הים, הים

Clare is a place that reels from terrible things, so old that they are barely named, so hard to imagine that they survive by haunting, and there is nowhere in its landscape that is not infused with oddness and a quiet sleepy violence - a delicious sort of threat. And it is an impossible fact but whatever happened here happened everywhere, and whatever happened everywhere happened here, and so it is with books, and so it is with stories and rumours and the past.  When you swim in the Pollock Holes you can see a lip of rocks at eye level, and beyond you can see the Atlantic and its waves and the cliffs in the distance and storms passing north or south on the horizon, and it is all colossal,  and you can feel - it is possible to feel - either that you are nothing at all, or that you are lucky 

Keith Ridgeway, My Nazi Summer

הקטע הנ"ל לקוח מתוך פוסט שכתב הסופר האירי קית׳ רידג׳ווי בבלוג שלו, פוסט המוקדש לזיכרון ילדות אודות בקתה קטנה בעיירה קארי שבצפון אירלנד, סוג של קצה-העולם, שם נהג הסופר לבלות את חופשות ילדותו יחד עם משפחתו. פחות חשובה העיירה קלייר לפוסט הזה, חשובהיותר  ההרגשה העוברת בתיאור של רידג'ווי: הנוף הנצפה מן הצוק, מקצה היבשה, כשהמרחבים הפרוסים לפניך הם אלו של הים האינסופי.


זה לא הפוסט שרציתי לכתוב על סופרים אירים. זה פוסט קצר על הים. הים שנותן ולוקח, שטומן בחובו סיפורים ומעשיות, מיתולוגיות למכביר, מעדן האנושות ווודאי עד לקיצה. לא לסכם את מוטיב הים בתרבות המערבית באתי כאן. קטנה היריעה.. כי אם לעורר כמה מחשבות ולהעלות כמה השערות, חלקן בטלות בשישים וחלקן אולי מופרכות. הבה ניתן להן יריעה בכל זאת..

אנו חיים בסמיכות לים. ועם זאת, לרוב הוא נעדר מחיינו. יש בו הבטחה לגאולה, לבריחה, לשפע וברכה, אך עם זאת, ובמיוחד בימות החורף כשהוא משחיר, או בשעות הלילה העמוקות, הוא נראה בולע ומאיים, אוכל הכל.

התחלתי להרהר בים כשקראתי בספרה של קלודיה גאליי, Les Deferlantes (בתרגום לא מספק לעברית, הגלים.)


כ״כ הרבה סיפורים נקשרו בים, כ"כ הרבה תקוות וישועות נתלו בו, אך עם זאת הוא נותר לעיתים קרובות גם המורא הגדול מכולם (׳רק שלא יעלו עלינו הערבים ויזרקונו אל הים׳! הנה, מכל האיחולים שאיחל לנו ערפאת, האם לא פחדנו יותר מכל שיתגשם זה: ש׳נשתה מן הים של עזה׳; בבחינת שנאכל את הדייסה שבישלנו..
אך די לה, לפוליטיקה. הים נותר על פי רוב נייטראלי..)


סופרים רבים כתבו על ה׳אפשרות של אי״, מדניאל דפו עם רובינזון קרוזו, דרך ג׳ון דון ('No Man is an Island') ועד לאיים של ז׳ורז׳ פרק ומישל וולבק, אם להזכיר כמה איים בלבד.. כמעט כולם מקומות אוטופיים בהם הכל אפשרי והרשות נתונה. 


אך מה אומרים הסופרים, המשוררים ושאר האמנים על הים?


אצל אמילי דיקנסון הוא מקום מפלט, מקום של שיכחה, מקום של אובדן העצמי:

:MY river runs to thee

?Blue sea, wilt welcome me

.My river waits reply

!Oh sea, look graciously

I ’ll fetch thee brooks

 - ,From spotted nooks

!Say, sea, Take me

המלחין היפני טורו טקמיטסו שאב השראה מן הפואמה הזו ליצירה מפעימה, בשם Quotation of Dream. ניתן להאזין ליצירה כאן.




גם למלחין הצרפתי קלוד דביסי פואמה סימפונית סוחפת בשם ׳הים׳:





ואילו את ווירג׳יניה וולף (אל המגדלור; הגלים) אסף בסופו של דבר הנהר..  


אצל הצייר היפני בן המאה השמונה עשרה, קאטסושיקה הוקוסאי, הים הוא כוח גדול המטיל מורא ודורש את כבודו מן האדם הקטן. הנה "הגל הגדול בסמוך לקאנאגאווה", תמונתו המפורסמת ביותר של הוקוסאי.


גם לצייר הלאומי הבריטי בן המאה התשע-עשרה, ג.ו.מ.טרנר  תמונות ים רבות משלו (הבריטים לא ניחנו בציירים גדולים רבים. בכתיבה הם מצטיינים, במוזיקה גם - לפחות במאה העשרים - אך משום מה בציור הם מתקשים..) הים הסוער שלו לא שונה מאוד מזה של הוקוסאי, על אף שאלפי מילין הפרידו בין זה לזה, ואף יותר מרחק, מבחינת הגישות האמנותיות.


