יום שישי, 2 ביולי 2010

גיבור בזכות עצמו


מסתבר שאת כל סרטיו של ז'ק אודיאר, חוץ מאחד, הראשון, ראיתי עד כה, חלקם אף כמה פעמים, כך שכעת, עם צאת סרטו האחרון, נביא, אני מרגיש שניתן לסכם כמה מילים על פועלו הקלונועי עד כה.

סרטיו של אודיאר עוסקים לעיתים קרובות ב"אחרים", פושעים או מתחזים הנמצאים בשולי החברה, משם הם מנסים לפלס את דרכם אל עבר המרכז, אם באמצעות ערמומיותו (בגיבור בזכות עצמו מתחזה מתייה קסוביץ' ללוחם רזיסטנס לשעבר על מנת לחדור אל שורות השלטון הצרפתי, אל מרכז ה"נורמה" או וינסנט קאסל, אסיר לשעבר המנצל את תומה של עמנואל דבוס, מזכירה חירשת ותמימה בעל שפתיי על מנת לגנוב מגנבים), או באמצעות כוח ואלימות, כפי שעושה טאהר ראהים, המפלס את דרכו בעולם הפשע של בית הכלא הצרפתי ב"נביא".

כמו סרטי פשע רבים לפניו, גם העלילה של נביא מעוצבת כרומן חניכה, המתאר את יציאתו של הגיבור לעולם, בד"כ בגיל צעיר, כשהוא עושה את דרכו דרך סבך מכשולים והתנסויות, מפלס את דרכו באמצעות אקטים קיצוניים של אלימות ותחכום. ראהים עושה זאת תוך שהוא נשען על עצותיו וחוכמתו של מנהיג מבוגר, דמות אב/תליין, בגילומו המבריק של נילס ארסטרופ, המגלם את ראש כנופיית הקורסיקאים בכלא אליו מתגלגל רחים בגיל 19. ההתמודדדות עם חיי הכלא הקשים ו"סיפורי ההצלחה" באים יד ביד עם ההתגברות על דמות האב ונישולו מתפקידו הארכאי.

אולם ההצלחה אינה תמיד מובטחת, והניסיון להתברג במרכז החברה, להנהיג, נידון כמעט תמיד לכישלון בסרטיו של אודיאר: קסוביץ' מתגלה לבסוף כנוכל, דבוס מערימה על קאסל הפושע, רומן דורי נכשל בבחינת הקבלה ללימודי פסנתר גבוהים וחוזר לפשע בליבי החסיר פעימה.

אך המרד של גיבוריו איננו רק מרד חברתי במובן המעמד. גיבורי סרטיו אינם נאבקים רק על מקום טוב יותר סביב השולחן החברתי, אלא גם על ה'נראות' עצמה, עניין בסיסי אך לא מבוטל בחברה רב-תרבותית ורב מעמדית.

כדי לזכות במבט הצופה הם צריכים להמציא את עצמם כל רגע מחדש, לפרוץ מבעד לעדשת האדישות שמרגילה אותנו לראות/לשפוט מבלי להקדיש יותר מרגע של מחשבה.

אודיאר גורם לנו להעניק לגיבוריו את רגע החסד הזה, תוך כדי שהוא מעניק לצופה חווית השתתפות בתהליך הגדילה/נפילה.

זה מה שקולנוע טוב אמור לעשות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה