כמה מחשבות על המצב

We were never not at war - אנחנו (ארה״ב, המערב, ישראל גם..) מצויים במצב תמידי של מלחמה, כך מכריזה הסופרת ומסאית האמריקאית רבקה סולניט במאמר קצר שפורסם במגזין הגרדיאן. חוסר יכולתנו - חוסר רצוננו לקבל את האחר (נשים, שחורים, ערבים..) גורמת לכך שאנו מצויים במצב תמידי של התנגדות, במצב תמידי של מלחמה כלפיהם. 

ירי-המוני, אלימות משטרתית, אלימות ביתית ואונס, דיכוי מיעוטים, רדיפת זרים - כל אלה הן דוגמאות למצב של מלחמה מתמדת שמופנית בעיקר כלפי האויב שבפנים. זו מלחמה שברוב המקרים מנוהלת ע״י גברים. לבנים. מלחמה שברוב המקרים מופנית כלפי נשים. 

The US began with a declaration that “all men are created equal” that left out all women, and since then its history has too often been devoted to perpetrating inequality. Recent mass shootings driven by racism and misogyny are a more extreme means of enforcing an oppression built into our economic and legal systems, and may be the result of a panic that those systems are not containing others well enough

***

מצב תמידי של מלחמה מצריך ליבוי תמידי של שנאה.

הפסיכיאטר ופילוסוף האלג'יראי-הצרפתי פרנץ פנון תיאר זאת כך, בספרו הראשון עור שחור, מסכות לבנות (Peau noire, masques blancs:) 

Hate is not inborn; it has to be constantly cultivated, to be brought into being, in conflict with more or less recognized guilt complexes. Hate demands existence and he who hates has to show his hate in appropriate actions and behavior; in a sense, he has to become hate. That is why Americans have substituted discrimination for lynching. Each to his own side of the street

***

שנאה וכעס הם סימפטומים של פחד וחרדה. פחד וחרדה מסכנה או מאיום כלשהו. האובייקט לחרדה יכול להיות דבר שאינו מאיים באמת, או דבר מאיים, כאשר החרדה מפניו אינה תואמת את מידת הסיכון במציאות.

מישהו דואג להזין את השנאה הזו, באופן כמעט יומיומי. על-פי רוב יהיה זה נציג שלטון בכיר, או באי כוחו. להם הנגישות הזולה והנוחה ביותר לאמצעי התקשורת והפצת המידע. כמעט תמיד מובטחת להם מלוא תשומת הלב ואוזנו הקַשֶּׁבֶת של האזרח.

***

הכושי משועבד לרגשי נחיתותו, כשם שהאדם הלבן משועבד לתחושת עליונותו. שניהם מונעים על-ידי נוירוזה בלתי-נשלטת.

פרנץ פנון, עור שחור, מסכות לבנות

***

בנימין נתניהו 2015: שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי

הליכוד 2019: אסור שתקום ממשלת שמאל שסומכת על ערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים

***

בחירות הן מצג-שווא של דמוקרטיה. או שמא מדובר בהפסקת-אש קצרה, בזמן ששני הצדדים מתחמשים להמשך המלחמה?

להתבונן בסבלם של אחרים

Pain is information.. it has a story to tell you. But you have to listen to it

למרבית מהטיעונים שהסופרת והפילוסופית סוזאן סונטג מציגה בספרה, Regarding the Pain of Others (להתבונן בסבלם של אחרים, ראה אור בעברית בהוצאת מודן ב-2005,) נחשפתי ראשית בקריאה בטור של הסופר הניגרי-אמריקאי טג׳ו קול ב-NY Times. 

להתבונן בסבלם של אחרים, שראה אור באנגלית בשנת 2003, כשנה לפני מותה של סונטג, ובמידה רבה נכתב בתגובה לאירועי ה-11 בספטמבר ולמלחמת עירק השניה שאירעה בעקבות נפילת התאומים, עוסק בצילום מלחמה וביחסם של המתבוננים לתמונות של הרס, חורבן וסבל אנושי.

טלוויזיה, מעצם טבעה הארעי, משדרת רצף של תמונות שאינן משאירות ראיות. התמונות חולפות ברצף מסחרר, אחת אחרי השניה. כל תמונה נלחמת על הזיכרון שהותירה התמונה שקדמה לה, וסופן שכולן נשכחות אחרי (או בזמן) הפסקת הפרסומות..

לסצינה שמתאר תצלום, לעומת-זאת, יש יכולת אינהרנטית ׳להותיר משקע,׳ בעצם כך שהתצלום מציג אירוע חד-פעמי, שלא ישוב (לפחות לא במדויק, ובעיקר אם לא בוים מלכתחילה..) אף-פעם.

***

When there are photographs, a war becomes ‘real’

תפקידם של צילומי מלחמה, מאז מלחמת קרים, להביא עדויות מהנעשה בעבר השני, בשדה-הקרב או בסביבתו, אל קוראי העיתונים היומיים, שבעורף. העדויות הללו מנגישות את הזוועה, והופכות את חזית הקרב ליותר קרובה, יותר ׳מוחשית.׳

בעזרת התמונות הללו אנו ׳תופשים׳ את גודל האסון, וכך גם מתקבעים במוחנו ׳זכרונות׳ הקשורים לאירועים הללו.

מאורע שלא היינו עדים לו, לפחות באמצעות תמונה, לא באמת קרה. הוא לא יתקבע בזיכרון שלנו בלי העזרה של ייצוג ויזואלי הולם:

Atrocities that are not secured in our minds by well-known photographic images, or of which we simply have had very few images.. these are memories that few have cared to claim 

אולם גם למדיום הצילום מגבלות רבות שסונטג מודעת היטב אליהן:

The problem is not that people remember through photographs, but that they remember only the photographs. ... To remember is, more and more, not to recall a story but to be able to call up a picture 

הקיבוע הזה של תצלום, או סדרה של תמונות, כמייצגים הנאמנים של ׳אירוע׳ כה מורכב (ובד״כ ארוך) כמו מלחמה או אסון הוא בעייתי במיוחד כשחושבים על מעמדן של תמונות שצולמו במחנות ההשמדה הנאציים מיד לאחר ׳שחרורם׳ על-ידי בעלות הברית, תמונות שנועדו להמחיש את גודל הזוועה שאירעה בהם רגע אחרי ששוחררו - הבעייתיות בכך, מעירה סונטג שמצטטת ישירות את חנה ארנדט, היא שהתמונות הללו של גדרות התיל, ערימות הגופות, ארובות הקרמטוריום שכבו - כולן מייצגות רגע קפוא מתום המלחמה, כשהמחנות כבר לא היו פעילים; מכונת המוות נדמה.

התיעוד הזה של הרגע שאחרי התקבע בתודעתנו.

זאת ועוד, הקביעה אין תמונה - לא קרה, מסוכנת כאשר אנו ערים לכך שישנם מקרים רבים בהם נוכחותם של צלמים פשוט אסורה (ברצועת עזה, למשל, אך גם במהלך מלחמת-המפרץ הראשונה, שהזינה את ערוצי החדשות באינספור צילומים לווייניים חסרי-תכלית, מה שהוליד את האמירה המפורסמת של ז׳אן בודריאר: ׳מלחמת המפרץ לא קרתה.׳)

***

The other, even when not an enemy, is regarded only as someone to be seen, not someone (like us) who also sees 

מיהם הסובייקטים שמוצגים בתמונות מלחמה? פעמים רבות הם אנשים זרים, פליטים סורים או הרוגים ממלחמת האזרחים בתימן.. אם הצליחו ׳להגיע אל׳ העיתון המערבי, סימן שמצבם עגום מאוד, אחרת לא היו זוכים ל׳זמן מסך.׳

תפקיד התמונה במקרה זה יהיה לזעזע, לערער, ולו לרגע, את תחושת הביטחון של הצופה/קורא, שמא המצב הקיצוני שבו נתונים האנשים האלה יכול גם לקרות לו?

הוא עשוי אפילו להרגיש רגש של חמלה כלפי סבלם. אך בה בעת נוצרת דיכוטומיה ברורה בינו ובינם; בין ה׳אני׳ הצופה והם, ׳האחרים׳.

הם סובייקטים דוממים, שקפאו לעד ברגע הסבל שלהם, או במותם, ואילו אני, הצופה, חי ונושם. אני מעביר עוד דף בעיתון. אני מזפזפ לערוץ טלויזיה אחר. האם זו העמדה הפאסיבית הזו של צפייה שאחראית גם לכהות הרגש כלפי הסובלים?

סונטג מעלה ספק בדבר יכולתן של תמונות אלו להביא לידי שינוי, לעורר רגשות מורכבים יותר מחמלה (אמפתיה) או הזדהות רגעית. היא סבורה שתפקיד של התמונות הללו לדחוף לפעולה, ולו בשל תחושת אשם חולפת:

So far as we feel sympathy, we feel we are not accomplices to what caused the suffering. Our sympathy proclaims our innocence as well as our impotence. To that extent, it can be (for all our good intentions) an impertinent- if not inappropriate- response. To set aside the sympathy we extend to others beset by war and murderous politics for a reflection on how our privileges are located on the same map as their suffering, and may- in ways we might prefer not to imagine- be linked to their suffering, as the wealth as some may imply the destitution of others, is a task for which the painful, stirring images supply only an initial spark

אולם היא מודעת היטב לאי-ההיתכנות של המעבר הזה לפעולה, שכן Wherever people feel safe.. they will be indifferent

הנה תמצית המודרנה: אדישות. הצופה המערבי מעלעל בדפי העיתון, מפהק מול תמונה אחת, מזדעדע לרגע מול תמונה אחרת, מתעשת וזורק את העיתון לפח.. 

קטע מתוך רומן בכתובים, Hotel Eden

זמירה הירהרה ואז שברה את שתיקתה:

׳כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, שמעתי לראשונה על השואה. ילדים שגדלים בישראל נחשפים לסיפורי השואה כשהם עדיין בגן. תחילה אומרים לך לעמוד  בצפירה ביום הזיכרון לשואה. ואז מלמדים אותך שמזמן, במדינה רחוקה בשם גרמניה, יהודים נרצחו באופן שיטתי על ידי אנשים שכונו הנאצים. אח״כ אתה למד שההרג התרחש במדינות רבות באירופה, במזרח ובמערב, על ידי אנשים שונים כמו צרפתים ואוקראינים. אבל הפרטים הקטנים לא חשובים לך כשאת כל כך צעירה. רק כשהייתי הרבה יותר מבוגרת, בת עשרים בערך, הבנתי כמה חסרת-היגיון שיטת הלימוד הזו: לומר לילד שאבות אבותיו נרצחו לפני חמישים שנים במדינה זרה, על ידי אנשים שדיברו שפה לא מוכרת ומשונה.. באותה מידה היית יכול לומר לו שהם נחטפו ע״י חייזרים ומעולם לא שבו..׳

גיחכתי קצת, וזמירה חייכה.

׳אין פלא שקראו לאושוויץ פלאנטה אחרת.׳

׳זה מטורף, נכון. אבל הסיפור הזה הותיר עליי רושם רב. שנים רבות נרתעתי כל פעם ששמעתי מישהו מדבר גרמנית. בסרטים בהם צפיתי, הקצינים הנאצים תמיד עברו מאנגלית לגרמנית כשצווחו את הוראותיהם הקטלניות. לא יכולתי להתנער מהאסוציאציה המיידית: גרמנית-רצח. כאילו שמיעת השפה עצמה עלולה להרוג אותך. גרמנים הם אנשים שכדאי להימנע מהם בכל מחיר. 

הבעתה הפכה רצינית מאוד.

כשאמרתי לאבי שאני מתכוונת לעבור לגור בגרמניה כדי ללמוד שם, תגובתו היתה ׳לא' ואז שוב 'לא' ושוב ושוב. חמש פעמים ׳לא׳. ספרתי. ואז 'למה?' חטוף. הוא לא הביע כעס כלל. הוא הביע תדהמה. הוא נראה כל כך  חסר אונים כשאמר את זה. למה שמישהו יבחר לעבור לחיות במקום כזה? האם השתגעתי?'

זמירה צחקה קלות.

'אני חושבת שבמובן מסוים עברתי לכאן כדי לנסות ולהשיב לעצמי את  הזכות על הנרטיב הזה. כדי להכניס כמה שינויים בסיפור. כמה תיקונים. שהיו רק קורבנות ותליינים. יהודים וגרמנים. טובים ורעים.'