על חצי התאווה

נתקלתי באלן בנט לראשונה (בספר שלו, לא בסופר עצמו..) בסניף צומת ספרים שבדיזינגוף סנטר. 


היה זה ערב חורף גשום בשנת 2009 ובדרך חזרה מעוד יום משעמם במשרד עברתי בחנות הספרים רחבת הידים, בחיפוש תמידי אחר ספר מעניין בהיצע הרב אך משעמם לרוב של ספרים באנגלית.


אותו ערב העליתי בחכתי אומניבוס של ספרי ג'ראלד דארל, המכיל את כל ספרי טרילוגיית קורפו של הסופר הנפלא, שקראתי בשקיקה בשנות נעוריי המוקדמות.


לפני צאתי מחנות הספרים נתקלתי בכרך קטן, The Uncommon Reader שמו, מאת סופר בריטי בשם אלן בנט (הספר ראה אור בעברית תחת השם, הקוראת המלכותית, בהוצאת ידיעות ספרים).


בנט עשה את שמו בעיקר בזכות כתיבת מחזות ותסריטים (טירופו של המלך ג'ורג', למשל, What What). סיפורים קצרים ונובלות הם לא הפורטה שלו, אבל אני בחרתי להתחבר אליו דווקא מכיוון זה..

הקוראת המלכותית עוקב אחר הרגלי הקריאה המיוחדים של הגברת הראשונה של ממלכת בריטניה, הלוא היא אליזבת המלכה, שמגלה בגיל מאוחר יחסית את חדוות הקריאה ומרגע זה הופכת בליעת ספרים לחלק גדול יותר ויותר בחייה, עד שהיא מאיימת להשתלט כליל על חובותיה הציבוריות כמלכה.


ספרו החינני של בנט מייד עשה את דרכו לליבי וזכור לי שקראתי בו בשקיקה באוטובוס חזרה הביתה, כשטיפות הגשם מתדפקות על גג הרכב הנע וחלונותיו מתכסים באדים.


כמובן שסיימתי לקרוא את הספר עוד באותו הערב (מה גם שאורכו כ120 עמודים בלבד..)

***

לפני חודשיים ראה אור ספרון קטן נוסף מאת אלן בנט בשם Smut: Two  Unseemly Stories, שכולל שני סיפורים קצרים-ארוכים, או שתי נובלות קצרות.

נתקלתי בספרון כמה פעמים בשיטוטי באינטרנט (מאז בואו של בייבי אטלס לעולם, יש לי פחות זמן לשוטט בחנויות הספרים ואני מוצא את עצמי מזמין ספרים באינטרנט לעיתים תכופות יותר ויותר..) עד שנפלה ההחלטה (וגם מחירו של הפאונד-שטרלינג הבריטי..) והזמנתי עותק חתום של הספר הישר מלונדון, מחנות ספרים חביבה בשכונת פרימרוז היל שבמרכז לונדון, בין ריג'נט פארק וקמדן טאון (אלן בנט עצמו, מסתבר, גר בשכונת קמדן מזה שנים רבות.)

***

אני חייב להודות.. ציפיתי להרבה יותר מSmut.. אם בגלל השם המזמין והשובב; אם בגלל תת הכותרת: שני סיפורים בלתי הולמים; ואם פשוט בגלל שכ"כ נהניתי לקרוא את הקוראת המלכותי.

כצפוי, סיימתי את הספרון די מהר (בכל זאת, בספר 174 עמודים בלבד), ועל אף שנהניתי מסגנון כתיבתו הייחודי (והבריטי למהדרין) של מר בנט, הותירו אותי עלילות הסיפורים הקצרים המעטרות את Smut כשחצי תאוותי בידי.

מה בכל זאת היה שם?

הסיפור הראשון, The Greening of Mrs Donaldson (אני מציע: התעוררותה של גברת דונלדסון), כשמו כן הוא, עוקב אחר תהליך של שינוי בחייה של אישה בגיל המעבר, שמותו של בעלה מתחיל שרשרת של אירועים שמובילים אותה, בסופו של דבר, אל מיטתם של דייריה בני העשרים.

הנה אלן בנט מקריא קטע מַפְתֵּחַ מתוך הסיפור:



בסיפור השני, The Shielding of Mrs Forbes (אני מציע: מגּוֹנֵנים על גברת פורבס), גרהאם, בחור צעיר ומושך, מתחתן עם בטי, אישה מבוגרת יותר, למורת רוחו של אימו, גברת פורבס. נטיותיו המיניות של גרהאם, שאיננו מסתפק באשתו, מניעות את העלילה לכיוון של קומדיה של טעויות שלא מתבייש גם להתייחס למשפט המפורסם של ל.נ.טולסטוי ("כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה".)

הנה מר בנט מקריא את השורות הראשונות של הסיפור:

***

כאמור לעיל, הקריאה בשני הסיפורים של מר בנט השאירה אותי עם טעם של עוד וגעגועים עזים ללונדון.. אני מקווה שספרון נוסף של בנט, The Lady In The Van, שבכוונתי להזמין בקרוב, ירווה צימאון זה, ולו במעט..

בחיל וברעדה

לכל חובב ספרים (המונח הלועזי ביבליופיל נשמע טוב יותר, אבל מאיזה רגע רשאי אדם לקרוא לעצמו ביבליופיל, תמהני?) הרגלי קריאה משונים וייחודיים (טוב נו, אולי לא כ"כ ייחודיים.. אבל כ"א רוצה להרגיש קצת ייחודי, לא?)


בחרתי פה כמה מתכונות-הקריאה שלי, כדי להמחיש איזו נקודה:


על חיבתי (בתקופה זו של חיי, לפחות) לספרים קצרים (עד 200 עמודים מתקבלים בברכה) סיפרתי כבר בפוסט 'חושפני' שכתבתי בסוף השנה שעברה.


על כך שבספרייתי יש מעט מאוד ספרים שנכתבו ע"י נשים (מבחירה או לא, לא אדע) כתבתי במקום אחר.


על כך שאיני מסוגל להביא את עצמי לקרוא שנית ספר שכבר קראתי במלואו אני מודיע פה קבל עם ועדה (למעשה, היער של קלרה, שקראתי לאחרונה, היה הספר הראשון מזה זמן רב מאוד שעלה בדעתי שעליי לקרוא שוב. מעניין כמה זמן תחזיק המחשבה הזו..)


על כך שיש בספרייתי ספרים רבים שעוד לא קראתי אין צורך להכריז. כל חובב ספרים ניחן בכישרון זה: לקנות ולאסוף ספרים רבים מידי, שהקריאה פשוט אינה יכולה להכיל.



נוסיף על כך שכמעט שאיני קורא יותר מספר פֶּר סופר (למעשה, הסופרים היחידים שאני קורא ב'אדיקות' - יותר משני ספרים פֶּר סופר, נניח -  הם איאן מקיואן, שמאז ספרו כפרה קראתי כל מה שכתב, וסול בלו, שלצערי נדם אחרי שפרסם את רוולסטיין.)

***

בשנה האחרונה התוודעתי בעיקר לסופרים חדשים, שלא קראתי עד כה: סס נוטבום, קייט שופן, תיירי ג'ונקה, ג'ני ארפנבק, מרלן האוסהופר - כולם שמות שכלל לא שמעתי עליהם עד לפני כמה חודשים בלבד..


כך שאפשר לומר שהשיטה שהזכרתי לעיל (ספרים קצרים, ספר פֶּר סופר) בסה"כ די משתלמת..


מכל האמור לעיל, מתבקש ממש שאגש בחשדנות לספר שני של סופר שכבר קראתי, ועוד לרומן בן 400 עמודים פלוס..

אולי מסיבה זו אני מעכב את קריאת הרומן FREEDOM של ג'ונתן פרנזן (576 עמודים) על אף שאהבתי מאוד את ספרו הקודם, The Corrections, ושהרומן החדש ועב הכרס שלו שוכן בספרייתי זה קרוב לשנה.


למעשה, קראתי כמה פרקים מהרומן המדובר (מדובר מידי, יש שיאמרו) עוד בחודש יולי בשנה שעברה, ואף כתבתי על רשמיי פה. הקטעים שקראתי השאירו בפי (או בעיני, או באצבעותיי..) טעם של כתיבה מאולצת ולעוסה מידי, אך בהחלט איני פוסל קריאה של הרומן כולו.

כעת שהסופר הבריטי אלן הולינגהרסט (שאת ספרו The Line Of Beauty, זוכה פרס הבוקר של שנת 2004, אהבתי מאוד) פרסם את ספרו החדש, The Stranger's Child - אני מוצא את עצמי מתמודד עם אפקט פרנזן שוב (ולו בגלל שאורך שני הספרים זהה!)

כמובן שהזמנתי את ספרו החדש של הולינגהרסט (מהדורה ראשונה, חתומה ע"י הסופר) מבעוד מועד, ובעוד שעיניכם נחות על שורות אלו הוא עושה את דרכו על גלי הים או בבטנו של מטוס תובלה כלשהו, הישר אל סניף הדואר המקומי שלי (על התסכול הכרוך בתביעת חבילה מסניף הדואר המקומי אכתוב כבר במקום אחר..)

האם אגש לקריאתו מייד כשאקבלו? או שאתחבט ארוכות בשאלה הנצחית, העומדת בפני כל ביבליופיל: לקרוא או לא לקרוא?

מה שגורם לי לחשוב: כמה משחק מקדים קודם לקריאת כל ספר, כמה מטען אנו מביאים עימנו לכל קריאה וקריאה (או הימנעות מקריאה).

האדמה מקוללת

This autumn, an extravagantly hyped American novel examining in exhaustive detail how the middle classes there currently feel about themselves will be bought by a great many Britons who'll strive to understand every local nuance. But Erpenbeck? East Germany? Who cares? How I wish that Visitation could change all that. How I hope that some room may be found to celebrate this author's uncanny gifts

הקטע הנ"ל לקוח מתוך מאמר שכתב הסופר ההולנדי מישל פאבר בעיתון הגרדיאן הבריטי, באוקטובר שעבר.

הרומן האמריקאי המדובר הוא כמובן Freedom של ג'ונתן פרנזן (הספר עתיד לראות אור בהוצאת עם עובד) ואילו ספרה של  הסופרת הגרמנית שפאבר מזכיר, ג'ני ארפנבק, הוא היער של קלרה, שפורסם ע"י הוצאת כתר לפני כמה חודשים.


דבריו של מר פאבר מהדהדים בראשי שעה שאני חושב איך נעלם הרומן המינורי-למראה-אך-כה-נוקב הזה אל תוך החשיכה המו"לית כלעומת שראה אור יום (ספרה השני, ספר המילים, ראה אור אף הוא בהוצאת כתר שנה שעברה, וגם על מאורע ספרותי זה לא שמעתי מילה, אבל אולי זה רק אני..)


היער של קלרה ראה אור בארה"ב ובאנגליה בסוף 2010, וכפי שהציטוט הנ"ל מעיד, הספר זכה לשבחים רבים, בעיקר מצידם של בלוגרים ועיתונאים ליברליים. בארץ זכה הספר לביקורות יותר צוננות.

***

בגרמנית, שם הרומן של ג'ני ארפנבק הוא Heimsuchung שמשמעו ביקור (Visitation), חג דתי המציין את ביקורה של מריה הקדושה אצל בת דודתה, אמו של יוחנן המטביל, אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה.


מילולית, ניתן לתרגם את שם הרומן גם כגזירת גורל. 


מכל האפשרויות הנ"ל, הבחירה בהיער של קלרה כתרגום היא סוג של פשרה שמתייחסת רק למימד אחד בעלילת הספר שלפנינו, מימד גלוי וברור: היער של קלרה הוא אותה חלקת אדמה (או גוש, כפי שמכנה אותה אחת הדמויות ברומן) שירשה קלרה מאביה, ראש הכפר, ושבתחום גבולותיו מתרחשת העלילה שלפנינו.


מן הכותרת הגרמנית (ומתרגומה לאנגלית) ברור מבעוד מועד: חלקת האדמה שירשה קלרה כמו הוכתה בקללה כפולה: ראשית, דבק טירופה של קלרה באדמה הכחולה של היער הברנדנבורגי, ושנית, חוסר פוריותה של הצעירה שבבנות ראש הכפר עיקרה את האדמה שהגנן עמל עליה משך עשרות שנים, במהלך מנוגד לסיפורה של מריה, שהרתה באורח נס.


בהקשר אחר, ניתן לראות בקללה זו גם המשך ישיר של התהליך האבולוציוני שעברה חלקת אדמה זו, כפי שהפסקה הפותחת את הרומן, המתארת את התהליכים האלימים שהולידו את חלקת האדמה עליה שוכן היער של קלרה רומזת:


עד אל רכס הסלעים, שכעת אינו אלא גבעה עגלגלה הנראית מעל לבית, נדחק והגיע הקרח לפני כעשרים וארבעה אלף שנים. תחת הלחץ העצום של הקרח נשברו ונמחצו הגזעים הקפואים של עצי האלון, האלמון והאורן, רכס הסלעים נבקע, נסדק, נשחק, פה ושם, אריות, ברדלסים ונמרי שן-חרב נסו דרומה. אל מעבר לרכס הסלעים לא הצליח הקרח להבקיע. 

אחר כך השתרר אט-אט השקט והקרח החל במלאכתו, מלאכת השינה. ריבוא ריבואות שנים פרשׂ או פשט סביב-סביב את גופו הקר והאדיר סנטימטר אחר סנטימטר ושייף את שברי הסלעים שמתחת/שמתחתיו? עד שהתעגלו מעט-מעט. בשנים החמות, בעשורים, במאות, נמסו קצת פני השטח של גוש הקרח והמים גלשו אל מתחת לגוף האדיר הכבד למקומות שמהם נשטף החול שמתחת לקרח בנקל. כך שב וזרם הקרח בדרך שממנה בא וזלג בצורת מים תחת עצמו כשגבעה כלשהי עמדה בדרכו.

בשנים הקרות פשוט נח לו הקרח במקומו, מוטל וכבד. ובמקומות שבהם נמס הקרח בשנים החמות וחרץ ערוצים באדמה תחתיו, לשם שב ונדחס בכל הכוח בשנים הקרות, בעשורים, במאות, כדי לסתום אותם. לפני כשמונה-עשר אלף שנים, אחרי שנמסו תחילה לשונות הקרחון ואחריהן, בעוד האדמה מוסיפה להתחמם, כל איבריו הדרומיים כולם, לא הניח הקרחון אלא עקבות מעטות בקרקעיות הערוצים, איי קרח, קרח מיותם, לימים יכנו זאת קרח מת.

כרות מן הגוף שאליו היה שייך לפנים ולכוד בערוצים, הקרח הזה לא הפשיר אלא כעבור ימים רבים, בערך שלושה-עשר אלף שנים לפני ספירת הנוצרים הפך שוב למים, חלחל לאדמה, התאדה באוויר ושב וירד בתור גשם, החל לחוג בין שמים וארץ בצורת מים. במקום שלא היה יכול עוד להעמיק חדור, כי האדמה כבר הייתה רווּיה, נאגר מעל לאדמת החומר הכחולה ועלה מעלה ופני השטח שלו חוצים את האדמה הכהה לרוחבה, אחר שב ונראה לעין בערוץ והוא אגם צלול.
 
החול, שהמים עצמם שחקו מן הסלע כשעוד היו קרח, החליק כעת פה ושם מן הצדדים אל האגם הזה ושקע בקרקעיתו, כך נוצרו בכמה מקומות הרים תת-ימיים, במקומות אחרים נשארו המים עמוקים כעומקו הבראשיתי של הערוץ. זמן מה עתיד כעת האגם להציב את פניו המבהיקים כמראה מול השמים בינות לגבעות של מארק-בּרַנדֶנבּוּרג, לנוח לו חָלָק בין עצי האלון, האלמון והאורן שכבר שבו וצמחו, וברבות הימים, כשכבר היו בני אדם, אפילו זכה מאותם בני האדם לשֵׁם: "הים המארקי", אבל ביום מן הימים ישוב ויתפוגג, כי כמו כל אגם גם האגם הזה הוא בר-חלוף, כמו כל שקערורית נגזר גם על הערוץ הזה לשוב ולהתמלא מתישהו עד גדותיו.

גם במדבר סהרה היו פעם מים. רק בעת החדשה החל שם מה שהמדענים מכנים דֶזֶרטיפיקַציה, או לחלופין מִדבּוּר.

הבאתי באריכות מן הקטע הנ"ל כדי לחשוף אתכם ליכולת כתיבתה הייחודית של ארפנבק, כתיבה הניחנת בפיוטיות מפליאה השומרת עם זאת על מבנה מוזיקלי נוקשה רווי בחזרות ובוואריאציות קלות (ממש כמו פוגה) ולתרגומה הנפלא והקולח של טלי קונס.


עשיתי זאת גם כדי להמחיש מוטיב חשוב בספר: עיגון העלילה בגיאו-היסטוריה (של גרמניה, במקרה שלפנינו) שכן, כמו שאמרתי בכמה מקומות אחרים (בין השאר פה), האדם איננו תוצר של יש מאין אלא חלק מן האדמה עליה הוא בונה (כי מי שבונה כובל את חייו לאדמה), אותה הוא עובד, בה הוא יולד וממית, וכן האלה - תפיסה ראשיתית במהותה ('כי עפר אתה ואל עפר תשוב') אך חשובה מאוד להבנת הרומן שלפנינו.

***

היער של קלרה, חלקת האדמה עליה מתרחשת עלילת הרומן שלפנינו, הינו רק מיקרוקוסמוס המייצג מקום גדול יותר, כמובן. גרמניה, אם תרצו.. כדור הארץ כולו, אם תרצו לחפש בספר מסר אוניברסלי יותר..


התהליך האבולוציוני המתואר לעיל משמש בהקשר לזה כרקע לנושא המרכזי בהיער של קלרה, עימותו של האדם עם האדמה עליה הוא חי: חלקת האדמה שעברה בירושה לקלרה מאביה מחליפה ידיים שוב ושוב במהלך הרומן הקצר, פעמים רבות מספור היא מחולקת בין בעלי קרקע שונים, מעוצבת מחדש כל אימת שבעל קרקע חדש פוקד אותה, נאנסת על ידי הגנן הטוב שמתבקש שוב ושוב לעצבה מחדש, שכן להכניע את הטבע הפראי ולעמת אותו עם התרבות, זו כל החכמה [...] לנצל את היופי לטובתנו, יהיה איפה שיהיה.

 
תמורות רבות מתוארות ברומן של ג'ני ארפנבק, אולם הדבר היחיד שנותר ללא שינוי הוא המקום: על אף חילופי הבעלות היער נותר אותו היער, והאדמה אותה אדמה: כמו בעבותות כבל הזמן את המקום למקומו, כבל את האדמה לעצמה.

***

היער של קלרה הוא אחד הספרים הטובים שיצא לי לקרוא השנה, יחד עם ריטואלים מאת סס נוטבום, Mygale של ת'יירי ג'ונקה וג'וליוס וינסום מאת ג'רארד דונובן. בכוונתי לקרוא ספרים נוספים של ג'ני ארפנבק.


קיראו את הספר הזה, גם אם זה הספר היחיד שבכוונתכם לקרוא השנה.

האישה שלא היתה

בThe Loft (בגרמנית Die Mansarde, הסטודיו או עליית הגג), נתקלתי לראשונה בבלוג The Asylum של חביבי John Self (שם בדוי, המושאל מספרו של מרטין איימיס, Money, תת כותרת A Suicide Note).

כשאנו שומעים על סרט או ספר גרמני, או אוסטרי לצורך ענייננו, שמתרחש בשנות השישים, זמן קצר לאחר מלחה״ע השניה והשואה, ושעוסק בזיכרון ובהתמודדות עם העבר - אנו מייד מצפים ליצירה המתמודדת עם התקופה הנאצית, עמוסה בשאלות של מוסר ואחריות קולקטיבית.

ואולם, תהליך ההתמודדות בThe Loft היא עם זיכרון הרבה יותר אישי, באנאלי לפרקים.. 

***

במהלך חייה, פרסמה הסופרת האוסטרית מרלן האוסהופר כ13 רומנים ונובלות (חמישה מהם ראו מהם בצרפתית ושניים באנגלית; בעברית עוד לא זכתה הסופרת לתרגום), אולם The Loft פורסם רק ב1969, זמן קצר לפני מותה. 

The Loft הוא רומן קצר עם עלילה פנימית עשירה.
 

על אף שהוא די חומק מהגדרה, ניתן לסווג את הספר כרומן פסיכולוגי על גבול האקזיסטנציאליסטי.

עלילת הספר עוקבת אחר שמונה ימים בחייה של אישה שאיננו יודעים מה שמה, וששיגרת יומה שלווה ונטולת דרמה, ולולא מחשבותיה ונטייתה לתהות ולהעלות ספק בכל דבר, אף בבאנאלי ביותר, הרי שהעלילה שלפנינו הייתה משמימה להחריד ודפי הרומן הקצר הזה היו בלתי צליחים בעליל.. 

***

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..


ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.


מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:

If dreaming were a job I could have made a great career out of  it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am  obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead 

ואולם גם הקריאה איננה יכולה לשמש כמפלט, לבריחה, שכן:

These days I read less and less. Sometimes I feel that reading was only invented to draw people's attention away from things that are really important

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:

It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals.

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:

My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 

***

כאמור, הספר מחולק לשמונה פרקים הנמסרים כמו יומן, כאשר כל פרק מייצג יום בשבוע.

המבנה המעגלי של הספר שמתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם והשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

התמורה בחייה של הגיבורה האנונימית מגיעה ביום השני, כשהיא מתחילה לקבל מכתבים ובהם קטעי יומן שניהלה חמש עשרה שנים לפני ההווה הנראטיבי. המכתבים מפרים באחת את השלווה היומיומית בה שקעה ומחזירים אותה אל עבר טעון ברגשות ממנו ניסתה להתעלם במשך שנים.

 

היומן מתאר בפרוטרוט ימים אחדים מתוך תקופה של כשנה וחצי בהן שהתה המספרת במקום מרוחק מביתה וממשפחתה ד-אז (בעלה הטרי, הוברט, ובנה העולל, פרדיננד), אליו הגלתה את עצמה כשלקתה לפתע וללא כל סיבה ברורה בחֵרְשׁוּת. המספרת מתארת בפרוטרוט את אירועי היומיום במקום מסתורה באופן דומה מאוד לטקסט העוטף את קטעי היומן הקצרים, כך שמתקבל פה אפקט של יומן בתוך יומן. מפגש מקרי עם אחד מתושבי המקום מוביל אותה לאיזושהי הארה חמקמקה לגבי חייה, אך גם זו נשכחת במהרה..

הקריאה בקטעי היומן מאיימת לשבש, כאמור, את שיגרת היומיום של חיי המספרת, אולם היא מסרבת להניח למכתבים לשנות את ההווה בו היא שקועה כולה כעקרת בית ואם מסורה ובתמורה מתפתח בינה ובין שולח המכתבים המסתורי מעין ריטואל: בכל יום היא מקבלת מעטפה ובה קטעי היומן ולאחר שהיא קוראת בהם היא מעלה אותם באש - אקט שמזרז את השיכחה ומוחק את אירועי העבר.

רגש ופיוט: פואטיקה נוכח הזוועה

בלי פרחים ובלי כתרים מאת אודט אלינה ראה אור ב1947, אולם הספר תורגם לראשונה לעברית רק בקיץ 2011, בהוצאת סמטאות ספרים (תרגמה מצרפתית, חגית בת-עדה).

כותרת הספר, האוצרת בתוכה את הנימים העדינים ביותר של תוכנו, עלולה לתעתע והיא מהלכת כלוליין מיומן על חבל דק, וכך גם תוכנו של הספר הקצר שלפנינו. 

עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר, נזכרתי בספר אחר, גם הוא עוסק בשואה, שצרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כוונתי לאין פרפרים פה בו מבחר שירים וציורים של ילדי גטו טרזינזשטדט. אך להפתעתי, ככל שהובילה אותי מחברת הספר, אודט אלינה, אל תוך הבזקי זיכרונה מתקופת שהותה בת העשרה חודשים באושוויץ/בירקנאו, מצאתי עצמי מהלך איתה במרומי נפשה הרגישה והזכה כשהיא זו התומכת בי לבל אפול.

בלי פרחים ובלי כתרים מורכב משלושה חלקים: חלקו הראשון הוא רצף כרונולוגי הבנוי מקטעים קצרים, המתאר את חייה של המספרת במחנה הריכוז מרגע הגעתה לשם. אף שהתכנים המתוארים בחלק זה מוכרים היטב מעשרות ספרים וסרטים דקומנטריים העוסקים במחנות הריכוז וההשמדה, אלינה מצליחה למסור אותם מבעד לנקודת מבט חדשה באמצעות כתיבה מדויקת ומתומצת, ואפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברשימה נטולת רגש כמעט, אלא שבמהרה היא מכה בקורא במלוא עוצמתה בפיוטיותה, אפילו בתיאור הרגעים הבלתי נתפשים ביותר. הנה כך היא מתארת את התזמורת באושוויץ:

קולות הטאם-טאם של התזמורת היכו אותנו בתדהמה מיד בהגיענו אל המחנה.

