החיים אחרי אושר

11 שנים אחרי הסרט ש"אושר" (1998) 'עשה' את טוד סולונז, במאי האינדי האמריקאי שב לזירת הפשע לביצוע נוסף (reenactment) של המעשה בדמות סרט ההמשך: "חיים בזמן מלחמה" (2009, שם הסרט נשמע קצת כמו "חיים בזמן מחלה" וזה גם גם לא כ"כ רחוק מלתאר את המתרחש בסרט, אך לשם שינוי מתרגמי שמו של הסרט לעברית לא לקחו עליהם חירויות לא-להם ותרגמו את שם הסרט
Life During Wartime מילה במילה. אשרינו..)

למרות ההצלחה היחסית של "אושר" בארץ בסוף האלף הקודם, לקח ל"חיים בזמן מלחמה" למעלה משנה להגיע אל מסך הכסף הישראלי, אך טוב מאוחר מאף-פעם-לא, כמו שאומרים בלועזית (ואכן, יש לשבח את בעלי רשת בתי הקולנוע לב הן על היוזמות שהם מעלים-מנוי סטודנטים, חנייה חינם, מנוי VIP- והן על עמידתם בגבורה בזמנים אנטי-סינמטיים אלו, כשאנשים מעדיפים לשבת בבית ולראות עוד פרק של מד-מן מאשר לצאת לקולנוע ולבהות בעוד סרט פסוודו-אינטלקטואלי מדכא..)

בחזרה לסולונדז, אם כן..

לא כ"כ הולך לו מאז "אושר".

מלבד Storytelling, שצילם ב2001 ושהמשיך את "אושר" ברוחו אבל לקח אותו עוד צעד קטן קדימה (הבןהמתוסכל סקובי רוצח,כזכור, את בני משפחתו היהודית והבלתי-נסבלת), לא כ"כ הלך לסולונדז בעשור האחרון: פלינדרום, שיצא לאקרנים ב2004, זכה לקצת הכרה מן המגזר הקולנועיהאינטלקטואלי, וזהפחות או יותר סך כל החלקים, כמו שאומרים..

החזרה למחוזות "אושר" די ברורה ומתקבלת בהקשר זה, אך סולונדז לא עושה לצופים הרבה הנחות.. "חיים בזמן מלחמה" הוא לא "אושר 2", במובן הקלאסי של המושג.

למען האמת, זהו סרט די מדכא..

כי אם "אושר" נוצר בתקופה של שיא, תרבותי וכלכלי, בארה"ב (1998, שלהי ימי שלטונו ההדוניסטי שלביל קלינטון), הרי ש"חיים בזמן מלחמה", כפי שמעיד שמו, נוצר באווירה אחרת לגמרי. את ה"עושר" מחליפה תחושת מצוקה ואין-אונות שדמויות הסרט אינן יכולות לחמוק ממנה.

הדמויות ב"מלחמה" הן אותן דמויות שהופיעו ב"אושר". ג'וי, טריש, הלן, האמא המשוגעת ממיאמי, הילדים המתוסבכים - כולם מופיעים גם פה אך הדמויות שמשחקות אותן אינן אותן דמויות (במחווה מובהקת לסרטו של טוד

היינז, "אני לא פה",שכרזה של סרטו-זה מתנוססת על קיר חדר המעון של בנה שלטריש, בילי, שעה שאביו, שכזכור נאסר בסוף "אושר" בעוון בעילת קטינים, מבקר את בנו בקולג'): אלן (שגולם ע"י פיליפ סימור הופמן הסמוק-

ורדרד ב"אושר",מגולם ב"מלחמה" ע"י שחקן שחור; ג'וי מגולמת ע"י שחקנית קטנטנה אחרת, ליהוק נחמד אך דווקא פחות מוצלח מהמקורי; הלן, המשוררתה מצליחה-אך-מתוסכלת שגולמה ע"י לארה פלין בויל, מגולמת ע"י מישהי אלי שידי, שנראית אפילו יותר מפחידה ומאיימת מבויל; וכן הלאה..

המשחק הזה די משעשע, ומעסיק את הצופים במהלך הסצינות הארוכות המאפיינות את הסרט, למרותאורכו הסטנדרטי (כ96 דקות).

מזל שאת כל הדיכאון הזה 'מציל' פסקול קליל של הטוקינג-הדס:

ENGLAND, 2010

מידי פעם יוצא משהו טוב מאנגליה.ולא, הכוונה לא לראש הממשלה האנגלי החדש,דייויד קמרון.

