יום ראשון, 5 ביוני 2011

רגש ופיוט: פואטיקה נוכח הזוועה


בלי פרחים ובלי כתרים מאת אודט אלינה ראה אור ב1947, אולם הספר תורגם לראשונה לעברית רק בקיץ 2011, בהוצאת סמטאות ספרים (תרגמה מצרפתית, חגית בת-עדה).

כותרת הספר, האוצרת בתוכה את הנימים העדינים ביותר של תוכנו, עלולה לתעתע והיא מהלכת כלוליין מיומן על חבל דק, וכך גם תוכנו של הספר הקצר שלפנינו. 

עוד לפני שהתחלתי לקרוא בספר, נזכרתי בספר אחר, גם הוא עוסק בשואה, שצרוב היטב בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כוונתי לאין פרפרים פה בו מבחר שירים וציורים של ילדי גטו טרזינזשטדט. אך להפתעתי, ככל שהובילה אותי מחברת הספר, אודט אלינה, אל תוך הבזקי זיכרונה מתקופת שהותה בת העשרה חודשים באושוויץ/בירקנאו, מצאתי עצמי מהלך איתה במרומי נפשה הרגישה והזכה כשהיא זו התומכת בי לבל אפול.

בלי פרחים ובלי כתרים מורכב משלושה חלקים: חלקו הראשון הוא רצף כרונולוגי הבנוי מקטעים קצרים, המתאר את חייה של המספרת במחנה הריכוז מרגע הגעתה לשם. אף שהתכנים המתוארים בחלק זה מוכרים היטב מעשרות ספרים וסרטים דקומנטריים העוסקים במחנות הריכוז וההשמדה, אלינה מצליחה למסור אותם מבעד לנקודת מבט חדשה באמצעות כתיבה מדויקת ומתומצת, ואפשר לטעות ולחשוב שמדובר ברשימה נטולת רגש כמעט, אלא שבמהרה היא מכה בקורא במלוא עוצמתה בפיוטיותה, אפילו בתיאור הרגעים הבלתי נתפשים ביותר. הנה כך היא מתארת את התזמורת באושוויץ:

קולות הטאם-טאם של התזמורת היכו אותנו בתדהמה מיד בהגיענו אל המחנה.
תחילה נשמעו מרחוק, בקול חרישי, אחר כך הלכו וקרבו. היה אפשר לחשוב שמדובר בכפר של כושים.

עתה, עם שיבת הקומאנדו, בעודנו חולפות על פני התזמורת וכולן מרימות יחד רגל שמאל, אנו נראות כמו בובות על חוט ממורטות עד אימה.
כמו יריד בקר גדול של בני אדם. טורים אינסופיים של נשים רצוצות, צועדות כמי שכפאן שד, תמיד לפי הקצב לינקס, לינקס.

דוגמא נוספת להתנסחות הפואטית הייחודית של המחברת, כשזו נזכרת, לנוכח רזונן הנורא של הנשים במקלחת, בשירו של בודלר:

הַטֶּבַע הוּא מִקְדָּשׁ, בּוֹ עַמּוּדִים חַיִּים
יַפְלִיטוּ לִפְרָקִים בְּלִילֵי מִלְמוּל תָּמוּהַּ;
בִּיעָרוֹת סְמָלִים שָׁם הָאָדָם יָנוּעַ
שֶּיְּלַוּוּ דַּרְכּוֹ, צוֹפִים בּוֹ כְּרֵעִים.

כְּרֹן הֵדִים רָחוֹק הַנִּבְלָעִים בַּבֹּהוּ
בַּתְּהוֹם הָאַפְלוּלִי שֶׁל סוֹד אַחְדּוּת שָׁחוֹר,
עָצוּם כְּמוֹ הַלַּיְלָה אוֹ כְּמוֹ הָאוֹר,
צְלִילִים, רֵיחוֹת, גְּוָנִים בִּבְרִית עֲנוֹת יָבוֹאוּ.

טְרִיִּים כִּבְשַׂר-תִּינוֹק, יֶשְׁנָם רֵיחוֹת נִיחוֹחַ,
כְּמֶתֶק הָאַבּוּב, כְּמוֹ יְרַק הָאָחוּ,
-  יֵשׁ עֲשִׁירִים, פְּגוּמִים, נֶאֱדָרִים בְּכֹחַ,

אֲשֶׁר בְּהִתְפַּשְׁטָם אֶל הָאֵיְנסוֹף נִפְתָּחוּ
כַּמֹּר, אוֹ לְבוֹנָה, אוֹ בֶּנְזוֹאִין, אוֹ מוּשְׁק,
יָשִׁירוּ אֶת שִׁכְרוֹן הַנֶּפֶשׁ וְהַחוּשׁ.

גם ברגעי הזיה וחולי, מחשבותיה של אלינה נפנות אל הנשגב: אם אלה ציוריו של מזאצ'ו, הצייר הפלורנטיני מתקופת הרנסאנס, או אל גרקו, הצייר היווני, שחי ויצר בספרד:

היום יכולתי לצאת מין הרבייה ( בגרמנית "אזור" בהקשר זה הרבייה הוא בית-החולים שבמחנה) וללכת להאזין לתזמורת. הקונצרט לא היה טוב, אבל המוזיקה תהא אשר תהיה, מרטיטה את הלב כשהיא עולה במחנה מוות, בקרב בני אדם שכבר כמעט מתים.

איזה ציור קיר גדול ומעורר פליאה! הבריות הנפעמות הללו, מעין מדונות שכחשו מייסורים, קלסתרי פניהן דלים ואיבריהן הצנומים עטופים בשמיכות.

אילו גוונים נפלאים טמונים בקפלים הללו הממורטים מסבל וזוהמה. כמעט כמו ציורי הבד הקדרוניים של אל גרקו. 

הלשון הפיוטית והענוגה של אודט נותרת בעינה, גם כשהסופרת נעשית ציניות וסאטירית, למשל בתיאור אחת מהנשים ששימשו כקאפו במחנה הריכוז:

אנחנו מכירות היטב את ה"פיהרר קאפו" של הוויבריי. ממש בובת נחום-תקום קטנה, מחופשת לחייל גרמני. היא כל כך גדושה שומן חזיר שכאשר היא הולכת זה נשפך לה מכל הצדדים. אפשר לחשוב שהמדים שלה ממולאים בקמח.

האקדח הקטן והמגוחך שלה מטייל לו על האחוריים השמנים המלכותיים שלה.
כמו כל הגרמנים, היא מתניידת על אופניים ישנים מאוד של המחנה.

אבד עליהם הכלח האופניים האלה, הגלגלים גדולים והכידון גבוה ומפותל, כמו האופניים שנהגו לייצר שלושים שנה קודם לכן.

ישובה לה שם גבוה על הכלי הזה, היא נראית כמו פיל לוליין שמבצע להטוט בקרקס.
תיאור זה הזכיר לי את הצייר והקריקטוריסט הגרמני ג'ורג' גרוס, שפיתח את סגנונו הייחודי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.


***

חלקו השני של הספר עיקרו בתיאור האנשים שחיים סביב אודט במחנה הריכוז. החברות, הילדים במחנה ועוד... חלק זה, שכותרות מרבית מקטעיו נושאות שמות של אנשים, כמו: אנקה, מארק הקטן, אירן וכו', כמו מעניק שם ופנים לכל אותם נשים וילדים שהסופרת פוגשת, ומצליח להשרות אווירה נוגה וחודרת-לב בקורא.
דרך מבטה של אלינה באותם אנשים, אנו עדים לתעצומות נפשה, הבאים לידי ביטוי ברוחב ליבה האינסופי:

אני לבד בתוך המהומה הכבירה הזו. נסחפת במורד הזרם. רצוצה אפילו מכדי לשמוח שלא מתתי.

ואז אני פוגשת שוב את אירן.

מישהי להעניק לה אוצרות של רוך שנמים בתוכי זה חודשים.
מטען של דברים רכים נטולי נמען.

***

בחלק האחרון של הספר, הרוסים באים, אנו עדים שוב לייחודיות כתיבתה של אלינה, סוג של פיכחות, רכות כלפי בני האנוש, השומרת על שפיותה כבת אנוש.

הנה כך פותחת המחברת את אחד מקטעי הסיום, המתאר כיצד אסיר אחר, לאחר שחרור המחנה מידי הנאצים, שובר את ידה על מנת לגזול ממנה דלי מים שהביאה לילדים הניצולים:

אחרי עשרה חודשים במחנה עדיין חשתי אותה השתוממות לנוכח מעשי הנבלה, הנוכלות, החמסנות של בני האדם.

את הספר כולו מלווים רישומיה של המחברת, הניחנים באותה הפשטות ופיוטיות המאפיינים את כתיבתה, אף כי חלקם מובאים באופן אסוציאטיבי מידי בספר. 

במידת מה הרישומים הזכירו לי את עבודותיה של האמנית הישראלית מיכל רובנר, בהן ריבוי של דמויות אנונימיות הקיימות מהלך סיזיפי בלופים אין סופיים. הנה דוגמא.

לו היו מובאים כנספח לספר ברצף, כמימד ויזואלי בפני עצמו, היו אולי רישומיה של אלינה מקבלים את המקום הראוי להם, ומבטאים במלוא העוצמה את הוויתם.

***
באחריתו של הספר מביאה סילבי ז'דינאק ניתוח מעמיק, אינטליגנטי ומדוייק הבמיא מובאות רבות מספרה של אודט אלינה. על אף תרומתו להבנת סםרה של אלינה, לטעמי הוא מפחית מקריאת הספר כחוויה בלתי אמצעית, הגדולה מהמילה הכתובה, להבנת הקיום האושוויצי דרך עיניה של המחברת בלבד.

חשיבותו של הספר לא רק בפיוטיות העוצמתית שלו, אלא בהתמודדות שהוא מציע לכל בן אנוש העומד במצבים בלתי אפשריים, טראומתיים. ובניגוד לספרים כמו האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פראנקל, המציע דרכי התמודדות אנליטיים ומובנים, הכרוכים בלימוד ובהבנה קוגניטיבית, אלינה מציגה בפני הקורא את דרך התמודדותה בפשטות החודרת ללב ובהבנה חוויתית רגשית, בלתי אמצעית.

לסיום, אי אפשר לדבר על ספר זה מבלי לומר מילה על עיצובו וכריכתו, שהם מין הבעת הערכה למילה הכתובה. זמן רב שלא ראיתי ספר בקונפקציה הכרוך כמעין, הוט' קוטור', מופלא ועדין, הכולל סימניה פרטית לו עליו פרטי הסופרת, הלוואי וכל הספרים היו מוגשים כך לקורא.

* הפוסט באדיבות גל ברזילי 

2 comments:

  1. התענגתי מהבלוג וגיליתי איפיונים משותפים לי ולך.סיפריה עשירה בספרים שטרם קראתי אבל קניתיאך בניגוד אלייך עובי הספר לא שיחק אצלי אף פעם תפקיד כי לא האורך קובע...
    גורית אנטופולסקי

    השבמחק
  2. תודה על תגובתך, גורית!
    אם כי הגבת בפוסט הלא נכון.. הפוסט הזה עוסק בספרה של אודט אלינה על חוויותיה באוושוויץ..

    השבמחק