Mercury Rêve

'Of all five human senses, Sight is the most easily deceived'

לפעמים דברים טובים קורים לך כאילו מעצמם ובניגוד לרצונך המקורי. ברצוני לחלוק עמכם רגע קטן של 'נס' שכזה.


לא הייתי הולך לראות את מרקיורי רב מופיעים אילולא הTindersticks הכזיבו וביטלו את ההופעה שלהם בישראל כמעט ברגע האחרון, בלחץ פוליטי.


כלל לא התכוונתי ללכת להופעה של מרקיורי רב. ראיתי אותם בהופעה שערכו בארץ לפני בערך עשור. ההופעה אז היתה מוצלחת מאוד, למרות שלא הכרתי את רוב החומר שלהם. עם השנים האזנתי להם מידי פעם אך סה"כ I moved on..


משביטלו הטינדרסטיקס את מופעם המתוכנן, החלטתי להשקיע את המעות שיועדו למופע בכרטיס להופעה של מרקיורי רב, וטוב שכך עשיתי. 

המופע התקיים במתחם רידינג 3 בנמל ת"א ביום שישי האחרון, כחלק מסיבוב ההופעות האירופאי של הלהקה (זה היה המופע האחרון של הלהקה במסגרת הסיבוב הנוכחי. איך זה שלהקות בינלאומיות מתחילות את סיבובי ההופעה העולמיים שלהן בישראל או מסיימות אותן בארצנו הקטנה? מה עם מקום טוב באמצע?!)


מרקיורי רב הגדילו ועשו, ובאו להופיע בארצנו הקטנה בפעם השלישית. הפעם הם רקחו מופע 'מאתגר' לצופים הישראליים. מחצית המופע הראשון, שארך כשעה, הוקדש ללהיטי הלהקה, ביניהם Holes, Goddess on a Highway וOpus 40, שירים שנלעסו די הרבה בתחנות הרדיו המקומיות ואיפה-לא, אך הלהקה נפחה בהם קצת חיים כשביצעו אותם בפורמט סמי-אקוסטי.


במחצית השניה של ההופעה, שארכה גם היא כשעה, הפתיעו המרקיוריז את הקהל עם מופע מיוחד בשם Mercury Rev Clear Light Ensemble.


ברקע הוקרנו קטעים מתוך סרטי קולנוע, אקספרימנטליים ברובם, משנות החמישים והשישים, כשחברי הלהקה מנגנים בתגובה למתרחש על המרקע. הרקע למופע, כך הסביר סולן הלהקה, ג'ונתן דונהיו, בג'מים שחברי הלהקה נוהגים לערוך מידי פעם, כשנמאס להם לנגן את החומר שלהם (ובאמת נוגנו לאורך המופע, שלא כלל יותר מ12 שירים, לפחות 4 ביצועי קאבר לשירים של לו ריד, ג'ורג' הריסון, ועוד).


עד כאן החלק הדיווחי של הפוסט. הרי לא לשם דיווח מן ההופעה נתכנסנו כאן, ביקורות שכאלו תוכלו בודאי למצוא בפורטלי החדשות למיניהם למכביר. אטלס מבקש להרביץ בכם קריאה חווייתית של ההופעה שאירעה ביום שישי האחרון.


ריכרד וגנר גרס כי באופרה נפגשים כל המדיומים האמנותיים (שירה, ציור, נגינה..) ומתאחדים לכדי יצירת אמנות אחת גדולה, נשגבת. את היצירה הזו הוא כינה  'טוטאלית', בה המוסיקה, התפאורה והדרמה חוברות זו לזו באופן שוויוני. 

בימינו האופרה איננה עוד מדיום עממי (לא שהיא היתה עממית מידי בימי ואגנר, אך היא בהחלט היתה אחד המדיומים האמנותיים השכיחים יותר בזמנו) ואת מקומה תופסים התיאטרון (שהיה קיים כמובן גם בימי חייו של ואגנר), והדי-ג'יי, הלוא הוא 'אלוהים' החדש. בין אלו האחרונים, מתקיימים כל מיני יצורי כילאיים כמו הVJ (ויז'ואל ג'וקי?), סוג של וידאו ארט, או Turntablism, כפי שמרקיורי רב מכנים את המופע שלהם.