אם למנות רק כמה 'הצלחות' מן העשור הראשון של המאה ה21, הרשימה בהחלט מרהיבה (וסובייקטיבית לחלוטין. אל תנסו למצוא כאן יותר מידי חוטים מקשרים...)

את המילניום החדש פתחוBadly Drawn Boyעם אלבומו הראשון והמבריקThe Hour of BewilderbeastוP.J.HarveyעםStories from the City, Stories from the Sea, שני אלבומים מצויינים שפתחו בקול תרועה עשור שקודמו הסתיים בקול דעיכה עגום של להקות הבריטפופ.

ב2001 היה זהאיאן בראוןעםMusic of the Spheres, אלבום כמעט מושלם, שבו בלט במיוחד שיר-ההמנון F.E.A.R:

באותה שנה, באותו חודש ספטמבר למעשה, שחרר אמן הדאב-סטפ Roots Manuva את אלבומו השני Run Come Save Me בו בלט, מלבד נעימת הפתיחה המעולה שעוטפת גם את סיום האלבום, השיר Sinny Sin Sins שהוכיח שגם הראפ הכי מצ'ואיסטי ומהוקצע יכול להיות לירי ורגיש להחריד:

שנה אחר כך, במאי 2002, שיחררה להקת האלקטרו ג'אז The Cinematic Orchestra את אלבומם השני Every Day.

מלבד לשיר All Things To All Menבו התארח רוטס מנובה, בולטים באלבום Man With The Movie Camera שנועד ללוות את סרטו של הבמאי הסובייטידזיגה ורטובמ1927, ושיר הנושאEvery Day שמציגים סגנון ג'אז ייחודי המשלב קומפוזיציה מרהיבה עם אימפרוביזציה קלאסית, יחד עם רימיקסים עכשווים:

חודש לפני כן, באפריל 2002, פרצו לתודעה האוניברסלית להקת הDoves עם אלבומם השני (מה יש באלבום השני שגורם לכל כך הרבה להקות להשתבח ולפרוץ?)The Last Broadcast.

מעבר לשיר הנושא המצויין, בלט במיוחד There Goes The Fear המצויין, שמסתיים בבזק של גאוניות בצלילים קרניבליים ברזילאיים:

ב2002 וב2003 פרץDizzee Rascalעם אלבום הבכורה שלו,Boy in da Corner שבישר את פריצתו הרשמית של סגנון הראפ האורבני/גריים/גראז' לתודעה המוזיקלית הקולקטיבית.

ב2004 הגיעה לאנגליה שמועה חלושה על מהפיכת הרוק שמשתוללת בארה"ב מאז 2001, עם להקות כמו The Strokes (אלבום הבכורה, Is This It), או Interpol (אלבום הבכורה, Turn on the Bright Lights, הוא לא פחות מממיס) וכמובן Black Rebel Mototcycle Club (כל אלבום שהוציאה הלהקה מאז 2001 הוא לא פחות ממופתי..). אלו היו ללא ספק שלושת האלבומים הבריטיים הטובים ביותר מארה"ב ב2001, ואולי בכלל בעשור הראשון למילניום השלישי..

התשובה לא איחרה לבוא בדמות הלהקה הסקוטית Franz Ferdinand(הבריטים סומכים לעיתים קרובות על כוחות חילוץ מן ה'קולוניות' לשעברף בין אם הן על האי הגדול, או הרחק-הרחק מעבר לים..)

קפיצה קטנה ל2006 אז נתנו גיחה גם הArctic Monkeysעם אלבום הבכורהWhatever People Say I Am, That's What I'm Not (פחות טוב אולי מאלבומם השני, Favourite Worst Nightmare, אך ממש לא רע, בתור קול תרועה ראשון..)

משם הישר ל2008, אז הוציאוElbowאת אלבומם הרביעי,The Seldom Seen Kidשקשה להגיד אם הוא מתעלה על שלושת האלבומים הקודמים של הלהקה, כי כולם היו כ"כ טובים. בכל אופן, One Day Like This הוא ללא ספק אחד השירים היפים יותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות:

כל זאת כאמור בכדי להגיע ל2010, פתיחת עשור חדש של מוזיקה בריטית.

ומי יותר מתאים לפתוח את העשור הזה מאשרThe Nationalשאכן אינם בריטיים בכלל, אבל אני לא חושב שמהאי הבריטי יצא שיר כל כך משכנע כמו England, השיר הלפני אחרון באלבומם החמישי, High Violet:

* אין עדיין קליפ רשמי אז תצטרכו להסתפק בcover של האלבום ובקולו המהפנט של סולן הלהקה, מט ברנינגר.

לשנה הבאה בלונדון..