יום שישי, 4 בדצמבר 2009

A Zone of One's Own

אם בתחילת המאה העשרים הועלה הצורך ב"חדר משלך" כסמל לנחיצותו של האמן כאדם במרחב ובחירות בהן יוכל ליצור, וביתר שאת סמל לצרכה של האישה באוטונומיה פיזית משלה, בה תוכל לבסס את חירותה ולתת מעוף ליצריה, הרי שבתחילת המאה העשרים ואחת הפך החדר הזה ממרחב מוחשי לZone מופשט, לState of Mind נעלם, מופיע ונחבא מחדש, תמיד חמקמק, ממוקם אי-שם מעבר למגע ידו של הנווד הפוסטמודרני.


החדר עליו דיברה ווירג'יניה וולף כבר ב1929, הועלה כרעיון אפשרי כבר ב1884, על ידי הסופר הצרפתי ז'וריס קרל הויסמנס, בספרו להפך (הספר ראה אור בהוצאת כרמל בתרגומו של בני ציפר) שעסק בסופר שמעצב למשעי את חדרו ומסתגר בו כדי לשגוע בהגיגיו; ועוד לפניו, על ידי ההוגה והפילוסוף גזביה דה מסטר, שערך, כבר ב1794, מסע מסביב לחדרו; ואם ממש להרחיק לכת אז אי-שם ב1670, התלונן גם הפילוסוף הצרפתי בלז פסקל (כן, עוד צרפתי!) כי "כל אומללותו של האדם נובעת מדבר אחד ויחיד: שאין הוא מסוגל לשבת בשקט בחדרו".

ואולם, אי-שם באמצע המאה העשרים, עם 'גילוי' המזרח והאקזיסטנציאליזם הרו
חני (הצ'י, הזן, הין והינג, הטאו של הפו, הפאנג שוואי) הפך החדר למקום מופשט ונעלם, שאיננו יכול להימצא עוד בביתו של הסופר, אלא רק בחור נידח, או מקום
מופשט, הממוקם אי-שם בקצה מסע, רוחני או פיזי.

החיפוש אחר הzone

בספרו Yoga for People Who Can't Be Bothered to Do I, נודד ג'ף דייר ברחבי העולם בעקבות מקום פיזי או 'רוחני', תר אחר 'רגע של שיא' שהוא מוצא לבסוף בפסטיבל האיש הבוער, בTAZ, הTemporary Autonomous Zone, אותו 'מקום מחוץ למקום', אתר של אפשרויות בלתי-מוגבלות, של נתק מן ההווה והמגבלות האינהרנטיות שבתפ
יסת המציאות הרווחת. הסופר הבריטי נע ונד מניו-אורלינס של פרה-קטרינה, דרך דטרויט, רומא ואמסטרדם, חסר מנוחה אך עייף-תמיד, מתוחזק
לעיתים באמצעות סמים. ולעיתים קרובות נדמה שאקט זה של חיפוש אינטנסיבי שלא יודע שובע מופנה פנימה יותר מאשר החוצה, חיטוט ארכיאולוגי בנבכי חדרי-הנפש, יותר מאשר בסביבה בה היא נושמת.

חזרה היסטורית

כמו אצל דייר, כך אצל ג'ונתן פרנזן, העבר הוא מקום של מחקר, והשיבה אליו היא חזרה אל עבר מקום חבוי ונעלם הממאן להיחשף.

פרנזן, שדחה ב2001 את חיבוק הדוב של אופרה ווינפרי כשזו ביקשה להוסיף את ספרו, לרשימת הספרים המומלצים שלה, תיאר את מחוזות ילדותו כבר ברומן הגדול שלו The Corrections, בו כמה יסודות אוטו-ביוגרפיים, ובספרו, The Discomfort Zone: A Personal History, שב הסופר האמריקאי המצליח אך-מיוסר אל מחוזות ילדותו, וביתר-שאת אל תקופת נעוריו באמריקה של שנות השישים המאוחרות, בואכה שנות השבעים.

בקובץ המאמרים המעטר את הספר, פרנזן מתאר אירועים באנליים מחייו: מות אימו והשיבה אל הבית בו חיו הוריו; נעוריו כגיק, כאאוטסיידר (החיים בzone בתוך zone; החיים מחוץ לzone המרכזי, הוא החברה ההגמונית).

כמו כל חזרה היסטורית, זוהי חזרה למטרת התקדמות, ופרנזן נובר במתחמי הזיכרון שלו, בהיסטוריה האישית שלו, באקט מובהק של כאב. אולם זוהי שיבה אל מחוזות העבר לצורך בניית ההווה. ו"מתחם האי-נוחות" הוא מקום שאי אפשר להימנ
ע ממנו.

בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים

אצל הרוקי מורקמי, לעומת דייר ופרנזן, הzone הוא יותר State of Mind.

מורקמי, שעבר מיפן לארה"ב בשנות השמונים, וחי בא מאז כנטע (מו)זר
(הוא ממשיך לכתוב ביפנית בעוד ספריו מתורגמים לאנגלית, למרות שהאנגלית שלו טובה דיה כדי לכתוב בה וכדי לפרסם עשרות תרגומים מאנגלית ליפנית, שפת אימו), מתאר בקובץ המאמרים שלו What I Talk About When I Talk About Running (פרפראזה על קובץ הסיפורים של ריימונד קארבר, What We Talk About When We Talk About Love), כיצד הפכה הריצה למוטיב מרכזי במהלך חייו.

מורקמי, שהחל לרוץ במראתונים, טריאטלונים ואולטראמראתונים רק בשנתו השלושים ושלוש, מתאר את הריצה כאירוע מכונן, לפחות כמו גילוי הכתיבה. ההקבלה בין הריצה למרחקים ארוכים, אקט מכלה וממריץ בו בזמן, לאקט הכתיבה, אירוע ממושך ומבודד המוליד יצירה יחידה, ברורה אצל מרוקמי, ונדמה שכל אחד מן הקטבים הללו מושכים ומניעים זה את זה.

בקובץ המאמרים, שמורקמי מכנה "Memoir", מתאר הסופר היפני את הנסיבות שהובילו לדביקתו בריצה, ובמקביל לאבולוציה של תחביב זה, את הפיכתו לסופר וגיבוש זהותו העדכנית. הריצה, אירוע שמתרחש על פי רוב כשאדם לבדו, בין גופו לעצמו, מתוארת כלייט-מוטיב בחייו של מורקמי, שנושאים כמו בדידות וריחוק אינם זרים לכתיבתו.

נדמה שמה שהחל כצורך דקדנטי של אנשי רוח צרפתיים לצאת מן הבועה בה חיו, לחמוק, ולו לרגע, ממגדל השן, ושהפך לצורך פיזי-קיומי של ממש אצל וולף, חזר כגחמה יאפית (כשובן של הרוחות של מארקס) בסוף המאה-השערים-בואכה-המאה-העשרים-ואחת.

הסופר/אדם בן זמננו מנותק ממקום הימצאו ומחפש אחר מקום אחר, אחר zone חמקמק שאיננו מצוי עוד בתווך מגע-ידו. מחדר של ממש, מקום של התבודדות ומבט-פנימה, הפך הzone מאקט של יצירה ובראיה למקום-שאיננו-מקום, לרגע של התעלות-נפש, לאירוע חד-פעמי וחמקמק.

6 תגובות:

  1. יופי של סקירה - ויש מקום לשרטט קווי מתאר ל"חדר משלנו" באינטרנט - האין זאת?
    (זה גם מרפא חלקי לאי-נחת שפסקל דיבר עליה).

    השבמחק
  2. "חדר משלנו" באינטרנט? אין זה פייסבוק, טוויטר ושות'?
    רק שאין אלו 'חדרים משלנו' במובן המקורי..
    יותר "חדרים של כולנו" בהן הפרטיות האישית מועלה כזבח ונהפכת לנחלת הכלל.
    זה מעין 'הפוך על הפוך' שרק העידן הפוסטמודרני יכול היה להוליד.

    השבמחק
  3. אבל כשאתה למשל, כהורה טרי, זונח את הררי הכביסה לטובת הדיאלוג היצירתי כאן, זה בהחלט חדר במובן הוולפי, לא?

    השבמחק
  4. החדר של האמן העכשווי הוא בראשו... (כנ"ל אמנית)

    השבמחק
  5. אני רוצה לחזק את מה שלי אומרת. אמנם הפוסט מודרנה יצרה הרבה שטויות וסתירות, אבל היא גם מאפשרת לנו לפסוח על שתי הסעיפים. ברשת אתה יכול גם להיות מישהו אחר או לבחור להחצין חלקים ממך שבשל סגירות החברה או המיקום שלך בתוכה אתה מסתיר או סתם לא מוציא בחיי היומיום.
    אם ההרחבה המודרנית/רומנטית למשפט על הנהר היא שגם אתה לא אותו אדם בכל פעם שאתה מגיע לנהר, הרי שהמרחב הפרטי המוצג לראווה ברשת גם מאפשר חירות והחצנה והשתנות תמידית ובזה מאפשר התפתחות אישית והגנה על האינדיבידואל.
    לא?

    השבמחק
  6. אכן, אילנה, החדר של האומן הוא בראשו.. אבל גם בבלוגו, בפייסבוקו, ובחדרו הפיזי (כי חשובה גם התפארוה..)

    ומעניין מה שחשבתן (לי ואנונימית) על זהות האדם/אמן בעידן האינטרנט, למרות שאני לא כ"כ בטוח שיש להגיגים הללו קשר לפוסט הזה, but what the heck.. :)

    השבמחק