קריאה. כתיבה. מחיקה

Reading is a mysterious activity; a kind of hallucinatory state, both vivid and frustratingly ephemeral. Whatever it is that we are utterly absorbed in will more often than not vanish from memory the moment it is set aside. 
The Happy Reader, Winter 2018 Issue


Writing is hard, or everyone would do it.  
The Art of Dying, Peter Schjeldahl

Writing consumes writers. No end of ones better than I am have said as much. The passion hurts relationships. I think off and on about people I love, but I think about writing all the time. 

I can see the paragraphs I’m writing as little jail cells, penning me into perspectives, conceits, ideas, jokes, and memories—stories! Not an original type of anxiety, for a writer.

Poetry makes nothing happen.
In Memory of W. B. Yeats, W. H. Auden

הגיע הזמן לסרב

Evil settles into everyday life when people are unable or unwilling to recognize it. It makes its home among us when we are keen to minimize it or describe it as something else. This is not a process that began a week or month or year ago. It did not begin with drone assassinations, or with the war on Iraq. Evil has always been here. But now it has taken on a totalitarian tone.

Teju Cole, A Time for Refusal, NY Times

כמה מחשבות על המצב

We were never not at war - אנחנו (ארה״ב, המערב, ישראל גם..) מצויים במצב תמידי של מלחמה, כך מכריזה הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט במאמר קצר שפורסם במגזין הגרדיאן. חוסר יכולתנו - חוסר רצוננו לקבל את האחר (נשים, שחורים, ערבים..) גורמת לכך שאנו מצויים במצב תמידי של התנגדות, במצב תמידי של מלחמה כלפיהם. 

ירי-המוני, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ואונס, דיכוי מיעוטים, רדיפת זרים - כל אלה הן דוגמאות למצב של מלחמה מתמדת שמופנית בעיקר כלפי האויב שבפנים. זו מלחמה שברוב המקרים מנוהלת ע״י גברים. לבנים. מלחמה שברוב המקרים מופנית כלפי נשים. 

The US began with a declaration that “all men are created equal” that left out all women, and since then its history has too often been devoted to perpetrating inequality. Recent mass shootings driven by racism and misogyny are a more extreme means of enforcing an oppression built into our economic and legal systems, and may be the result of a panic that those systems are not containing others well enough

***

מצב תמידי של מלחמה מצריך ליבוי תמידי של שנאה.

הפסיכיאטר ופילוסוף האלג'יראי-הצרפתי פרנץ פנון תיאר זאת כך, בספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות (Peau noire, masques blancs:) 

Hate is not inborn; it has to be constantly cultivated, to be brought into being, in conflict with more or less recognized guilt complexes. Hate demands existence and he who hates has to show his hate in appropriate actions and behavior; in a sense, he has to become hate. That is why Americans have substituted discrimination for lynching. Each to his own side of the street

***

שנאה וכעס הם סימפטומים של פחד וחרדה. פחד וחרדה מסכנה או מאיום כלשהו. האובייקט לחרדה יכול להיות דבר שאינו מאיים באמת, או דבר מאיים, כאשר החרדה מפניו אינה תואמת את מידת הסיכון במציאות.

מישהו דואג להזין את השנאה הזו, באופן כמעט יומיומי. על-פי רוב יהיה זה נציג שלטון בכיר, או באי כוחו. להם הנגישות הזולה והנוחה ביותר לאמצעי התקשורת והפצת המידע. כמעט תמיד מובטחת להם מלוא תשומת הלב ואוזנו הקַשֶּׁבֶת של האזרח.

***

הכושי משועבד לרגשי נחיתותו, כשם שהאדם הלבן משועבד לתחושת עליונותו. שניהם מונעים על-ידי נוירוזה בלתי-נשלטת.

פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות

***

בנימין נתניהו 2015: שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי

הליכוד 2019: אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים

***

בחירות הן מצג-שווא של דמוקרטיה. או שמא מדובר בהפסקת-אש קצרה, בזמן ששני הצדדים מתחמשים להמשך המלחמה?

להתבונן בסבלם של אחרים

Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיה, מעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרר, אחת אחרי השניה. כל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמן) הפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלום, לעומת-זאת, יש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמי, שלא ישוב (לפחות לא במדויק, ובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוי, לעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיה) או הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

קטע מתוך רומן בכתובים, Hotel Eden

זמירה הירהרה ואז שברה את שתיקתה:

׳כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, שמעתי לראשונה על השואה. ילדים שגדלים בישראל נחשפים לסיפורי השואה כשהם עדיין בגן. תחילה אומרים לך לעמוד  בצפירה ביום הזיכרון לשואה. ואז מלמדים אותך שמזמן, במדינה רחוקה בשם גרמניה, יהודים נרצחו באופן שיטתי על ידי אנשים שכונו הנאצים. אח״כ אתה למד שההרג התרחש במדינות רבות באירופה, במזרח ובמערב, על ידי אנשים שונים כמו צרפתים ואוקראינים. אבל הפרטים הקטנים לא חשובים לך כשאת כל כך צעירה. רק כשהייתי הרבה יותר מבוגרת, בת עשרים בערך, הבנתי כמה חסרת-היגיון שיטת הלימוד הזו: לומר לילד שאבות אבותיו נרצחו לפני חמישים שנים במדינה זרה, על ידי אנשים שדיברו שפה לא מוכרת ומשונה.. באותה מידה היית יכול לומר לו שהם נחטפו ע״י חייזרים ומעולם לא שבו..׳

גיחכתי קצת, וזמירה חייכה.

׳אין פלא שקראו לאושוויץ פלאנטה אחרת.׳

׳זה מטורף, נכון. אבל הסיפור הזה הותיר עליי רושם רב. שנים רבות נרתעתי כל פעם ששמעתי מישהו מדבר גרמנית. בסרטים בהם צפיתי, הקצינים הנאצים תמיד עברו מאנגלית לגרמנית כשצווחו את הוראותיהם הקטלניות. לא יכולתי להתנער מהאסוציאציה המיידית: גרמנית-רצח. כאילו שמיעת השפה עצמה עלולה להרוג אותך. גרמנים הם אנשים שכדאי להימנע מהם בכל מחיר. 

הבעתה הפכה רצינית מאוד.

כשאמרתי לאבי שאני מתכוונת לעבור לגור בגרמניה כדי ללמוד שם, תגובתו היתה ׳לא' ואז שוב 'לא' ושוב ושוב. חמש פעמים ׳לא׳. ספרתי. ואז 'למה?' חטוף. הוא לא הביע כעס כלל. הוא הביע תדהמה. הוא נראה כל כך  חסר אונים כשאמר את זה. למה שמישהו יבחר לעבור לחיות במקום כזה? האם השתגעתי?'

זמירה צחקה קלות.

'אני חושבת שבמובן מסוים עברתי לכאן כדי לנסות ולהשיב לעצמי את  הזכות על הנרטיב הזה. כדי להכניס כמה שינויים בסיפור. כמה תיקונים. שהיו רק קורבנות ותליינים. יהודים וגרמנים. טובים ורעים.'

קולם של הטובעים

לעיתים קרובים מאוד איננו יכולים, או איננו רוצים, לשים את עצמנו במצבו של אדם אחר. בעיקר לא כזה שזקוק לעזרה. חסר-אונים. אנו כהי-רגש לסבלו של האחר.

האם זה נובע משעמום או מרוע? מאדישות או מחוסר הבנה.

בביאנלה האחרון בונציה הציג האמן השוויצרי כריסטוף בוכל סירת דייגים שנמשתה מהים התיכון מלאה בגופות מהגרים.

סירת השיט הקטנה הפליגה מטריפולי לסיציליה כשעל סיפונה הצטופפו בין 800 ל–1,100 אנשים שרצו להגר לאירופה. במצב רגיל שהו על סיפון הספינה כ-15 אנשי צוות בלבד. אלף הנוסעים נדחסו לחללים הסגורים בבטן הסירה, לחדר המכונות ולכל פינה. הדלתות ננעלו עליהם. הסירה טבעה כ-200 קילומטרים מחופי האי האיטלקי, למפדוסה. 28 בלבד ניצלו.

בוכל העניק לעבודתו את השם Barca Nostra (הסירה שלנו,) בעיקר כדי להגדיש את האירוניה שבייחוס הסירה לאיזושהי תשוכת שייכות, או מטרה משותפת לצופים בביאנלה ולנספים.

Barca Nostra מזכירה גם את ה-Cosa Nostra, מילולית "העניין שלנו", אבל מעשית גם הכינוי המוכר של ארגון הפשע המאורגן הסיציליאני.  

כולנו שותפים למעשה פשע, ביקש בוכל לומר בעצם העמדת הסירה הטרופה בביאנלה של ונציה. כולנו אשמים בביצוע פשע.

צריך ככל הנראה אירוע קיצוני כדי להוציא אותנו מן האדישות בה אנו בד״כ שרויים. צריך להישיר מבט אל המוות, אל הזוועה, כדי לנסות להבין לרגע, להביע אמפתיה.

קול צעקתם של הנרדפים, של חסרי הכל, איננו נשמע אלא לרגע, ואז נבלע בשאון הלילה. קולם של הטובעים נבלע במעמקי המים.

***

בסוף חודש יוני השנה פירסם עיתון The Times תמונה של גופותיהם שלני מהגרים, אוסקר אלברטו ובתו בת השנתיים שטבעו שעה שניסו לצלוח את נהר הריו גראנדה בדרכם ממקסיקו לארה״ב השכנה. 

האב ובתו לא הצליחו לחצות את הנהר וטבעו יחדיו, שעה שהאם חיכתה לתורה לחצות סמוך לעיר מטמורוס שבצד המקסיקאי. הם היו שניים מתוך עשרות בני אדם שטבעו בנהר השנה.

במאמר דעה שפירסם כשבועיים אח״כ בעיתון ה-NY Times, קורא הסופר הניגרי-אמריקאי, טג׳ו קול, תיגר על הדעה הרווחת, לפיה פרסום תמונות מזעזעות של מהגרים מתים עשוי להביא לשינוי במדיניות או ביחס כלפיהם.

עורכי הטיימז שבחרו לפרסם את התמונה הצדיקו את מעשיהם בכך שהגנו על זכותה של התקשורת להפיץ את האמת המרה, שחשיפתה עשויה לגרום לאיזשהו צדק. אך תמונה של ילד מת בגבול ארה״ב-מקסיקו איננה ייצוג של האמת המרה, גורס קול. האמת המרה היא שהתמונה של האב ובתו המתים איננה מייצגת תאונה נוראה שקרתה, אלא מעשה פשע.

קול, צלם ומבקר צילום עם טור חודשי ב-NY Times, מגדיל וקובע שהפשע הזה בוצע ע״י הצופים בתמונה, אותם המונים שקונים את העיתון כדי לצרוך את מכסת הזוועות היומית שלהם, הצופים שמזפזפים בין ערוצי החדשות בחיפוש נואש אחר האסון הבא. 

איזה אדם צריך לראות צילומים כאלה כדי לדעת מה שהיה עליו כבר לדעת? מי אנחנו אם אנו צריכים להתבונן בתמונות אכזריות יותר ויותר כדי להרגיש משהו? מה יהיה מספיק אכזרי?

התמונות האלה הן מראות, קובע קול. לא חלונות. אנו מביטים בהן, והן משקפות משהו מפלצתי שקשה לנו ליישב עם התפיסה שלנו לגבי עצמנו.

אנו הצופים התמימים שעומדים מנגד שעה שהממשלות שלנו מוכרות נשק למשטרים אפלים, ממוטטות כלכלות של מדינות רעועות, מדכאות את מאוייהם של מיעוטים פוליטיים... אנו נוטלים חלק בענישתם של הקורבנות הללו. והקורבנות הללו תובעים בתמורה את הכרתנו, שאנו שותפים לדבר עבירה.

אולם קול סבור שאנו לא מוכנים לקבל את התביעה הזו. אנו דוחים אותה על הסף. יתרה מכך, הצורך שלנו להתבונן בתמונות כאלו, בראיות המרשיעות הללו, נועד בעצם לאשר לעצמנו שהקורבנות הללו, המהגרים הטובעים, המיעוטים הנרדפים, החלכאים ונדכאים - כולם ראויים לסבל שפוקד אותם, ראויים למוות האכזרי שמצפה להם.

עצם הסבל שלהם מעיד שאינם ראויים לחסד או לרחמים.

***

לסיום, ציטוט מתוך ספרו של הסופר הצרפתי ז׳אן פיליפ טוסן, חדר הרחצה:

Images without sounds are powerless to express horror. If the last few seconds of life of the ninety billion humans who have died since the earth was formed could be filmed and shown in succession in a movie theatre the spectacle would, I think, soon pall. If on the other hand the final sounds of their suffering in the last five seconds of their lives were recorded and then mixed on a single tape and presented to the public at full volume in a concert hall or opera, the whole of their wheezes, rattles, screams...

The Bathroom By Jean-Philippe Toussaint

עכבר שהוליד הר

אנחנו מטילים על ההיסטוריה את כל כובד משקלנו, מעמידים פנים שיש לאל ידה לביים את גיבורי הסיוטים שלנו. לעולם לא נִראה את המכפלת המלוכלכת, את מפת השולחן המצהיבה, את לשונית הצ'ק, את כתם הקפה. המאורעות יתגלו לנו רק מהצדודית היפה שלהם.

קוראיו הנאמנים של הבלוג ושאר יודעי דבר, יודעים זה מכבר שאטלס אוהב ספרים קצרים וצנומים. דברו ישר ולעניין, הוא מבקש מסופרי העולם. אל תכבירו מידי במילים כשאין בכך צורך. למה לדוש ולפרט כשאפשר לתמצת ולדייק? ואם אפשר לארוז הכל בספרון קטן, שנכנס בדיוק לכיס של הג׳קט, מה טוב.

ספרו של אֶריק ויאר סדר היום (במקור L'ordre du jour) עונה על הצורך הנ״ל במדויק. מהדורת הכיס הצרפתית מונה כ-150 עמודים המחולקים לפרקים קצרצרים של כחמישה עמודים לערך, בהם מתאר הסופר בפרטי פרטים כמה אירועים היסטוריים הרי גורל בין השנים 1933-1939. חלק מהאירועים שוליים לכאורה,  בבחינת השקט שקדם לסערה (מלחה״ע השניה.) אלא שהשקט הזה, מלמדנו ויאר, היה רווי בתככים וביצרים, בפוליטיקה אפלה ובאינטרסים אישיים כאלו ואחרים. ויאר מבקש להאיר על 

כריכת הספר מציגה תמונה של התעשיין הגרמני גוסטב קרוּפּ, אחד מתומכיו הנלהבים של היטלר, שהשתתף במפגש של בכירי התעשיה הגרמנית בברלין ב-1933, ערב הבחירות המכריעות. המשתתפים, קרוּפּ, אוׂפֶּל, סימנס, אגפא, באייר - כולם הפכו מזה כבר למותגים בעלי מימד כמעט מיתי, והם מוכרים ושגורים בפינו גם היום, כמעט מאה שנים אח״כ - אולם ב-1933, כשעוד היו בשר ודם, התבקשו התעשיינים הללו לתמוך בהיטלר ובמפלגה הנאצית תמורת שקט תעשייתי: ׳אתם תבטיחו לי את השלטון, אני אבטיח שתמשיכו לייצר בלי רעשי הרקע של וועדי העובדים, כוחות המחאה הסוציאליסטיים, ושאר מזיקים..׳ הפיתוי היה גדול מידי עבורם. הם השיבו הן ושלפו את הארנקים..

[במאמר מוסגר אספר שלפני שנים רבות קראתי את ספרו המאלף של ההיסטוריון האנגלי ויליאם מנצ׳סטר, The arms of Krupp, שעוקב אחר ההיסטוריה עקובת הדם שהותירה משפחת התעשיינם הגרמנים, שסיפקה לקיסרות הגרמנית תותחים ולהיטלר טנקים..]

***

עד כמה שזכור לי, קראתי על ספרו של ויאר לראשונה  במאמר ביקורת שהתפרסם בעיתון הארץ. הספר ראה אור בצרפת לפני כשנתיים וזכה בפרס הגונקור היוקרתי, ולאחרונה תורגם גם לאנגלית ולעברית. זהו ספרו התשיעי של ויאר, בן ה-49, שבין השאר ניסה ידו בתסריטאות ובבימוי קולנוע.

ערב רב של מיני-עלילות, ערב-רב של דמויות מאכלסות את ספרו הצנום של ויאר, לעיתים מופיעות הן בחטף, כאילו התדפקו על דלת לא נכונה בבניין רב משרדים, כמו דמותו של הצייר השוויצרי לואי סוטר, שמגיח למופע קצר באמצע פרק שעוסק ברובו במפגש של הקנצלר האוסטרי שושינג והיטלר, כחודשיים לפני סיפוחה (אַנשׁלוּס) של אוסטריה לרייך הגרמני (בדיעבד היתה זו רק החזרה הגנרלית למופע הגרמני הגדול: פלישה לפולין, ואח״כ לצרפת, ואח״כ...)

פרק נוסף מתאר בפרטי-פרטים את המפגש האחרון של ראש הממשלה הבריטי נוויל צ׳מברליין (הפייסן) עם השגריר הגרמני בבריטניה, ריבנטרופ, ערב הפלישה הגרמנית לאוסטריה. 

Great catastrophes often creep up on us in tiny steps

איך צריך לקרוא את ספרו של ויאר? סדר היום אינו רומן היסטורי, גם לא נובלה או פשוט ׳סיפור׳. אין בספר רצף עלילתי של ממש. ניתן גם לקרוא חלקים ממנו בנפרד.

ניכר שויאר ערך מחקר היסטורי מקיף ומעמיק מאוד, קרא עשרות אם לא מאות ספרים וצפה באינספור קטעי ארכיון לפני שהרשה לעצמו להחיות מחדש את הדמויות שבספרו, לנפוח בהן חיים. כשהחל לכתוב, התאים כאמור את כל תובנותיו למימדים של ספר צנום מאוד וקצר יריעה, וטוב שכך, שכן הצרפתים ידועים ביכולתם להאריך בדברים ולהכביר במילים, ובמיוחד כשמדובר בסיפורת היסטורית (ראו למשל, את עב הכרס נוטות החסד מאת ג׳ונתן ליטל, שמזה עשור לערך נעוצה אצלי סימניה בליבו והבטחתי לעצמי שעוד אשוב לקרוא בו, ביום מן הימים..) 

***

אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. אך ממרחק השנים, ויאר מיטיב להציגה כפארסה בלבד.. יש מידה לא מבוטלת של קומיות בכתיבתו, יותר מקורטוב של ליריות ומליצות. כמעט תשעים שנה לאחר מעשה, נדמה לא אחת שהמספר של סדר היום לועג לדמויות המרכזיות בספרו ומטיח בהן ביקורת ללא רחם: על שהתקפלו תחת הלחץ שהופעל עליהם, על שהשתכנעו בקלות, על שבחרו בחירות איומות.. ושמא קראו נכון את המפה ובחרו בצד החזק יותר?

מה יכתבו בעוד יובל שנים על ברק אובמה, שהניח לפוטין ולאסד להפוך את סוריה למגרש משחקים של אש ותופת? מה יאמרו ההיסטוריונים על מנהיגי ישראל, מימין ומשמאל, שבמשך יותר מחמישים שנה הכשירו את הפיכתה של  רצועת עזה ממקום של מסחר ושגשוג לאזור מוכה אסון הומניטרי?

ההיסטוריה, מלמדנו ויאר בספרו מאיר העינים, כמוה כתל אבנים גבה-קומה.  הר עצום מימדים שהתרגלנו לנוכחותו בחיינו ואף לא חשבנו להטיל בו  ספק. תוריד אבן אחת ועוד אחת, ולפתע תיגלה לעיניך גבעה, מבנה שונה בתכלית. עכבר שהוליד הר.

זו כעל הנראה תפקידה של הסיפורת, המרוסנת מכבלי ה׳היסטוריה כמדע מדויק׳ - להסיר את הלוט מן הנראטיב שהפך לשגור, לחשוף את הבדיה.

תצלום רגעי מספק רק דיוקן ריק

החיים הם מכונה לעקירת הישות; היא שוללת מאיתנו הכל, מאז ילדותנו, ואחר כך מאכלסת אותנו מחדש בהטילה אותנו אל תוך מרחץ של קשרים, של קולות, של מסרים שמשנים אותנו עד אין־קץ, אנחנו בתנועה מתמדת; תצלום רגעי מספק רק דיוקן ריק...

רחוב הגנבים, מתיאס אנאר (מצרפתית: משה רון)