יום שלישי, 11 באוקטובר 2011

אני תמיד נשאר אני


על ספרו הקצרצר של הסופר והמסאי הבריטי אלן דה בוטוןWeek at the Airport: A Heathrow Diary כתבתי לפני למעלה משנה בבלוגי זה, והוא לא חלף במחשבתי מאז יותר מפעם או פעמיים לכל היותר.


ואולם, נסיעה קצרה לחו"ל שעשיתי לאחרונה במסגרת עבודתי, גרמה לי לשוב ולתהות על קנקנו של ספרו של דה-בוטון ועל האמירות הנחרצות המנוסחות בו.


בחלקו הראשון של הספר, הקרוי באופן הולם במיוחד Departures (המראות) תוהה דה-בוטון לגבי ההיתכנות של טיסות בינלאומיות. אין כוונתי להיתכנות הפיזית או טכנולוגית של טיסה בשמי עולמנו ומעבר בטוח מארץ לארץ במטוס נוסעים - מה שהובטח כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים - אלא להיתכנות המנטלית, או פילוסופית אם תרצו, הגלומה במעבר ממקום למקום: שגם אנו, בין הַמְרָאָה לנחיתה, בין נסיעה ושיבה, נהיה גם אנו אנשים שונים, טובים יותר אולי, משופרים לפחות, או שמא 'משודרגים'.


הרשו לי לסכם במשפט אחד את הלך הרוח שמתאר דה-בוטון בתחילת ספרו: כשאנו מזמינים חופשה (לעצמנו בלבד, או לעצמנו ולבני זוגנו, או למשפחתנו המורחבת), כשאנו מתכננים נסיעה עיסקית לחו"ל - אנו מזמינים גם בהכרח סט מורכב של ציפיות מעצמנו ומבני לוויתנו: שמֵעֵבֶר לים נהיה נחמדים יותר, קלילים יותר, ספונטניים יותר, פחות 'קשים', פחות 'צפויים', אחרים.. 


להיות אחר, להיטהר, להיוושע - האין כל דתות תבל אָמוּנות על מתן המענה למשאלות לב כה אנושיות וכה עתיקות אלו?

הטכנולוגיה המודרנית החליפה במידה ניכרת את מקומו של האל בחברה המודרנית, והיכן שזה הראשון איכזב במתן תשובות מטאפיזיות לשאלות פיזיות (מאיפה באנו? מה מטרתנו על גבי כדור הארץ? מה משמעות החיים? - שאלות גדולות ו'כבדות' מכדי דיון חצי-רציני בבלוג כה צנוע..) מנסה הקידמה לספק מענה מדעי לשאלות מטאפיזיות.


משאלת-לב זו - שאוכל להשתפר, לצאת מתוך עצמי, שבנסיעה למקום אחר, רחוק ממקום מושבי הקבוע, אוכל גם אולי להיהפך לאדם אחר, להפוך את עורי (משנה מקום, משנה מזל?) - משאלת לב זו ליוותני מבלי משים גם בנסיעתי האחרונה לחו"ל, למדינה קטנה ולא מוכרת באירופה, וכמעט שבחרתי במסלול המכס האדום והצהרתי כי אני נושא אותה עימי אף בשובי ארצה.

***

אך מה בנוגע לאלו ה'נשארים מאחור'? מה בנוגע לאלו שהשארנו בביתנו בלכתנו, אבותינו ואמותינו, חברותינו ונשותינו, בעלינו (או שמא, אישינו)? 

כמה ציפיות נושאים אנו בקרבנו שכשנחזור מנסיעתנו יהיו גם הם אנשים אחרים לגמרי: 'פתוחים' יותר, קשובים יותר, דומים יותר לנו (או שונים לגמרי, אללי) - שיהיו יותר קשובים למי שאנו (או אם השתננו, אז למי שהיינו). 

האם ייתכן כי במהלך נסיעתנו לחו"ל, עניין של ימים ספורים במקרה הטוב או מספר שבועות במקרה הגרוע (המִסְפָּרים עצמם פתוחים לדיון, כמובן..), יישתנו בנו זוגינו מכף רגל ועד ראש? האם, דווקא בהעדרנו, 'ייראו את האור' וייעשו אנשים שונים משהיו בעבר?

