יום שבת, 19 ביוני 2010

מהגרים, חצאי אדם


את אוסטרליץ, הרומן האחרון שכתב הסופר הגרמני וו.ג.זבאלד, קראתי לפני שנתיים-שלוש.

יש בעייתיות מסויימת בהיכרות ראשונה עם סופר בקריאת יצירת המופת שלו. כאילו מכאן אפשר רק לרדת. כך היה גם עם יצחק בשביס זינגר, שהרומן האחרון שלו, צללים על ההדסון, מתעלה לדעתי על כל יצירה אחרת שכתב בחייו.

הרומן, המסופר מנקודת מבטו של מספר שזהותו עלומה, עוקב אחר סיפור חייו של ז'ק אוסטרליץ, שנולד בצ'כיה והוברח לאנגליה כילד, עם פתח מלחמת העולם השניה, ומשחזר אט אט את עולמם של הוריו, בניסיון למלא אחר חור בזיכרונו של אוסטרליץ.

עולם הזכרונות המשוחזר בפני הקורא כמתוך חלום הוא מיו עולם בדיוני, ספק קיים ספק לא-קיים, כמו אוסטרליץ' של צ'רלי צ'פלין, מקום הקיים רק בדמיון, אך בו בזמן הוא טעון במשמעות פוליטית.

גם ספרו השני של זבאלד, המהגרים, עוסק בחמקמקותו של הזיכרון ובשברירותה של זהות האדם. הספר הזה אינו טעון במטען רגשי כמו ספרו האחרון של זבאלד, כאילו הסופר מתאמץ ומתאפק, אינו משליח על הקורא את מלוא כבדו של סיפורו.

כמו אוסטרליץ, גם המהגרים זרוע בתמונות שחור ולבן, כאילו הסופר מבקש לחשוף בפני הקורא את חומרי העבודה שלו, מבקש ממנו לנסות ולפענח משהו נוסף בפריטים הסמי-ארכיאולוגיים הללו, טעוני הזיכרון.

ניתן לקרוא את המהגרים כקובץ סיפורים אוות תלעותיהם של קובץ אינדיבידואלים שחיים את חייהם כאילו לא ניתק איבר מבשריהם והם נאלצים לדדות בלעדיו. ניתן כמו כן לקרוא את הרומן כתוכחה, ככתב אישום כנגד מאה של חוסר אנושיות, שילידיה מתנהלים בעקשנות בעיוורון, מתעלמים מן הגורל שנחרץ עבורם בעל כורחם.

גיבורי ספריו של זבאלד הם אנשים כמעט חסרי זהות. אנשים שהחיים והמלחמה העתיקו ממקום אחד והניחו במקום אחר. זרים במקום מגורם, הם מסירים את נשל זהותם המקורית אט אט בפני הקורא עד שהם נותרים עירומים, ובגופם רק זיכרון עמום מעברם, ממחוזות ילדותם.

סיפוריהם הולכים ומתרקמים כמיתולוגיה פרטית, סיפור של חורבן אישי, הרס שהוא בו בזמן חלק מן הסיפור הקולקטיבי, הרי היא ההיסטוריה.

זבאלד (כמו י.ב.זינגר שכתב ביידיש כשחי בארה"ב או הרוקו מוריקאמי שחי אףהוא בארה"ב אך כותב ביפנית), כתב בגרמנית כל חייו, על אף שגר ולימד באנגליה משנות השישים של המאה העשרים ועד ליום מותו. אקט הכתיבה עצמו הוא כמו אקט של שיחזור ואישור הזהות עבורו.

החיים ה'כפולים' האלה באים לידי ביטוי בספריו, בחייהן של דמויותיו.

אני מצפה לקרוא את ספריו הנוספים של זבאלד, טבעות שבתאי וורטיגו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה