יום שלישי, 25 באפריל 2017

גברים מסבירים לי דברים


Feminism is an endeavor to change something very old, widespread, and deeply rooted in many, perhaps most, cultures around the world, innumerable institutions, and most households on Earth—and in our minds, where it all begins and ends

נתקלתי לראשונה בספרה של הסופרת, היסטוריונית, מסאית ואקטיביסטית האמריקאית רבקה סולניט Men Explain Things to Me בסוף שנת 2015, בטוויטר, בפיד של המשוררת הגרמניה הצעירה, יאן קליה, שגם תרגמה את ספרו של גרגור הנס, Nicotine, עליו כתבתי כאן. קליה היא עורכת, אוצרת תערוכות, מוזיקאית ובקרוב יראה אור גם רומן ראשון פרי עטה. יש לה רזומה מרשים. באחד מהסטטוסים בפיד שלה היא ביקשה לעצמה את ספרה של סולניט כמתנה לחג המולד הקרוב. בפרוס השנה האזרחית החדשה, רכשתי בעצמי את הספר וישבתי לקרוא בו.

ספרה של סולניט, שעשה הרבה הדים כשפורסם בארה״ב ובאירופה מאז שראה אור במאי 2014, הוא קובץ המונה כשבעה מאמרים פמיניסטים העוסקים במגדר וביחסי הכוחות גברים-נשים, בארה״ב ובעולם בכלל, כאשר נקודת המוצא של הסופרת, כפי ששם הספר רומז, היא התנשאות ותחושת-עליונות גברית.



***

הרקע לכתיבת המאמר שהפך לקובץ מאמרים מצליח היו מספר מפגשים אקראים ובנאליים לכאורה של סולניט עם גברים שבאופן מתנשא ופטרוני ׳ניסו להסביר לה דברים.׳ באחד המקרים, סולניט מתארת כיצד השתתפה במסיבה, שבמהלכה גבר התעקש להסביר לה "ספר חשוב מאוד" שהוא שמע עליו, וסירב להקשיב לניסיונותיה להסביר לו שלמעשה היא זו שכתבה את הספר.

סולניט מתארת כיצד התנהגות כזו חוזרת על עצמה במרחבים מקצועיים ואקדמיים שונים, וכמה נשים סיפרו לה על חוויות דומות, כאשר המשותף הוא שיש הנחה מובלעת מול גברים שהנשים יודעות פחות על הנושא המדובר, אפילו - כמו במקרה של סולניט - כשהן ממש "כתבו את הספר" על הנושא. 

Men explain things to me, still. And no man has ever apologized for explaining, wrongly, things that I know and they don't [...] Explaining men still assume I am, in some sort of obscene impregnation metaphor, an empty vessel to be filled with their wisdom and knowledge.

מנקודה זו סולניט ממשיכה ומקשרת באופן מאוד אפקטיבי בין ההתנשאות הגברית הזו והניסיונות להשתיקה ולבטל את דעותיה ובין אלימות נגד נשים בכלל: 


The battle for women to be treated like human beings with rights to life, liberty, and the pursuit of involvement in cultural and political arenas continues, and it is sometimes a pretty grim battle. When I wrote the essay below, I surprised myself in seeing that what starts out as minor social misery can expand into violent silencing and even violent death

והיא מוסיפה:

This is a struggle that takes place in war-torn nations, but also in the bedroom, the dining room, the classroom, the workplace, and the streets. And in newspapersmagazines, and television, where women are dramatically underrepresented. [...] That’s mostly symbolic violence.  Real violence, the most extreme form of silencing and destroying rights, takes a far more dire toll in this country where domestic violence accounts for 30% of all homicides of women, annually creates about two million injuries, and prompts 18.5 million mental health care visits

המִסְפָּרים בהם נוקבת סולניט אכן מעוררי השתהות. היא ממחישה לקורא, תוך כדי קריאת המאמרים בקובץכיצד אלימות נגד נשים (מילולית או פיזית) היא עדיין נורמה בעולם המערבי ממש כמו בשאר מדינות העולם ה׳פחות מתקדמות׳.

Another way to put it: the more than 11,766 corpses from domestic-violence homicides between 9/11 and 2012 exceed the number of deaths of victims on that day and all American soldiers killed in the “war on terror

סולניט מתארת מקרי אלימות רבים נגד נשים, מקרים שתועדו בעיתונות האמריקאית וסוקרו בהרחבה ברשתות הטלוויזיה הארציות, ועם זו היא מתעקשת שהתקשורת איננה מתייחסת לתופעה הזו כאל ה׳מגיפה׳ הכוללת שהיא. כל מקרה מנותח לגופו. בכל פעם מצקצקים הפרשנים והצופים מול מקרה פרטני של אונס או רצח.

We tend to treat violence and the abuse of power as though they fit into airtight categories: harassment, intimidation, threat, battery, rape, murder. But I realize now that what I was saying is: it’s a slippery slope. That’s why we need to address that slope, rather than compartmentalizing the varieties of misogyny and dealing with each separately. Doing so has meant fragmenting the picture, seeing the parts, not the whole

סולניט עושה זום-אאוט ומציגה תמונה מאוד עגומה שכולנו הרי מכירים את פרטיה, אולם לעיתים קרובות אנו עוצרים ומביטים בה כמכלול:

We have an abundance of rape and violence against women in this country and on this Earth, though it's almost never treated as a civil rights or human rights issue, or a crisis, or even a pattern. Violence doesn't have a race, a class, a religion, or a nationality, but it does have a gender

***

גברים מתחנכים להיות בטוחים בעצמם ולהשמיע את דעותיהם בקול ובסמכות, בעוד שנשים מתחנכות פעמים רבות להקשיב לגברים וללמוד מהם.. גם אם המשפט הזה מציק לעין ונראה שאיננו נכון עוד בעת המתקדמת בה אנו חיים, אני חושב שאין עוררים על כך שנשים עדיין צריכות ׳לצעוק׳ הרבה יותר חזק כדי שקולן יישמע, לצאת מגדרן כדי שקולן לא יושתק:

Some women get erased a little at a time, some all at once. Some reappear. Every woman who appears wrestles with the forces that would have her disappear. She struggles with the forces that would tell her story for her, or write her out of the story, the genealogy, the rights of man, the rule of law. The ability to tell your own story, in words or images, is already a victory, already a revolt

בניגוד למשתמע אולי מכל הציטוטים העגמומיים שהבאתי לעיל, המסר של סולניט הוא מסר מעצים ואופטימי. היא מבקשת להציג את התמונה הקשה בדיוק כמו שהיא ובה בעת לתת לקוראיה (גברים ונשים כאחד) כוח ותקווה, שכן:

Despair is a form of certainty, certainty that the future will be a lot like the present or decline from it. Optimism is similarly confident about what will happen. Both are grounds for not acting. Hope can be the knowledge that reality doesn't necessarily match our plans

התפלאתי לגלות שעל אף הצלחת הספר וההוקרה לה זכתה המחברת ברחבי העולם (הוא תורגם לשפות רבות וזכה באהדת המבקרים והקוראים כאחד,) הספר לא זכה לתרגום בעברית. למעשה, אף לא אחד מעשרים הספרים שסולניט כתבה עד כה זכה לתרגום בעברית (ובמעמד זה יש לציין שספריה עוסקים בנושאים שונים ומגוונים - אכתוב פה פוסט נפרד על ספרה הנפלא A Field Guide to Getting Lost שקראתי בשקיקה לאחרונה.) 

5 תגובות:

  1. מה הפלא שלא תורגמה לעברית. כמה נשים עומדות בראש הוצאות לאור למשל? חברה מיליטריסטית שמדברת בקלישאות של טובי בניה, היא וודאי לא מעוניינת בספר שיבלבל את העובדות. די עצוב יש לומר שכמעט יובל מהמהפכה הפמיניסטית, לא השתנה הרבה מעבר לעלי תאנה. הנה הציגו עכשיו בחדשות אסטרונאוטית בת 57 ששברה את השיא לשהות ברצף בחלל. אז טרחו לציין שהיא סבתא, מעניין אם היו מציינים את זה לגבי אסטרונאוט באותו גיל.

    השבמחק
    תשובות
    1. לקחת את המילים מהמקלדת שלי..
      ולא רק זאת: יש הרבה ספרים שהוצאות הספרים לא מוציאות לאור, שהם עשויים להוות רבי מכר ורבי משמעויות גם בארץ, מכיוון שהן חוששות מהפסדים כלכליים...

      מחק
    2. ובמקרה של רבקה סולניט, זה מצער מאוד.
      כפי שציינתי לעיל קראתי ספר נוסף של סולניט, A Field Guide to Getting Lost, ואפשר לומר שממש נשביתי בקסמיה! סופרת מאוד מיוחדת..
      בכוונתי להמשיך ולקרוא בספריה. אני חושב שWanderlust יהיה הספר הבא שלה שאקרא :)

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  3. דרך אגב, רבקה היא הדודה של אישתי. ואם שמתם לב, ההקדשה בהתחלה של הספר למישהי בשם אלה שחר נחימוביץ, זאת הבת שלי :-) טוב לדעת שגם בארץ מעריכים את הכתיבה שלה. בלוג מעולה, ושלחתי לה את הקישור אליו. לא משנה שהיא כנראה לא תבין מה רשום בעברית, אבל שבוע הבא אנחנו הולכים לפגוש אותה, אז אוכל אולי לתרגם לה אם היא רוצה.

    השבמחק