הנה הגל שלו, מתוך הציור Surge of Sea in a Storm: 

אם לחזור לים בספרה של קלודיה גאליי, שם הים לא עובר יותר מידי מיתיזציה.


הים פשוט שם.


הוא דואג לפרנסת אנשי העיירה הקטנה בה חיה המספרת, רובם דייגים. הוא מענג אותם ואת משפחותיהם בימי ראשון, כשהם עורכים על גליו הפלגות קצרות, ולעיתים הוא לוקח בחזרה: פעם אב דייג, פעם משפחה כמעט בשלמותה.


לנותרים, הניצולים, לא נותר אלא לעמוד מול הים בהשתהות, בחוסר הבנה או קבלה, מחכים שייפלוט בחזרה את אהוביהם, עוגניהם לחיים, כבמטה קסם.  


בספרה של ורוניק אולמי, Bord de mer (באנגלית, Beside the Sea), הים הוא יותר מקור לפלירטוט עם המוות, מעין עיסוק אובססיבי ב׳משאלת מוות׳ (death wish): באמצע יום לימודים טיפוסי, אוספת אם טיפוסית את שני ילדיה מבית הספר, עולה איתם על אוטובוס וכולם נוסעים יחדיו לעיירת חוף.


נשמע רומנטי.. מזכיר קצת את הים כמקור לשעשועים תיירותיים כמו אצל מרסל פרוסט, אך לאט לאט מתבהרת משאלת המוות שמנחה את גיבורת הרומן הקצר הזה (122 עמודים במקור, מקור תענוגות לאטלס, שכבר התוודה בפני קוראיו ש׳כמה שיותר קצר ככה יותר טוב׳.)


הים של ורוניק אולמי מזכיר קצת את הים אצל תומאס מאן, בנובלה 'מוות בוונציה'. שם הים משמש רקע לשיגיונותיו ומאווייו האחרונים של הסופר והאסתטיקן גוסטב פון אשנבך, המבקש לחדש את רוח נעוריו ומוצא לבסוף את מותו על חופיה הלבנים של וונציה.

כל זה מוביל כמובן לאחד האפוסים הגדולים ביותר על אכזריותו ועקשנותו של האדם. כי אם כבר משאלת מוות, או שמא בריחה ממשאלת המוות, אי אפשר מבלי להזכיר את מובי דיק (בעברית שלושה תרגומים,) אחד הספרים שניחס לעצמו את הים כולו, על חלק מיושביו.


הנה כך פותח מלוויל את הרומן הגדול הזה (לאטלס מורא גדול מרומני ענק, כבר אמרנו במקום אחר:)

Call me Ishmael. Some years ago, never mind how long precisely having little or no money in my purse, and nothing particular to interest me on shore, I thought I would sail about a little and see the watery part of the world. It is a way I have of driving off the spleen, and regulating the circulation. Whenever I find myself growing grim about the mouth; whenever it is a damp, drizzly November in my soul; whenever I find myself involuntarily pausing before coffin warehouses, and bringing up the rear of every funeral I meet; and especially whenever my hypos get such an upper hand of me, that it requires a strong moral principle to prevent me from deliberately stepping into the street, and methodically knocking people's hats off--then, I account it high time to get to sea as soon as I can

אך נניח גם לזה כי כבר ארכה היריעה והגיע זמן לסיים. נסיים עם אמן אפוסים גדול אחר, מרסל פרוסט. נזכיר את החופשות שערך המספר הצעיר שלו בעיירת חוף יחד עם סבתו, בספר ׳בצל עלמות מלבלבות׳, הכרך השלישי מתוך ׳בעקבות הזמן האבוד׳ (האם נזכה שיסתיים תרגומו של האפוס הגדול הזה ע״י הלית ישורון המופלאה בחיים אלו או באלה הבאים?)

נזכיר את מנהל המלון הסמכותי שהטיל בצוות עובדיו מורא, ובין לקוחותיו שמר על סדר, ואת ביקורו של מרסל הצעיר בסטודיו של האמן אוגוסט רודן. אבל כל זה לא קשור יותר מידי לנושא בו באנו לעסוק: הים (בסמינר פרוסט בו נכחתי לפני שנים, למדתי שתופעת התיירות המאורגנת, אפילו זו המקומית, ׳הומצאה׳ אי שם במאה התשע עשרה, כמו לא טיילו להנאתם אנשים עד אז.. אך נניח גם לזה).  


אז מה היה לנו? הים כעד לתענוגות ותאווה, לשיגיון האדם ולפחד האנושי, ים אכזר המטיל מורא.. הנה מרחב אחד המקפל בחובו כמעט את כל התכונות האנושיות..