אני זוכר את עצמי כנער, צופה בסרטים שעוסקים בהתמכרות לסמים, בד״כ על ידי בני נוער אחרים, סרטים כמו יומן נעורים - The Basketball Diaries בכיכובו של לאונרדו די-קפריו, טריינספוטינג המוכר, רקוויאם לחלום, פני צלקת בכיכובו של אל פצ׳ינו, או אפילו ארוחה עירומה - Naked Lunch, העיבוד הקולנועי לספרו הבלתי קריא בעליל של וויליאם ס. בורוז, שנכתב ככל הנראה תחת השפעת סמים.. וחושב לעצמי, כמו צופים רבים מן הסתם, ׳לכמה האדרה זוכים הסמים.. איזו במה מפוארת מקדישה התרבות להרס ולאבדון'.
אפתח דווקא בספר השני המציג, בדרכו, תמונה עגומה יותר של אורח החיים תחת השפעת הסמים. אפילו הכלבים (Even the Dogs) מאת הסופר הבריטי ג׳ון מק׳גרגור (John McGregor) הוא מסוג הספרים שלא הייתי מתוודע לקיומם אלמלא זכה לתשומת לב רבה מצד התקשורת הבריטית, בעקבות זכייתו בפרס אימפאק (Impac Dublin Literary Award 2012).הספר מתחיל במוות. רוברט, שנכנע לחיים של צריכה בלתי מבוקרת של אלכוהול מאז שאשתו וביתו עזבו אותו, נמצא מת בדירתו. המוות של רוברט, כמו חייו, חסר משמעות, ומעט הטראגיות שאירוע אולטימטיבי שכזה זהעשויה לייצג בעיני הקורא הופכת גם היא לבאנאלית עד כדי רתיעה: המוות איננו אלא סופו של תהליך ארוך ומייגע של ריקבון, של מאבק הסובייקט בגופו-שלו עד שזה קורס מעול המשא.
No one had ever asked. And if they had. If they’d asked him how it felt. He’d say It’s like when you’re climbing a tree and the branch breaks off. You’re still holding on to the branch but you’re falling through
ובמקום אחר:
He waited years for them to come back, and when one of them did he was too drunk to see it.
רוברט הוא נוכח-נפקד לאורך כל הספר. אך רוב העלילה המולטי-פוקאלית של אפילו הכלבים נמסרת דווקא מנקודת מבטו של בחור צעיר בשם דני, שנסרח ברחבי העיר עם כלבו, איינשטיין, בחיפוש אחר המנה (fix) הבאה.
כאמור, ריאליזם נוקשה, המתאר חיים מתפוררים:
Spent his life being asked to believe in things that turned out to be bollocks. I’m going clean. I’ll pay you back next week. This is only a temporary situation.
They don’t see us, as we crowd and push around them. Of course they don’t. How could they. But we’re used to that. We’ve been used to that for a long time.
Most people going out of their way not to touch you all day, to not hardly brush up against you or even catch your eye or anything
***
ספרו של מקגרגור מציג תמונה עגומה למדי של החיים בצל ההתמכרות לסמים. ספרו של אדוארד סנט אוביין, Bad News, מציג תמונה דומה, אך מנקודת מבט שונה למדי..חדשות רעות הוא הספר השני בסדרת הספרים ע״ש פטריק מלרוז, שכבר כתבתי עליו בבלוג זה. כזכור לכם בוודאי, בספר הראשון פטריק בן החמש מעביר את זמנו באחוזת משפחתו שבדרום צרפת בעיקר בחמיקה מצילו המאיים של אביו, דייויד. בפתח הספר חדשות רעות נודע לפטריק בן ה22 שאביו הלך לעולמו. הוא מייד מזמין טיסת קונקורד (העלילה מתרחשת בשנת 1982) שלוקחת אותו מלונדון לניו-יורק בשש שעות (אח, הימים הטובים..)
Torturing his body to gratify his mind
How could he ever hope to give up drugs? ..... Life was so subjective. [...] How could he ever give up? It was love. It was coming home.
ובמקום אחר:
Once he had taken heroin he could imagine being without it; when he was without it he could only imagine getting more.
בניגוד לאפילו הכלבים, שם ההתמכרות לסמים מתוארת כאמצעי פופולרי לבריחה מנסיבות חברתיות מעיקות (עוני, חוסר), ההתמכרות של פטריק לסמים היא תחביב יקר שמפצה בעיקר על ילדותו האיומה והמועקות שחוזרות וצפות בעקבותיה. השימוש בסמים משמש כמפלט נוח וזמין ממציאות קשה ומייגעת:
Most of the 'quality time' in his life had been spent in a bathroom...
ובמקום אחר:
Just as some men wore a handkerchief in their breast pockets to cope with the emergency of a woman's tears, or a sneeze, he often tucked away a couple of syringes into the same picket to cope with the endlessly renewed emptiness that invaded him
באופן לא מפתיע אולי, חדשות רעות נקרא יותר בקלות מאפילו הכלבים, על אף ששני הספרים עוסקים, כאמור, באותה התמכרות לסמים. הצגת גיבור ספרו של סנט-אוביין כאנטי-גיבור, צעיר נצחי כמו קורט קוביין, או אפילו יותר מתאים, פיט דוהרטי, מסייעת לקורא לבלוע את הגלולה המרה, לא לפני שהוא משחק בה בלשונו, נוגס בה קצת ולבסוף בולע אותה בשקיקה. במקרה של ספרו של מק׳גרגור הקורא יעדיף לירוק את הגלולה..