הסבירות שמטמורפוזה זו תקרה בהרף עין סבירה בערך כמו ההיתכנות שאנו עצמנו נשתנה בין ליל, והיא גם זו שמולידה את הזעם והתסכול מן הסטאגנציה, כפי שדה-בוטון כותב:

I was reminded of the Roman philosopher Seneca’s treatise On Anger, written for the benefit of the Emperor Nero, and in particular of its thesis that the root cause of anger is hope. We are angry because we are overly optimistic, insufficiently prepared for the frustrations endemic to existence. A man who screams every time he loses his keys or is turned away at an airport is evincing a touching but recklessly naive belief in a world in which keys never go away and our travel plans are invariable assured

הכמיהה לשינוי היא לעיתים קרובות גם מקור האכזבה. התקווה היא מקור הזעם.

***

מה נותר בידינו לעשות, אפוא? האם מוטב שלא נרחיק לכת ממקום מושבנו אלא במקרים חריגים במיוחד? האם, כאדם הימי-ביניימי הממוצע, מוטב שניוולד ונמות באותו הכפר, באותה העיר, ואף פעם לא נשאף לפרוש אל המרחקים?

האם מוטב שאף פעם לא נטפח תקוות, לא נשגה בחלומות בהקיץ, לא נשקע באשליות? ואולם אלו תכונות כה אנושיות, הלוא כן? כלום אפשר בכלל להימנע מהן?

בלכתי ובשובי, אני תמיד נשאר אני.

12 תגובות:

  1. רשימה מעוררת שאלות העוסקות בליבת קיומנו, ואני נוטה לחשוב שעצם העלאת השאלה, או יותר נכון, חשיפת הכמיהה לשינוי המצב הקיומי היא עצמה מצב של שינוי. אני נשאר אני באותה מידה שאני משתנה ללא הרף ויום דומה ליום באותה מידה שאין אף יום הדומה למשנהו... ומעניין בהקשר זה היות עניין הנסיעה למרחקים והטכנולוגיה כקיום מטפיזי, אסביר: למשל בנסיעה לארצות הברית, בשל הפרשי השעות, אתה טס מספר רב של שעות, ואז מגיע אל יעדך פחות או יותר באותה שעה בא יצאת מביתך, אבל הזמן לא עמד מלכת, או שכן
    ואיך פקטור זה משפיע, לא במובן היעפת, אלא במובן העמוק יותר, השעה נשארה אותה שעה, ואני האם נשארתי אותו אני?

    השבמחק
  2. תגובתך, גל יקר, יפה ומעשירה אולי יותר מן הפוסט עצמו.
    הבלוגר מסיר בפניך את כובעו, בכניעה.
    ובאשר לשאלותיך, לא אשיב עליהן, הרי הן רובן שאלות רטוריות, הלוא כן?

    השבמחק
  3. הו, כן רטוריות
    אך אומר כי כל זה הוא היזון הדדי
    ואם אתה מסיר את כובעך
    אסיר אני את תלתלי ( בקרוב)

    השבמחק
  4. אם אתם מסירים כובע ותלתלים אז אני... לא חשוב.
    אטלס, פוסט מאוד מאוד מרגש. נוגע באמת בליבה וגם בלב.
    ומעניין שהשיר האחרון שכתבתי נוגע באותה כמיהה להשתנות וגם לחזור להיות אני, מהצד האחר (של אי נסיעה)...

    השבמחק
  5. אטלס היקר,
    אכן פוסט מעורר מחשבה.. מעולם לא חשבתי בכל נסיעותיי על כך שאיזשהו שינוי קורה לי דווקא שם... זה מעניין, אבל בשהותי בהודו כחודש (לצערי), איטליה שבוע וארה"ב כמעט שלושה חודשים - תמיד קיוויתי להיות אני, לחזור לאני האמיתי שלי.
    וכך אכן הרגשתי.
    דווקא בארה"ב הרגשתי הכי אני, הכי "מתאימה" לתרבות... ועכשיו שאני כאן, יש בי רצון עז לחזור לאותו מקום

    השינוי היחידי שאני מבקשת לעצמי כשאני חוזרת זה להשאר אני...