תחילה נשמעו מרחוק, בקול חרישי, אחר כך הלכו וקרבו. היה אפשר לחשוב שמדובר בכפר של כושים.

עתה, עם שיבת הקומאנדו, בעודנו חולפות על פני התזמורת וכולן מרימות יחד רגל שמאל, אנו נראות כמו בובות על חוט ממורטות עד אימה.

כמו יריד בקר גדול של בני אדם. טורים אינסופיים של נשים רצוצות, צועדות כמי שכפאן שד, תמיד לפי הקצב לינקס, לינקס.

דוגמא נוספת להתנסחות הפואטית הייחודית של המחברת, כשזו נזכרת, לנוכח רזונן הנורא של הנשים במקלחת, בשירו של בודלר:

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ, בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים
יַפְלִיטוּ לִפְרָקִים בְּלִילֵי מִלְמוּל תָּמוּהַּ;
בִּיעָרוֹת סְמָלִים שָׁם הָאָדָם יָנוּעַ
שֶּיְּלַוּוּ דַּרְכּוֹ, צוֹפִים בּוֹ כְּרֵעִים.

כְּרֹן הֵדִים רָחוֹק הַנִּבְלָעִים בַּבֹּהוּ
בַּתְּהוֹם הָאַפְלוּלִי שֶׁל סוֹד אַחְדּוּת שָׁחוֹר,
עָצוּם כְּמוֹ הַלַּיְלָה אוֹ כְּמוֹ הָאוֹר,
צְלִילִים, רֵיחוֹת, גְּוָנִים בִּבְרִית עֲנוֹת יָבוֹאוּ.

טְרִיִּים כִּבְשַׂר-תִּינוֹק, יֶשְׁנָם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ,
כְּמֶתֶק הָאַבּוּב, כְּמוֹ יְרַק הָאָחוּ,
-  יֵשׁ עֲשִׁירִים, פְּגוּמִים, נֶאֱדָרִים בְּכֹחַ,

אֲשֶׁר בְּהִתְפַּשְׁטָם אֶל הָאֵיְנסוֹף נִפְתָּחוּ
כַּמֹּר, אוֹ לְבוֹנָה, אוֹ בֶּנְזוֹאִין, אוֹ מוּשְׁק,
יָשִׁירוּ אֶת שִׁכְרוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַחוּשׁ.

גם ברגעי הזיה וחולי, מחשבותיה של אלינה נפנות אל הנשגב: אם אלה ציוריו של מזאצ'ו, הצייר הפלורנטיני מתקופת הרנסאנס, או אל גרקו, הצייר היווני, שחי ויצר בספרד:

היום יכולתי לצאת מין הרבייה ( בגרמנית "אזור" בהקשר זה הרבייה הוא בית-החולים שבמחנה) וללכת להאזין לתזמורת. הקונצרט לא היה טוב, אבל המוזיקה תהא אשר תהיה, מרטיטה את הלב כשהיא עולה במחנה מוות, בקרב בני אדם שכבר כמעט מתים.

איזה ציור קיר גדול ומעורר פליאה! הבריות הנפעמות הללו, מעין מדונות שכחשו מייסורים, קלסתרי פניהן דלים ואיבריהן הצנומים עטופים בשמיכות.

אילו גוונים נפלאים טמונים בקפלים הללו הממורטים מסבל וזוהמה. כמעט כמו ציורי הבד הקדרוניים של אל גרקו. 

הלשון הפיוטית והענוגה של אודט נותרת בעינה, גם כשהסופרת נעשית ציניות וסאטירית, למשל בתיאור אחת מהנשים ששימשו כקאפו במחנה הריכוז:

אנחנו מכירות היטב את ה"פיהרר קאפו" של הוויבריי. ממש בובת נחום-תקום קטנה, מחופשת לחייל גרמני. היא כל כך גדושה שומן חזיר שכאשר היא הולכת זה נשפך לה מכל הצדדים. אפשר לחשוב שהמדים שלה ממולאים בקמח.

האקדח הקטן והמגוחך שלה מטייל לו על האחוריים השמנים המלכותיים שלה.