את החלק השני של המופע התחילה הלהקה עם קטע מסרט אקספרימנטלי רוסי משנות העשרים (רוסיה הקומוניסטית היתה כר ליצירה קולנועית ניסיונית עשירה. עד למותו של לנין).

הקטע נקרא Black/White, בבימויו של אוסקר פישינגר הרוסי, שהתמחה בסרטים קצרים שעשו שימוש נרחב באנימציה, ובמניפולציה של מאות אימג'ים המרצדים על המסך.

הנה וידאו שצולם בהופעה של הלהקה באנטוורפן שבבלגיה, ב20 לחודש.

מן הקטע הזה עברו חברי הלהקה לנגן לרקע יצירתה של קולנוענית האוונגארד האמריקאית מאיה דרן, The Very Eye of Night, שנוצר בשנות החמישים עבור להקת הבלט של הMetropolitan Opera (מי אמר ששנות החמישים בארה"ב היו חשוכות לגמרי?מדוע תחילתן של שנות השישים האמריקאיות מצטיירות כה עגמומיות בסדרה מד-מן?)


ניתן לצפות בקטע מהסרט באיכות גבוהה יותר מזו של צופי המופע, כאן.

בהופעה באנטוורפן הוסיפו חברי הלהקה גם קטע מתוך Lucifer Rising
של אמן האנדרגראונד קנת' אנגר. הנהו.

קשה להסביר את המשיכה של קטעי הנגינה הללו של מרקיורי רב. גם קטעי הוידאו שהבאתי כאן אינם 'נקיים' דיו בכדי להעביר תמונה מדוייקת של הסיטואציה הטוטאלית שהם מצליחים ליצור, האיכות החלומית של המופע המיוחד של הלהקה.

הרעש וודאי ירתיע את חלקכם, אך דווקא בו, ובנישואין המושלמים הללו בין אימג' ומוזיקה מתחולל הנס שאירע גם בהופעה לה הייתי עד, ביום שישי האחרון.

את המופע 'חתם' קטע בן 34 דקות, הקרנה מלאה לסרטו של הבימאי הצרפתי אלבר למוריס, The Red Balloon שיצא לאקרנים בשנת 1956.


קשה לומר שמדובר בסרט אוונגארד, שכן הסרט זכה להצלחה רבה מייד עם צאתו, ואף זיכה את למוריס באוסקר על התסריט שכתב, ובפרס דקל הזהב לסרט קצר. 

הסרט צולם ברובו ברובע העשרים של פריס, Ménilmontant, המוכר לישראלים יותר כרובע של בית הקברות המפורסם פר-לאשז. 

פריז של "הבלון האדום" איננה פריז הנוצצת שאנו מתיירים מפעם לפעם. זו פריז של אחרי-מלחמה, מוכה ושבורה, הרוסה. סרטו של למוריס מציע ישועה מכל הכיעור הזה, ובמיוחד מתחושת הכליאה שהרס זה משרה.


מדובר בסרט אילם, ועל כן השידוך המושלם עם נגינתם של חברי הלהקה. בעיקרו זהו סרט המקוטלג כ'פנטסטי', אך למעשה זו לא פחות ממעשייה מודרנית, מעין מקבילה של המחצית השניה של המאה-השערים לסיפור האגדה של הסופר הדני הנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער: פסקל הקטן זוכה ל'חבר', בלון אדום המלווה אותו בכל אשר ילך. אט אט עולה הבלון על חמתם של מוריו של פסקל וחבריו מתקנאים בו ומתנכלים אליו ואל הבלון, עד לסוף הבלתי נמנע.


ניתן לצפות בסרט במלואו ביוטיוב.


הסרט זכה לביצועי מחווה רבים, הנה כמה:
http://www.youtube.com/watch?v=NgYinc3lL_E&feature=related
http://www.youtube.com/watch?v=xs4bULybQ2o