מהגרים, חצאי אדם

את אוסטרליץ, הרומן האחרון שכתב הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, קראתי לפני שנתיים-שלוש.

יש בעייתיות מסויימת בהיכרות ראשונה עם סופר בקריאת יצירת המופת שלו. כאילו מכאן אפשר רק לרדת. כך היה גם עם יצחק בשביס זינגר, שהרומן האחרון שלו, צללים על ההדסון, מתעלה לדעתי על כל יצירה אחרת שכתב בחייו.

הרומן, המסופר מנקודת מבטו של מספר שזהותו עלומה, עוקב אחר סיפור חייו של ז'ק אוסטרליץ, שנולד בצ'כיה והוברח לאנגליה כילד, עם פתח מלחמת העולם השניה, ומשחזר אט אט את עולמם של הוריו, בניסיון למלא אחר חור בזיכרונו של אוסטרליץ.

עולם הזכרונות המשוחזר בפני הקורא כמתוך חלום הוא מיו עולם בדיוני, ספק קיים ספק לא-קיים, כמו אוסטרליץ' של צ'רלי צ'פלין, מקום הקיים רק בדמיון, אך בו בזמן הוא טעון במשמעות פוליטית.

גם ספרו השני של זבאלד, המהגרים, עוסק בחמקמקותו של הזיכרון ובשברירותה של זהות האדם. הספר הזה אינו טעון במטען רגשי כמו ספרו האחרון של זבאלד, כאילו הסופר מתאמץ ומתאפק, אינו משליח על הקורא את מלוא כבדו של סיפורו.

כמו אוסטרליץ, גם המהגרים זרוע בתמונות שחור ולבן, כאילו הסופר מבקש לחשוף בפני הקורא את חומרי העבודה שלו, מבקש ממנו לנסות ולפענח משהו נוסף בפריטים הסמי-ארכיאולוגיים הללו, טעוני הזיכרון.

ניתן לקרוא את המהגרים כקובץ סיפורים אודות תלאותיהם של קובץ אינדיבידואלים שחיים את חייהם כאילו ניתק איבר מבשריהם והם נאלצים לדדות בלעדיו.

ניתן כמו כן לקרוא את הרומן כתוכחה, ככתב אישום כנגד מאה של חוסר אנושיות, שילידיה מתנהלים בעקשנות בעיוורון, מתעלמים מן הגורל שנחרץ עבורם בעל-כורחם.

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שנסיבות החיים או מלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם. 

סיפוריהם הולכים ונרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

זבאלד (כמו י.ב.זינגר שכתב ביידיש כשחי בארה"ב או הרוקו מוריקאמי שחי אף הוא בארה"ב אך כותב ביפנית), כתב בגרמנית כל חייו, על אף שגר ולימד באנגליה משנות השישים של המאה-העשרים ועד ליום מותו. אקט הכתיבה עצמו הוא כמו אקט של שיחזור ואישור הזהות עבורו.

החיים ה'כפולים' האלה באים לידי ביטוי בספריו, בחייהן של דמויותיו.

אני מצפה לקרוא את ספריו הנוספים של זבאלד, טבעות שבתאי וורטיגו.

המטבחון העליון

באיחור מה, הגעתי להעלות על הכתב את רשמיי מסרטו האחרון של פתיח אקין, סול קיצ'ן.

לפני שנתיים בערך נתקלתי לראשונה בסרטו של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי פתיח אקין, עם הראש בקיר (2004). מייד עם הצפייה הראשונה, הסרט עשה עליי רושם עז, ולאחר צפייה שניה ושלישית אני יכול בהחלט למקמו במקום של כבוד בין עשרת הסרטים הטובים ביותר שראיתי, לצד, בין השאר, כס הדמים של אקירה קורסוואה, הקרבן של אנדריי טרקובסקי, זכרונות של פליני ועירום של מייק לי.

למרות שהסרט נמשך קצת פחות משעתיים, התהפוכות העלילתיות והמשקע הרגשי בו כה רבים שגם בצפייה שלישית מגלים בו דברים חדשים.

הסרט, שעסק במשברי הזהות של קהיט (השחקן בירול אונל במפגן משחק מדהים) וסיבל (סיבל קקילי, חשקנית פורנו לשעבר), שני טורקים-גרמניים שאינם מוצאים את עצמם ונופלים זה לזרועותיהשל זו, זכה בפרס דוב הזהב בשנה בה יצא לאקרנים.

מאז עם הראש בקיר אקין ביים גם הקומדיה קבב קונקשן (2004) את לחצות את הגשר: הצלילים של איסטנבול (2006), סרט דוקומנטרי מרתק בו מתחקה הבמאי אחרי עושר המוזיקה טורקית העכשווית, ואת קצה גן עדן (2007), חזרה לקולנוע פוליטי, טעון ופיוטי.

ככלל מתאפיין הקולנוע של אקין כקולנוע 'אתני'. סרטיו עוסקים לעיתים קרובות במהגרים, או במיעוטים אתניים (טורקים, איטלקים, יוונים).

לאחרונה יצא אקין עם סרט חדש, סול קיצ'ן (2009). הסרט עלה לאקרנים בערך שבועיים לפני מחדל המשט, שהצית מחדש את האיבה הטריה בין ישראל לטורקיה.

גם בימים נטולי עימותים מיותרים, קשה לשווק בארץ קולנוע 'אירופאי', על אחת כמה וכמה סרט דובר גרמנית על יוונים, בבימויו של טורקי.

מבחינת העלילה, סול קיצ'ן הוא בליל של עלילות משנה שאינן מתלכדות יחדיו ביעילות יתר. גיבור הסרט, צינוס, יווני-גרמני, מנהל מסעדת פועלים כושלת, חברה שלו בורחת לסין, ואחיו משתחרר מהכלא ומחליט להתעלק דווקא עליו.

צינוס מתמרן ומתייסר ואינו מגיע לשלום עם עצמו.

ברקע מתנגן פסקול סול סבנטיזי עשיר (אקין מתמחה ברקיחת פסקולים מעולים לסרטיו)

שלא כמו סרטיו היותר רציניים של אקין, סול קיצ'ן לא מנסה להיות יותר מסרט מבדר.

הוא קליל ומשעשע ודי לו בכך.

זוהי גם אחת מחולשותיו של הסרט, שלא ממש מצליח לצאת מהשבלונה של קומדיה קלילה עם טיבול אתני עדין.

בסה"כ, לאור הציפיות מסרטיו האחרונים של אקין, מדובר באכזבה.

לא נותר אלא לצפות לסרטו הבא.