עיר, (עוד) סיפור

לג'ונתן לתם יש ספר חדש. לקרוא לספר 'רומן' יהיה מחייב מידי, אז בינתיים נקרא לו 'ספר'.

לתם, שידוע בתחומו כGenre Bender (המושג מחכה לערך חדש בוויקיפדיה), התחיל את דרכו כסופר מדע-בדיוני, עם ארבעה רומנים שלא זכו להכרה מעבר לתחומי הז'אנר, וזכה להצלחה עם ספרו הרביעי, "ברוקלין היתומה" (ראה אור בעם עובד), רומן בלשי שעוקב אחר מעללי בלש אחד, ליונל אסרוג, יתום חד עין הסובל מתסמונת טורט. הספר זכה במספר פרסים חשובים ואמור לעלות לאקרנים מתישהו במהלך 2010 בבימויו ועיבודו של אדוארד נורטון.

הדביקה במחוזות 'מציאותיים' יותר השתלמה וב2003 לתם פרסם את The Fortress of Solitude, רומן-חניכה סמי-אוטוביוגרפי שעקב אחר שני ילדים, דילן אבדוס ומינגוס רוד, הגדלים בשכונת Boerum Hill שבברוקלין בשנות השבעים של המאה העשרים, תוך כדי קריצות פראיות (ללתם אובססיה עם עיניים משתולללות, עוד בנושא בהמשך,) לכיוון אייקונים תרבותיים אמריקאיים כמו סופרמן בכלל, תרבות הקומיקס בפרט ואמנות הגרפיטי, מוזיקת הדיסקו ועוד ועוד נושאים...

הספר זכה לביקורות מהללות ולהצלחה מסחרית ואף מצא את דרכו אל רשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס.

[אם הייתי מתבקש לערוך השוואה בין ספרו של מייקל שייבון, ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי - עוד רומן חניכה מאת סופר יהודי-אמריקאי-ניו-יורקי, שעוקב אחר הרפתקאותים של שני נערים יהודים במנהטן של שנות הארבעים - לדידו של בלוג זה ספרו של לתם היה נותן לספרו של שייבון פייט הולם...]

אחרי מבצר הבדידות (הספר עדיין מחכה למתרגם ישראלי), לתם החליט לזנוח את כור מחצבתו, ברוקלין, ופנה אל עבר אפיקים גיאוגרפיים אחרים.

You Don't Love Me Yet עוקב אחר חברי להקת רוק העושה את תחילת דרכה בלוס-אנג'לס. הספר זכה לביקורות צוננות ונעלם מן המדפים כלעומת שהופיע עליהם.

בסוף 2009 לתם חזר למקורותיו והעניק לעולם את הרומן השמיני במספר שלו, Chronic City, עוד שיר הלל (או שמא כתובת נעצה) לניו-יורק ולמנהטן, מכורתה. הספר נכנס כמעט אוטומטית לרשימת עשרת הספרים של הניו-יורק טיימס.

כמו שאר ספריו של לתם, גם Chronic City עוסק בדמויות בשולי החברה. גיבור הספר, Chase Insteadman, הוא שחקן בדימוס החי על התמלוגים של סדרת סיטקום בה השתתף בילדותו. סביב צ'ייס נעות מגוון הדמויות המאכלסות את דפי הרומן; Perkus Tooth, פריק עם עין אחת תועה (ציקלופס במנהטן המודרנית), מבקר תרבות וHas been בעצמו; Oona Laszlo, סופרת צללים ומאהבת של צ'ייס במשרה חלקית; Richard Abneg, עסקן חברתי ברשות העירונית; וכמובן Janice Trumbull, ארוסתו של צ'ייס, אסטרונאוטית במשימה התקועה בחלל, משם היא משגרת לצ'ייס מכתבי אהבה.

כמו שאר יצירותיו של לתם, גם הספר הזה נע ונד בין מגוון רחב של ז'אנרים ומסרב בעקשנות להיכנע לאחד מהם. לאורך 430 עמודיו, Chronic City נע בין המדע-בדיוני למציאותי: הנוף העירוני הוא זה של מנהטן, אך זוהי מנהטן שונה, מעין יקום מקביל (parallel universe) לזה האמיתי, עולם דיסטופי שתופעות לא ברורות מהלכות עליו אימים: דרום העיר מכוסה בעננה של ערפל (שאריות מאירועי ה-11 בספטמבר?); תושבי העיר אחוזי פחד מפני ספק-טיגריס-ספק-מקדחת-ענק שנועדה לפלס את דרכו של קו סאבווי חדש בעיר ומידי פעם מגיחה וזורעת הרס בעיר; חסרי הבית ממשיכים לחיות ברחובות אך כלבים תועים זוכים ליחס של מלכים, ועדות נשרים משתלטים על בנייני דירות.

במהותו זהו סיפור על ידידות, בין צ'ייס ופרקוס, מעין סיפור המשך לידידות הנוגעת ללב המתוארת ב'מבצר הבדידות'. גיבורי הספר ההוא גדלו, השילו מעליהם כל ספקות בנוגע לאפשריותה של היפר-מציאות, וכאילו נעלמו בין מיליוני התושבים של הכרך האמריקאי (צ'ייס עצמו מזוהה ע"י מלצרית בדיינר כChase Unperson, לא-אדם).

ההשוואה למבצר הבדידות כמעט בלתי-נמנעת. רומן כה מונומנטלי מוליד בהכרח ציפיות גבוהות מאוד (שייבון צלח אותן בקלילות כשפרסם את איגוד השוטרים 

היִידים ב2007 [גם לו היה פלופ קטן באמצע עם 'הפתרון הסופי'). אולם שלא כמו הרומן הגדול ההוא, Chronic City איננו מצליח להמריא לגבהים חדשים.

הנושאים המרכזיים בספר מגיעים לידי מיצוי כבר בחציו הראשון והדמויות
אינן מתפתחות מעבר לגבולות שלתם קבע להן מראש.

זה לא הספר הגדול לו חיכו מעריציו של לתם, אך ניאלץ להסתפק בו לעת 
עתה.