כמו כל הגרמנים, היא מתניידת על אופניים ישנים מאוד של המחנה.

אבד עליהם הכלח האופניים האלה, הגלגלים גדולים והכידון גבוה ומפותל, כמו האופניים שנהגו לייצר שלושים שנה קודם לכן.

ישובה לה שם גבוה על הכלי הזה, היא נראית כמו פיל לוליין שמבצע להטוט בקרקס.

תיאור זה הזכיר לי את הצייר והקריקטוריסט הגרמני ג'ורג' גרוס, שפיתח את סגנונו הייחודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

***

חלקו השני של הספר עיקרו בתיאור האנשים שחיים סביב אודט במחנה הריכוז. החברות, הילדים במחנה ועוד... חלק זה, שכותרות מרבית מקטעיו נושאות שמות של אנשים, כמו: אנקה, מארק הקטן, אירן וכו', כמו מעניק שם ופנים לכל אותם נשים וילדים שהסופרת פוגשת, ומצליח להשרות אווירה נוגה וחודרת-לב בקורא.

דרך מבטה של אלינה באותם אנשים, אנו עדים לתעצומות נפשה, הבאים לידי ביטוי ברוחב ליבה האינסופי:

אני לבד בתוך המהומה הכבירה הזו. נסחפת במורד הזרם. רצוצה אפילו מכדי לשמוח שלא מתתי.

ואז אני פוגשת שוב את אירן.

מישהי להעניק לה אוצרות של רוך שנמים בתוכי זה חודשים.

מטען של דברים רכים נטולי נמען.

***

בחלק האחרון של הספר, הרוסים באים, אנו עדים שוב לייחודיות כתיבתה של אלינה, סוג של פיכחות, רכות כלפי בני האנוש, השומרת על שפיותה כבת אנוש.

הנה כך פותחת המחברת את אחד מקטעי הסיום, המתאר כיצד אסיר אחר, לאחר שחרור המחנה מידי הנאצים, שובר את ידה על מנת לגזול ממנה דלי מים שהביאה לילדים הניצולים:

אחרי עשרה חודשים במחנה עדיין חשתי אותה השתוממות לנוכח מעשי הנבלה, הנוכלות, החמסנות של בני האדם.

את הספר כולו מלווים רישומיה של המחברת, הניחנים באותה הפשטות ופיוטיות המאפיינים את כתיבתה, אף כי חלקם מובאים באופן אסוציאטיבי מידי בספר. 

במידת מה הרישומים הזכירו לי את עבודותיה של האמנית הישראלית מיכל רובנר, בהן ריבוי של דמויות אנונימיות הקיימות מהלך סיזיפי בלופים אין סופיים. הנה דוגמא.

לו היו מובאים כנספח לספר ברצף, כמימד ויזואלי בפני עצמו, היו אולי רישומיה של אלינה מקבלים את המקום הראוי להם, ומבטאים במלוא העוצמה את הוויתם.

***

באחריתו של הספר מביאה סילבי ז'דינאק ניתוח מעמיק, אינטליגנטי ומדוייק הבמיא מובאות רבות מספרה של אודט אלינה. על אף תרומתו להבנת סםרה של אלינה, לטעמי הוא מפחית מקריאת הספר כחוויה בלתי אמצעית, הגדולה מהמילה הכתובה, להבנת הקיום האושוויצי דרך עיניה של המחברת בלבד.

חשיבותו של הספר לא רק בפיוטיות העוצמתית שלו, אלא בהתמודדות שהוא מציע לכל בן אנוש העומד במצבים בלתי אפשריים, טראומתיים. ובניגוד לספרים כמו האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פראנקל, המציע דרכי התמודדות אנליטיים ומובנים, הכרוכים בלימוד ובהבנה קוגניטיבית, אלינה מציגה בפני הקורא את דרך התמודדותה בפשטות החודרת ללב ובהבנה חוויתית רגשית, בלתי אמצעית.

לסיום, אי אפשר לדבר על ספר זה מבלי לומר מילה על עיצובו וכריכתו, שהם מין הבעת הערכה למילה הכתובה. זמן רב שלא ראיתי ספר בקונפקציה הכרוך כמעין, הוט' קוטור', מופלא ועדין, הכולל סימניה פרטית לו עליו פרטי הסופרת, הלוואי וכל הספרים היו מוגשים כך לקורא.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי