבר, כמוה כהתנערות מעול המוות. מעניינת במיוחד בעיני בחירתו של באנוויל בשם 'מורדן', שכונה הממוקמת בדרום לונדון, וגם תחנתו הסופית של קו הצפון (Northern Line) החוצה את לונדון מדרומה לצפונה. כאילו בחר הסופר, במודע או שלא במודע, להציב את גיבורו בנקודת סיום, טרמינוס, ממנה אין חזרה.

זה מזכיר לי ציטוט, מדכא למדי, מתוך סרטו של מייק לי, עירום:


Have you ever thought, right... I mean, you don't know... but you might already have had the happiest moment in your whole fucking life and all you've got to look forward to is sickness and purgatory?
התשובה? קארפה דיאם. קארפה פאקין דיאם.

יום שבת, 3 באוקטובר 2015

זיכרון ואשמה, או מצב הרומן


זמן רב נעדרתי מבלוג זה. הנסיבות אולי מובנות.. החלפת מקום עבודה, מעבר עם המשפחה לברלין.. והנה, נוצרה לה לפתע הזדמנות חדשה לכתוב למען קוראיי הספורים מעט הגיגים מנקודת מבט חדשה, אולי..

שני ספרים שקראתי לאחרונה, האחד עוד בישראל ואילו את השני רכשתי בברלין, עוררו בי את החשק לשוב ולכתוב בבלוג, ולעבד מספר מחשבות שחלפו במוחי על ׳מצבו של הרומן׳ בעשור השני של המאה העשרים ואחת.

שניהם נכתבו ע״י אירופאים, שניהם כמעט בריטים.. הראשון, Satin Island מאת תום מקארתי הבריטי, מועמד ברשימה הקצרה לפרס הבוקר של 2015. השני, Munich Airport מאת ג׳ורג׳ בקסטר האירי-אמריקאי, שחי בברלין בשנתיים האחרונות. שני הסופרים צעירים (בני 46 ו-41), נמצאים יחסית בתחילת דרכם הספרותית (למקארתי שלושה רומנים מאחוריו, לבקסטר רומן אחד ומעין אוטוביוגרפיה,) ושניהם אינם מוכרים עדיין לקהל הקוראים הישראלי. על שניהם כבר כתבתי בבלוג זה מספר פעמים.

על פניו, שני הרומנים שלפננו שונים למדי. ואולם, שניהם נמסרים בגוף ראשון, ע״י גיבורים שלא נעדר הדימיון ביניהם. האחד, אנתרופולוג שהחל לעבוד בשירות חברת פרסום ומיתוג, והשני יועץ שיווק לחברות ענק.

במקרה או במכוון, שני הרומנים נפתחים בשדות תעופה. Satin Island בטורין שבאיטליה, ואילו Munich Airport, בשדה התעופה של מינכן. גיבור הרומן של מקארתי, אדם בשם U, אנתרופולוג, איש אקדמיה לשעבר, מחכה לטיסה חזרה ללונדון. הוא עובד שם כאיש מחקר עבור חברת פרסום, או מיתוג, המסייעת לחברות מסחריות או לממשלות, בהגדרת המסרים השיווקיים שברצונם להביא לעיני הציבור כדי לרכוש את אמונם. 

תוך כדי עבודתו על פרוייקט בין ממשלתי גדול בעל שם אניגמטי שלא ממש מוסבר לקורא מה משמעותו, המספר נדרש ללטש מסמך עצום מימדים שהוא מכנה בשם הדו״ח הגדול (The Great Report) שאת תכניו הוא מלקט מאינספור אירועים ותופעות חברתיות זניחות אך חוזרות ונשנות (דליפות דלק המזהמות את הסביבה; צנחנים המוצאים את מותם בנסיבות מסתוריות, ועוד ועוד..) בסופו של דבר זהו מסמך המנסה, באקט בלתי אפשרי כמובן, לזקק תופעות שונות בתכלית ולחבר קצוות רפויים בין אירועים שלא קשורים, למראית עין, לכדי תמונה אחת גדולה, כדי להבין כביכול את מהות התקופה בה אנו חיים ולעשות בידע הזה שימוש, כאמור, לצרכים כלכליים-מסחריים.

עלילת Munich Airport שונה למדי. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נוסע מלונדון לברלין, כדי לאסוף את גופתה של אחותו, רבקה, שמתה מרעב בדירתה בדרום ברלין. בברלין הוא פוגש את אביו הזקן, שמגיע בטיסה מארה״ב כדי לזהות את גופת ביתו ולהשיב אותה לקבורה בארה״ב. השהות הקצרה בברלין מספקת למספר הזדמנות לרטרוספקטיבה על חייו עד כה ולחשבון נפש קשה ומחמיר עם אביו ואחותו, עם גרושתו, ובעיקר עם עצמו.

Satin Island הוא רומן קצר, יותר מין יומן, המונה כמה עשרות פרקים קצרצרים, בני עמוד עד מספר עמודים, מה שמנגיש את הנראטיב קצת עבור הקורא. עם זאת הספר איננו קריא כמו ספרו הקודם של מקארתי C, בעיקר מפני שאין בו באמת עלילה ליניארית שניתן לעקוב אחריה אלא הוא מורכב מאוסף של אירועים ומחשבות כמעט רנדומליים. בחלקו, זהו ספר מעורר מחשבה, מסמך אנתרופולוגי שעל אף שאיננו פורץ דרך, ככל הנראה, הוא כתוב באינטיליגנטיות מעוררת הערכה. ראוי לציון גם שכמו ספריו הקודמים, גם פה מקארתי איננו ׳עושה הנחות׳ לקורא או לעצמו, והוא מאתגר את הקורא כשם שהוא מאתגר את הז׳אנר שבתוכו הוא כותב ושממנו הוא לעיתים קרובות פורץ החוצה אל מחוזות פחות מוכרים. 

Munich Airport לעומתו, הוא רומן קלאסי יותר. הנראטיב די קונבנציונלי, גם אם הוא נע ונד בין תקופות שונות ובין אירועים שונים שאירעו בחייו של המספר. הרומן נמסר כאמור בגוף ראשון, כמקשה אחת, ללא חלוקה לפרקים. בניגוד לספרו הקודם של בקסטר, The Apartment, יש בו הרבה יותר עלילה והוא מונגש הרבה יותר לקריאה. מספר פעמים במהלך הקריאה בספר תהיתי האם בקסטר ׳ויתר׳ על מבנה מתוחכם או על משחק-בז׳אנר כשבחר להנגיש כביכול את הרומן שלו לקוראיו.. אך אל לכם לטעות! קריאה קלה, אין כאן. אם מי מכם יקרא בסופו של דבר את ספרו של בקסטר, הוא ייתקל לא פעם בתיאורים קשים, איים כבדי משקל הצפים באוקיינוס של מורבידיות ודיכאון. למרות כל האמור לעיל, זהו רומן שכתוב היטב ושעוסק בנושאים של זיכרון, אחריות ואשמה, שוודאי יעניינו את הקורא הישראלי. 

לסיום הבאתי פסקה קצרה על אופיה של העיר ברלין, שלכדה את מבטי, ולו בשל חדות המבט של בקסטר, שגם כ׳מקומי׳ מבחין בשונותה של עיר הבירה הגרמנית, ביחס למטרופולינים אחרים באירופה ובצפון-אמריקה. 

דברים שרואים מכאן..