יום שבת, 3 ביולי 2010

העושר ועונשו


There was nothing zero-sum about the world of capital investment: you created wealth where there was no wealth before. and if you did it well enough there was no end to it

כסף, והדרך בה עושים אותו, הוא הלייט-מוטיף המניע את העלילה של The Privileges מאת ג'ונתן די (אין ערך לסופר בויקיפדיה, מוזר..)

כמו נוסע סמוי באניה האורב באפלה לרגע בו יתגלה, נוכחותו הדומיננטית של הכסף בחיי גיבורי הרומן בוחשת בעלילה ומכריעה את החלטותיהם של בני משפחת מאריי, אדם וסינטיה וילדיהם, אפריל וג'ונאס, בכל פינה בה יפנו.

הכסף מפריד ומבדל, הוא מייחד את נושאיו ומגשים כל אחת ממשאלותיהם:

He wanted to just spend it all on the three of them, as orgiastically as possible, challenge his family to come up with desires they haven't even thought of yet and then make those desires real. There was, after all, no life but this life. The days were all swallowed up behind you

ניתן לראות כיצד ההילולה, ה"חטא" מתקשר מיידית לאמנזיה, לשיכחה, בת זוג בלתי נפרדת, בלעדיה לא יתאפשרו החיים ה'מוסריים', בלעדיה מעשים שנעשו אתמול לא יוכלו להתרחש שנית מחר ללא רגשות אשם, או 'עכבות':

Success was a fortress at which fear constantly ate away. Whatever you might have done yesterday was nothing: the moment you stopped to asses what you'd built, the decay set in. What you wanted most of all, from an evolutionary point of view , was a short memory

לעבר אין מקום בקיום מסוג כזה. ישנו רק ההווה המתמשך (present perpetuum) המסייע לשיכחה ולהתקדמות: כל רגע מוחק את זה שאירע לפניו, ישנה רק הציפיה לרגע הבא.
------

הזמן הופך לאויב של הכסף. יש ביכולתו לעצור את העושר, להניע אותו ממסלולו הבטוח. אך גם לכסף יכולת לעצור את הזמן, להטות את מסלולו:

He had an image of the life he was going to make for all of them and it wasn't coming fast enough and so he had done what he'd had to do to speed things up, to get them all in tact to that place of limitlessness

------

אט אט, הכסף הופך לדמות סמויה ברומן. יש לו יכולות לשנות ולעצב; הוא הופך למניע עלילה, אך גם למטרה. הוא סובב ומסובב, נושא ומושא:

,It wasn't about being rich per se. It was about living a big life a life that was larger than life. Money was just the instrument

ו-

Money was its own system, its own language, its own governing principle. You introduce money into a situation and it released the potential in everybody. Maybe you got rich, maybe others around you got rich, but either way it had to be better than to learn the truth about your own nature

------

הכסף גם מפריד ומבדל. הנה כך מתאר די כיצד מתבוננים הנוסעים במטוס, נציגי העם של הtourist class בסלידה בדרי המחלקה הראשונה:

Adam had the aisle seat and thus took the brunt of the resentful glances from those who boarded after them and had to stand waiting while others tried to smash their carry-ons into the tins overhead bins in coach

------

ההתנתקות, מן החברה ככלל ומן המשפחה בפרט, היא תימה מרכזית בספרו של ג'ונתן די. כמו בלעדיה לא יכלו להתקיים אנשים כמו ברנרד מיידוף או רופרט מרדוק (כמו מיידוף ואשתו, גם אדם וסינטיה חיים בפנטהואז אימתני הצופה על הפלנטריום של מנהטן ומתנשא מעל כל דיירי ניו-יורק).

בשל ההתנתקות הזו, הדמויות שברומן של ג'ונתן די, על אף שהן בעמדות כוח, 'על גג העולם', מצטיירות כמוגבלות, תחומות בתוך גבולות איפשרויותיהן, חלשות לעיתים קרובות ואנשויות להחריד.

חולשה זו מתבטאת בעיקר במפגשם של גיבורי הרומן עם 'העולם החיצון', מפגשים אשר מדגישים את חוסר יכולותיהן לתקשר, ללמוד משהו, או 'לתת'. הפתרון המהיר, לקנות את ה'אחר', לזכות בתשומת ליבו או בהערכתו באמצעות כסף, תמיד נשלף ברגע האמת, כשהרגשות מתחילים להיחשף.

The Privileges נכתב אמנם ברובו לפני ספטמבר 2008, אולם הוא נולד מתוך האווירה והלך הרוח שהולידו את המשבר הכלכלי בארה"ב ובעולם כולו.

שלא כמו ספרות שנולדת מתוך "אסון" או אירוע מכונן, נקודת ציון בזמן (השואה, אסון התאומים, וכו..), ספרות שנכתבת מתוך החברה שבה היא חיה וכמו צופה את נקודות התפרקותה נוטה להיות עדינה יותר, רומזת מאשר בוטה.

