זמירה הירהרה ואז שברה את שתיקתה:
׳כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש, שמעתי לראשונה על השואה. ילדים שגדלים בישראל נחשפים לסיפורי השואה כשהם עדיין בגן. תחילה אומרים לך לעמוד בצפירה ביום הזיכרון לשואה. ואז מלמדים אותך שמזמן, במדינה רחוקה בשם גרמניה, יהודים נרצחו באופן שיטתי על ידי אנשים שכונו הנאצים. אח״כ אתה למד שההרג התרחש במדינות רבות באירופה, במזרח ובמערב, על ידי אנשים שונים כמו צרפתים ואוקראינים. אבל הפרטים הקטנים לא חשובים לך כשאת כל כך צעירה. רק כשהייתי הרבה יותר מבוגרת, בת עשרים בערך, הבנתי כמה חסרת-היגיון שיטת הלימוד הזו: לומר לילד שאבות אבותיו נרצחו לפני חמישים שנים במדינה זרה, על ידי אנשים שדיברו שפה לא מוכרת ומשונה.. באותה מידה היית יכול לומר לו שהם נחטפו ע״י חייזרים ומעולם לא שבו..׳
גיחכתי קצת, וזמירה חייכה.
׳אין פלא שקראו לאושוויץ פלאנטה אחרת.׳
׳זה מטורף, נכון. אבל הסיפור הזה הותיר עליי רושם רב. שנים רבות נרתעתי כל פעם ששמעתי מישהו מדבר גרמנית. בסרטים בהם צפיתי, הקצינים הנאצים תמיד עברו מאנגלית לגרמנית כשצווחו את הוראותיהם הקטלניות. לא יכולתי להתנער מהאסוציאציה המיידית: גרמנית-רצח. כאילו שמיעת השפה עצמה עלולה להרוג אותך. גרמנים הם אנשים שכדאי להימנע מהם בכל מחיר.
הבעתה הפכה רצינית מאוד.
כשאמרתי לאבי שאני מתכוונת לעבור לגור בגרמניה כדי ללמוד שם, תגובתו היתה ׳לא' ואז שוב 'לא' ושוב ושוב. חמש פעמים ׳לא׳. ספרתי. ואז 'למה?' חטוף. הוא לא הביע כעס כלל. הוא הביע תדהמה. הוא נראה כל כך חסר אונים כשאמר את זה. למה שמישהו יבחר לעבור לחיות במקום כזה? האם השתגעתי?'
זמירה צחקה קלות.
'אני חושבת שבמובן מסוים עברתי לכאן כדי לנסות ולהשיב לעצמי את הזכות על הנרטיב הזה. כדי להכניס כמה שינויים בסיפור. כמה תיקונים. שהיו רק קורבנות ותליינים. יהודים וגרמנים. טובים ורעים.'
מרתק
השבמחקועוד בעברית
מה צריך יותר מזה
נפלא!!!!
השבמחק