הבטחתי לכתוב עוד על ספרו החדש של סופר האמריקאי-ניגרי הצעיר טג׳ו קול, אסופת מאמרים בשם Known and Strange Things, והנה אני מקיים את הבטחתי.
קראתי עד כה כשמונה מתוך חמישים וחמישה המאמרים שבספר (לזכותי אומר שאני לא קורא איטי כצב, פשוט קראתי כמה ספרים אחרים בין לבין, עליהם אדווח כאן בעתיד הקרוב.)
שניים מן המאמרים האלו עסקו, איך לא, בסופר, מסאי ומשורר הגרמני, וו.ג.זבאלד. שניהם פורסמו במקור ב-New Yorker והם זמינים לקריאה אונליין.
He is, among other things, a poet of the disregarded
בראשון, Poetry of the Disregarded, קול כותב על השירה של זבאלד. הוא מתייחס בעיקר לשירים של זבאלד שמופיעים באסופה Across the Land and the Water, שירים שזבאלד כתב בין השנים 1964-2001 ושפורסמה בתרגום לאנגלית ב-2012.
אקדים ואומר ששיריו של זבאלד עוד לא תורגמו לעברית, ולפחות מהדוגמאות שקול מביא במאמרו, ומשיטוט קצר ברשת (מצאתי שלושה שירים שתורגמו לעברית מאנגלית, כאן. חשוב לציין שעל אף שזבאלד חי למעלה ממחצית חייו באנגליה, הוא כתב את כל יצירותיו בגרמנית..) נראה שבניגוד לפרוזה שלו, שלעיתים קרובות לוקחת את הקורא למסע ארוך דרך עולם המחשבות והאסוציאציות של הסופר (עולמו התרבותי, ניתן לומר בקצרה..) השירה של זבאלד תַּמְצִיתִית ומינימליסטית, ופעמים רבות נדמה ששיריו הם לא יותר ממה שקול מכנה ׳סקיצות לרעיונות.׳
המאמר השני, Always Returning, בקריאה ראשונה נדמה אנקדוטלי משהו. קול מתאר ביקור במחוז נורוויץ׳ באנגליה, שבמהלכו עלה לקברו של זבאלד (הסופר הגרמני חי בנורוויץ׳ ולימד אוניברסיטת מזרח אנגליה, מ1971 עד למותו מתאונת-דרכים בשנת 2001.)
בתחילת המאמר, קול מזמין מונית שתיקח אותו ממעונות האוניברסיטה עד לכנסיית סנט.אנדרו, בה נקבר הסופר הנערץ. הנסיעה במונית מזמנת לו מפגש בלתי-צפוי עם נהג שמספר לקול על ההיסטוריה של האזור, ובעיקר על שדות התעופה הנטושים שהוקמו בימי מלחה״ע השניה ע״י בעלות הברית, ושימשו לאלפי הגיחות של טייסים בריטים ואמריקאים שהפציצו את גרמניה יום-יום. קול מקשיב לסיפוריו של הנהג ונזכר שגם זבאלד הזכיר את שדות תעופה של מזרח אנגליה בספרו (אוסטרליץ?.)
הנסיעה לקברו של זבאלד טעונה מאוד עבורו, והשיחה הקצרה עם הנהג משמשת לו הסחת דעת מבורכת. עד כאן הפְּשָׁט.
גילוי מאוחר: בעת כתיבת הפוסט הזה, חיפשתי את הגרסה הדיגיטלית של המאמר באתר ה-New Yorker והתפלאתי לגלות שבניגוד לגרסה המודפסת, שהופיעה כמה שנים לפני זו המודפסת, קול מתייחס לזבאלד כ-S בלבד.
למעשה, ללא הבהרה מפורשת שמדובר במאמר על זבאלד, מעטים מהקוראים היו מבינים למי קול מתייחס. הנה, כך מתייחס קול לנסיבות מותו של זבאלד:
וכך הוא מתאר את הביקור בקברו של הסופר:
האם השימוש ב-S, כפי שהוא נקרא בציטוט האחרון פה, הוא מטאפורה לארעיותם של החיים? האם זהו דימוי לקושי של קול להתמודד עם מותו של ׳המורה שלא הכיר, החבר שפגש רק אחרי מותו׳..? או שמא מדובר בהחלטה לא-מודעת של הבן, קול, למחוק את שם האב, זבאלד, כלומר את דמותו המיתית, הקשה מנשוא - סוג של התמודדות עם השפעתו של זבאלד על כתיבתו של קול.
הרבה נכתב על הקשר בין הסופר הצעיר קול וזבאלד המנוח. ביקורות רבות תיארו את קול כ׳ממשיך דרכו של זבאלד.׳ קול עצמו התייחס, באירוניות-מה, להשוואה בינו לבין זבאלד, בראיון שקיים ב-2015:
המאמר השני, Always Returning, בקריאה ראשונה נדמה אנקדוטלי משהו. קול מתאר ביקור במחוז נורוויץ׳ באנגליה, שבמהלכו עלה לקברו של זבאלד (הסופר הגרמני חי בנורוויץ׳ ולימד אוניברסיטת מזרח אנגליה, מ1971 עד למותו מתאונת-דרכים בשנת 2001.)
בתחילת המאמר, קול מזמין מונית שתיקח אותו ממעונות האוניברסיטה עד לכנסיית סנט.אנדרו, בה נקבר הסופר הנערץ. הנסיעה במונית מזמנת לו מפגש בלתי-צפוי עם נהג שמספר לקול על ההיסטוריה של האזור, ובעיקר על שדות התעופה הנטושים שהוקמו בימי מלחה״ע השניה ע״י בעלות הברית, ושימשו לאלפי הגיחות של טייסים בריטים ואמריקאים שהפציצו את גרמניה יום-יום. קול מקשיב לסיפוריו של הנהג ונזכר שגם זבאלד הזכיר את שדות תעופה של מזרח אנגליה בספרו (אוסטרליץ?.)
הנסיעה לקברו של זבאלד טעונה מאוד עבורו, והשיחה הקצרה עם הנהג משמשת לו הסחת דעת מבורכת. עד כאן הפְּשָׁט.
גילוי מאוחר: בעת כתיבת הפוסט הזה, חיפשתי את הגרסה הדיגיטלית של המאמר באתר ה-New Yorker והתפלאתי לגלות שבניגוד לגרסה המודפסת, שהופיעה כמה שנים לפני זו המודפסת, קול מתייחס לזבאלד כ-S בלבד.
למעשה, ללא הבהרה מפורשת שמדובר במאמר על זבאלד, מעטים מהקוראים היו מבינים למי קול מתייחס. הנה, כך מתייחס קול לנסיבות מותו של זבאלד:
It was about a mile away from where we were, in Framingham Pigot, in December, 2001, that S. had had a heart attack while driving his Peugeot. The car crashed and S. had died instantly
I searched. Finally, coming around the chancel, I saw S.’s gravestone: a slab of dark marble, a slender marker shaded by a large green bush. There he is, I thought. The teacher I never knew, the friend I met only posthumously. Some water had trickled down the face of the slab, making the “S” of his name temporarily invisible, as well as the second “4” in 1944 and the “1” in 2001. The erasures put him into a peculiar timelessness.
האם השימוש ב-S, כפי שהוא נקרא בציטוט האחרון פה, הוא מטאפורה לארעיותם של החיים? האם זהו דימוי לקושי של קול להתמודד עם מותו של ׳המורה שלא הכיר, החבר שפגש רק אחרי מותו׳..? או שמא מדובר בהחלטה לא-מודעת של הבן, קול, למחוק את שם האב, זבאלד, כלומר את דמותו המיתית, הקשה מנשוא - סוג של התמודדות עם השפעתו של זבאלד על כתיבתו של קול.
A reader wrote to me this week to ask whether the last few pages of the Brussels section were influenced by Kieslowski's Red. The answer, of course, was yes. I was delighted to get this note. Open City is a reader's writing, and it is completely infected with other readings, of texts, of films, of pieces of music, and other artifacts. The pity in taking the Sebald thing and sticking to it means that you then miss the Woolf, the Wong Kar Wai, the Michael Baxandall. You think you've found the one key, but the book has many keys. Also, the Sebald thing can obscure a key issue in the book: this is a narrative troubled from beginning to end by Julius's origin in Africa. It is a book about historical memory, it is an African book, it is a city book, and it is a book about male privilege. Only one of those things is properly Sebaldian. Having said all that, I love Sebald. Are you kidding me? Who wouldn't want to be flatteringly compared to one of the most interesting contemporary writers? But there are limits to it, and I'd generally rather be read and understood than flattered (or, as occasionally happens, summarily dismissed)
כן. קול מסכים שהוא חב חוב גדול לזבאלד. אך גם לוירג׳יניה וולף, ולקשישטוף קישלובסקי, ולרבים וטובים אחרים. לקרוא את ספרו עיר פתוחה לאורו של זבאלד בלבד תהיה טעות, אומר קול.
קול מוצא נחמה ב׳מצוות הזיכרון׳ (אם לשאול מונח יהודי משהו..) בן-הלוויה שלו, נהג המונית ג׳ייסון, מנסח זאת כך:
Jason said, as though he were commenting directly on my own silent thoughts: These people are worth remembering. It’s nice to think that people will want to remember the past, because it shapes who we are, at the end of the day. I try to remember, you know