    אגב -
    גם אני רוצה (מקום) עבודה עם נסיעה (קצרה) לחול........

    מירב

    השבמחק
  6. איזו תגובה מקסימה מירב (שוב אני עושה לך את זה :)).
    אני חושבת שהתשוקה למסעות בבסיסה היא זה, להגיע לאותו שינוי שבעצם הוא לא להיהפך למישהו אחר אלא להיהפך להיות אנחנו, האני שאולי אנחנו מרגישים לא מספיק מחוברים אליו או לא מספיק מממשים אותו.
    מישהו חכם אמר לי פעם שמסע אמיתי הוא תמיד מסע הביתה...

    השבמחק
  7. תודה ללי ולמירב.
    ורק אוסיף (את הברור מאליו): שגם נסיעה קצרה לחו״ל במסגרת העבודה יכולה להיות פחות פסטורלית ממה שתיארתי כאן, שלא נזכיר טיסות קונקשנז, מטוסים שממריאים בלעדיך, ולילות עצובים בבתי מלון סמוכים לשדות תעופה חשוכים..
    טוב, די לדיקי..
    בכל מקרה מה שרציתי לומר, ושדה-בוטון מנסח מן הסתם הרבה יותר טוב ממני, זה שגם בלכתנו רחוק רחוק, בהתרחקנו ממרכז הכובד הטבעי שלנו, אנו שוכחים לעיתים קרובות שאנו לוקחים גם את עצמנו עימנו, ולא משאירים את עצמנו מאחור..

    השבמחק
  8. מאוד מעניין ומעורר מחשבה, כמו שכתבו.
    דובר כאן על השתנות ויש דבר נוסף או אחר שאני חווה בעוצמה בנסיעות: הפרספקטיבה. זו אחת החוויות החזקות שיש לי ואני מחפשת בנסיעות. האפשרות לראות "מבחוץ", להיות קצת זבוב על הקיר.
    אוהבת לדמיין את המרחק, לשחק בטלאטרנספורטינג שכזה.
    תודה

    השבמחק
  9. זה מעניין מאוד מה שאת אומרת, לוסי, ובאמת לא התייחסתי לנושא הזה.
    עבורי המבט מבחוץ גם חשוב אבל אני כנראה מצליח פחות לצאת מתוך עצמי בכדי להשלים את המבט הזה..
    מה שכן חזק מאוד אצלי הם הצלילים ובמיוחד הריחות, וגם הטעמים כמובן, בהם אני נתקל בארץ ניכר ושצצים לפעמים בארץ באופן מפתיע ובלתי צפוי, לעיתים מספר שבועות אחרי החזרה מחו"ל, ולפעמים אחרי כמה שנים..

    השבמחק
  10. ויש שמרגישים את תחושת הזרות וההתחדשות הזאת גם כאן, בארץ כאילו קפצנו לחו"ל. אז אולי היכולת להתנתק ולהרגיש זר לא קשורה למקום גיאוגרפי?
    אבל אתה דיברת על השתנות ואני הולכת למקומות אחרים.
    אבחן את הרעיון שהעלית בנסיעה הבאה שלי לחו"ל (חו"ל אמיתי)
    חותמת במאה אחוד על כך שלא משנה לאן אתה נוסע/נמצא, אתה נוסע/נמצא עם עצמך.

    השבמחק
  11. שפתאום אני חושב על הפוסט שלך והנסיעות
    ואיך שלפעמים מושא הכמיה נמצא ממש סמוך
    ואיכשהו מבטנו למרחקים עלול לפספס
    את כל מה שנמצא בטווח המבט הקרוב
    אבל זו רק השלכה רחוקת לכת על עצמי

    השבמחק
  12. גל היקר,
    אין לך מושג כמה אתה צודק!!!

    שבת שלום
    מירב

    השבמחק