בשיחה שניהלתי לפני חודש או חודשיים עם חבר אנגלי, ביבליופיל מושבע כמוני (אולי אפילו גרוע ממני..) העלה חברי את השאלה הבלתי-נמנעת: למה אני בעצם קורא? או יותר נכון לומר, מה אני מצפה מספר, כשאני קורא בו?
לטבוע בו, עניתי בטבעיות, וללא היסוס (to be drenched..) מייד נבהלתי בעצמי מהתשובה שנתתי וניסיתי לרכך אותה: כלומר, אני מבקש לשקוע בקריאה (to be absorbed,) ניסיתי לתקן, אך התגובה הראשונה נותרה בהינה. ואולי יש בה שמץ של אמת.
והנה השבוע קראתי בספרו של וו.ג.זבאלד, סחרחורת (Vertigo,) קטע קצר שהזכיר לי את אותה שיחה, והעלה חיוך קטן בזוית פי.
בסצינה זו נפגש המספר עם חברו, סלווטורה, בבית-קפה בעיר ורונה. המספר מגיע לבית-הקפה אחרי חברו, ומוצא את סלווטורה שקוע בספר:
Salvatore had meanwhile laid his book aside and restored his glasses to their proper place. He explained apologetically that in the early evening when he had at last escaped the pressures of the daily round he would always turn to a book, even if he had left his reading glasses in the office, as he had today. Once I am at leisure, said Salvatore, I take refuge in prose as one might in a boat. All day long I am surrounded by the clamour on the editorial floor, but in the evening I cross over to an island, and every time, the moment I read the first sentences, it is as if I were rowing far out on the water. It is thanks to my evening reading alone that I am still more or less sane
קריאה כבריחה למקום מסתור ומחסה. קריאה כהימלטות למחוז של שפיות.
לשם מה בעצם אנו קוראים?
לא יודע אם זו בריחה לשפיות.
השבמחקבזמנים שהרבתי לקרוא, שזה עד לשנות העשרים המאוחרות שלי,
הקריאה היתה מקום של בריחה מהסבל, פשוט כך.