אולי משום כך, ג'ונתן די אינו נוטה לומר אמירות גדולות בספרו. להיפך, כמעט שאין בספרו כל אמירה חד-משמעית. העשירים, טייקוני הקפיטליזם החדש, אינם "מפלצות" או "מלאכים". הם שוגים בכמה מקומות ו"מפצים" במקומות אחרים.

יש בחוסר החלטיות זו, בסירוב לנקוט בעמדה, משהו מעט מרגיז, כאילו הסופר לא רצה לומר משהו ברור, להתחייב לאיזושהי אמירה. אם זאת, זה ככל הנראה מה שהופך את The Privileges לרומן "מציאותי" יותר, נטול מניירות גרוטסקיות, כמו למשל Solar של איאן מקיואן, או ספריהם של טום וולף ודי.בי.סי פייר (אין פה כל ניסיון להשוות בין השניים, או בין השלושה..)

הסירוב "להיות מורכב" ניכר גם בבחירת שמו של הספר, The Privileges, אשר, כשמו כן הוא, מסרב להצביע על משהו יותר 'מורכב' מאשר משמעותו המיידית: בני משפחת מאריי הם בעלי 'זכויות היתר' אשר, כמו בעלי זכויות יתר רבים לפניהם, בני אצולה ובעלי ממון, לא חייבים לתת כל דין וחשבון, חוקי או מוסרי, לעצמם או לסובבים אותם.

בהקשר זה, מעניין יהיה לקרוא את ספרו של אדם הסלט, Union Atlantic.

יום שישי, 2 ביולי 2010

גיבור בזכות עצמו


מסתבר שאת כל סרטיו של ז'ק אודיאר, חוץ מאחד, הראשון, ראיתי עד כה, חלקם אף כמה פעמים, כך שכעת, עם צאת סרטו האחרון, נביא, אני מרגיש שניתן לסכם כמה מילים על פועלו הקלונועי עד כה.

סרטיו של אודיאר עוסקים לעיתים קרובות ב"אחרים", פושעים או מתחזים הנמצאים בשולי החברה, משם הם מנסים לפלס את דרכם אל עבר המרכז, אם באמצעות ערמומיותו (בגיבור בזכות עצמו מתחזה מתייה קסוביץ' ללוחם רזיסטנס לשעבר על מנת לחדור אל שורות השלטון הצרפתי, אל מרכז ה"נורמה" או וינסנט קאסל, אסיר לשעבר המנצל את תומה של עמנואל דבוס, מזכירה חירשת ותמימה בעל שפתיי על מנת לגנוב מגנבים), או באמצעות כוח ואלימות, כפי שעושה טאהר ראהים, המפלס את דרכו בעולם הפשע של בית הכלא הצרפתי ב"נביא".

כמו סרטי פשע רבים לפניו, גם העלילה של נביא מעוצבת כרומן חניכה, המתאר את יציאתו של הגיבור לעולם, בד"כ בגיל צעיר, כשהוא עושה את דרכו דרך סבך מכשולים והתנסויות, מפלס את דרכו באמצעות אקטים קיצוניים של אלימות ותחכום. ראהים עושה זאת תוך שהוא נשען על עצותיו וחוכמתו של מנהיג מבוגר, דמות אב/תליין, בגילומו המבריק של נילס ארסטרופ, המגלם את ראש כנופיית הקורסיקאים בכלא אליו מתגלגל רחים בגיל 19. ההתמודדדות עם חיי הכלא הקשים ו"סיפורי ההצלחה" באים יד ביד עם ההתגברות על דמות האב ונישולו מתפקידו הארכאי.

אולם ההצלחה אינה תמיד מובטחת, והניסיון להתברג במרכז החברה, להנהיג, נידון כמעט תמיד לכישלון בסרטיו של אודיאר: קסוביץ' מתגלה לבסוף כנוכל, דבוס מערימה על קאסל הפושע, רומן דורי נכשל בבחינת הקבלה ללימודי פסנתר גבוהים וחוזר לפשע בליבי החסיר פעימה.

אך המרד של גיבוריו איננו רק מרד חברתי במובן המעמד. גיבורי סרטיו אינם נאבקים רק על מקום טוב יותר סביב השולחן החברתי, אלא גם על ה'נראות' עצמה, עניין בסיסי אך לא מבוטל בחברה רב-תרבותית ורב מעמדית.

כדי לזכות במבט הצופה הם צריכים להמציא את עצמם כל רגע מחדש, לפרוץ מבעד לעדשת האדישות שמרגילה אותנו לראות/לשפוט מבלי להקדיש יותר מרגע של מחשבה.

אודיאר גורם לנו להעניק לגיבוריו את רגע החסד הזה, תוך כדי שהוא מעניק לצופה חווית השתתפות בתהליך הגדילה/נפילה.

זה מה שקולנוע טוב אמור לעשות.