Me First, או ׳ווידויו החולני של חוטא מודרני׳

כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו

בלז פסקל

בשיחה שניהלתי לאחרונה עם חבר אמריקאי, עלתה השאלה שמעסיקה אזרחים רבים בעולם המערבי בשנים האחרונות: מה גרם לעלייתו של דונאלד טראמפ לשלטון בארה״ב; מה סוד חינה של התנועה הפופוליסטית, שכוחה רק מתגבר ברחבי העולם, מאנגליה ועד לברזיל.

לאנשים פשוט לא אכפת, הצעתי לו. לא אכפת מסין.. לא אכפת מנאטו או מהאיחוד האירופי.. לא אכפת משינויי האקלים. לא אכפת מכלום.. אכפת לי רק מעצמי ומעכשיו!

זה לדעתי קו המחשבה שמניע את הפוליטיקה האגוצנטרית שאנו רואים כיום: America First, כן. אולם אף יותר בשאת Me First.

הימין הפוליטי מציע משב רוח מרענן של אנרכיה, של ׳לשבור את הכלים׳, בעוד שהשמאל הפוליטי, מנגד, מציע אלטרנטיבה שמרנית של פוליטיקלי-קורקט, של ׳צריך לשחק לפי הכללים׳ ולשמור על ערכי הדמוקרטיה, האתיקה, האנושיות. 

התהפכו היוצרות.


האם מדובר במהפיכה או בשקיעה?

אבולוציה או דבולוציה?

מה סוד המשיכה של תנועת ה-Me First?

***

במקרה או לא, הזדמן לי לאחרונה להיתקל פעמיים ברשימות שעוסקות ברומן להפך מאת הסופר הצרפתי בן המאה התשע-עשרה, ז׳וריס קרל הויסמנס, רשימות שנכתבו בנסיבות שונות מאוד.

המקרה הראשון היה במגזין הספרותי The Happy Reader, עליו דיווחתי  לראשונה לפני למעלה משנתיים (הזמן עובר מהר מידי..) 

מהדורת חורף 2019 של הקורא המאושר הוקדשה רובה ככולה לרומן המפתח של הויסמנס, שראה אור ב-1884 והפך במהרה לאחד הטקסטים המכוננים של זרם הדקדנס הספרותי

בצרפתית נקרא הרומן À rebours - מילולית ניתן גם לתרגם זאת כ׳אחורה׳ - ואילו באנגלית תורגם באופן די מפתיע כ-Against Nature.) תרגום עברי של הרומן של הויסמנס ראה אור ב-1998 בהוצאת כרמל, בתרגומו של בני ציפר (על ציפר אדבר עוד בהמשך..) 

בקצרה, עוקב הרומן אחר מעלליו של הדוכס ז׳אן דז אסנט, אציל עשיר וחולני שמאס בחיי החברה הריקניים והוא מחליט להתבודד בביתו ולהקיף את עצמו באוסף יצירות אמנות ומוצרי יוקרה בעלי ערך אסתטי פרטיקולרי, כמו צב ששריונו כוסה בזהב ועוטר באבני חן.. המספר של להפך מפרט ומתאר את האוסף של דז אסנט באופן הגובל באובססיביות..

במקור, נעשה שימוש במונח דקדנס לשם תיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, תהליך שתמורותיו הורגשו הן בספירה הפוליטית והן בתהליכים החברתיים שפקדו את האימפריה בעשרות שנותיה האחרונות.

החל מאמצע המאה ה-19, עוד בימי חייו של הויסמנס, החלו לדבר על דקדנס כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות (התקופה היפה - La Belle Époque) והגיעה לשלב של ניוון וריקבון. 

על דרך ההשאלה, ימי פומפיי האחרונים הוא ביטוי שנעשה כבר שגור בשפה העברית, והמבין יבין!

חזרה לקורא המאושר.. 

באחד המאמרים במגזין מתאר אנדי מילר, סופר ועורך בריטי צעיר שספרו The Year of Reading Dangerously: How Fifty Great Books (and Two Not-So- Great Ones) Saved My Life זכה להצלחה מסחרית לא מבוטלת, את סוד המשיכה של ספרו של הויסמנס: 

Against Nature's claim to literary significance is [..] as a 'breviary' of decadence. 'Elaborately and deliberately perverse  [..] it is in its very perversity that Huysman's work - so fascinating, so repellent, so instinctively artificial - comes to represent, as the work of no other writer can be said to do, the main tendencies, the chief results, of the Decadent movement in literature. 

ועוד הוא מצטט מספרו של אוסקר ויילד, תמונתו של דוריאן גריי, שהושפע עמוקות מספרו של הויסמנס: 

It was the strangest book that he had ever read. It seemed to him that in exquisite raiment, and to the delicate sound of flutes, the sins of the world were passing in dumb show before him. Things that he had dimly dreamed of were suddenly made real to him. Things of which he had never dreamed were gradually revealed.

It was a novel without a plot and with only one character, being, indeed, simply a psychological study of a certain young Parisian who spent his life trying to realize in the nineteenth century all the passions and modes of thought that belonged to every century except his own, and to sum up, as it were, in himself the various moods through which the world-spirit had ever passed, loving for their mere artificiality those renunciations that men have unwisely called virtue, as much as those natural rebellions that wise men still call sin. [...] There were in it metaphors as monstrous as orchids and as subtle in colour. The life of the senses was described in the terms of mystical philosophy. One hardly knew at times whether one was reading the spiritual ecstasies of some mediaeval saint or the morbid confessions of a modern sinner. It was a poisonous book. The heavy odour of incense seemed to cling about its pages and to trouble the brain. The mere cadence of the sentences, the subtle monotony of their music, so full as it was of complex refrains and movements elaborately repeated, produced in the mind of the lad, as he passed from chapter to chapter, a form of reverie, a malady of dreaming, that made him unconscious of the falling day and creeping shadows.

ציטטתי כאן באריכות מספרו של ויילד, שכן אני מרגיש שהוא מצליח ללכוד את המהות של-, או לפחות את הלך-הרוח הדומיננטי בספרו של הויסמנס, ווידויו החולני של חוטא מודרני.

***

מה שמוביל אותנו חזרה לבני ציפר, שתרגם לעברית, כזכור, את ספרו של הויסמנס (היחיד מספריו שראה אור בעברית..)

בסופ״ש שעבר פרסם ציפר רשימה בעיתון הארץ. מין וידוי שכזה, או אם תרצו, מחווה לסופר הצרפתי. כותרת הרשימה: ׳הסופר הזה היה אנטישמי, לאומן ומיזוגן. ובזכותו אני מי שאני.׳

כהרגלו, ציפר משתפך ברשימה שלו על הויסמנס בפרט ועל התרבות הצרפתית בכלל:

׳אי אפשר שלא להבחין שההיקסמות מן הרוע לשם הרוע שזורה בכל הספרות והשירה הצרפתית, כפי שגם שזור בה הבוז לצדקנות הבורגנית, שאחרי מלחמת העולם השניה שינתה את צורתה לצדקנות השמאלית ולימים למה שקרוי ״תקינות פוליטית״, שהלוחם הנחרץ ביותר נגדה היום בצרפת הוא הסופר מישל וולבק.׳ 

ציפר מזהה בכתביו של הויסמנס, כמו גם בביוגרפיה שלו, הלך-רוח אנטי-ממסדי, אנטי-בורגני, אנטי... ספרותי?

הנה כך הוא מתאר את ׳הרומן המרתק והמוזר ״להפך״ [...] שעל פי הנורמות של הצדקנות החדשה ראוי היה לגרוס אותו ולהשליך אותו לפח, מפני שהויסמנס היה מהגרועים באנטישמים, ומהגרועים במיזוגנים, שלא לדבר על משיכתו הספרותית אל פסיכופטים..׳

ובהמשך הוא מוסיף:

׳הנה עוד סיבה שהתאהבתי בהויסמנס. מאז ומעולם שנאתי הגדרות ברורות וחשבתי שאין דבר משעמם יותר מלהיות בעל זהות אחת, ומה טוב ומה נעים לדלג בין הגדרות עצמיות וזהויות ולוא כדי לבלבל את האויב, שיהיה תמיד אותו אויב: הבורגני הצדקן, ויהא זה בצרפת בימי פרשת דרייפוס או בישראל בימי פרשת בנימין נתניהו.׳ 

רבים וודאי יתרעמו על ההשוואה בין הקורבן והתליין.. אבל זה סוד קסמו של פרובוקטור, אולי?

***

בניגוד לרושם שנוצר אולי לעיל, אין ברצוני להתריס כנגד הויסמנס, או כנגד ציפר. שני הסופרים/אישים הללו כבודם במקומם מונח. לשניהם פנים שונים, יוצאי-דופן, 

לא תשמעו אותי מצקצק כנגד אחד מהם. אולי מתבדח ברשעות.. נו, טוב.

ובכל-זאת, אני חייב לתהות: מה סוד קסמו של הרומן שכתב הויסמנס לפני קרוב ל-150 שנים? כיצד קרה שהוא נערץ ׳משני צידי המתרס׳, כביכול.  הן מימין והן משמאל?

משעשע לחשוב שיצירות שזעזעו את הבורגנות אי-שם בשלהי המאה התשע-עשרה (אני חושב, בין השאר על מאדאם בובארי של פלובר, להפך של הויסמנס, או אפילו תמונתו של דוריאן גריי של ויילד..) מצליחות עדיין להניע את אמות הסיפים.. אף בימינו, ימי פומפיי האחרונים..