חיים בין עמודי הספרים

I have no feelings of guilt regarding the books I have not read and perhaps will never read; I know that my books have unlimited patience. They will wait for me till the end of my days

Alberto Manguel

יש אנשים שיכולים להרשות לעצמם לחיות חיים שלמים בין עמודי הספרים, כרוכים סביבם, תקועים בליבם כמו סימנייה. מדובר במתי מעט ברי מזל: אנשי רוח, סופרים, מבקרים או סתם תמהונים שאין להם חיים מלבד לאלו שניתן למצוא בין הדפים..

עבור ברי מזל אלו קריאה חוזרת בספרים אהובים, ובעיקר במרחק של כמה עשרות שנים, כמוה כמפגש עם אהובה ישנה או חזרה למולדת אהובה. זה מפגש שעשוי להכיל גם מעט מסתורין, אך בד"כ הוא מלווה ברוך ובחדוה.

הסופר היהודי יליד ארגנטינה אלברטו מנגל, שמחלק את זמנו בין כתיבה (מנגל כתב כמה עשרות כותרים באנגלית ובספרדית), תרגום ועריכה, והרצאות באוניברסיטאות ברחבי העולם, נמנה ככל הנראה אם כל ה'טיפוסים' שמניתי לעיל..


משך עשרות שנים הוא נע ונד ברחבי העולם, וחי בין השאר בקלגרי שבקנדה, בלונדון, ובפריס.. מאז שנת 2001 הוא חי בעיירה קטנה בחבל פואטו-שראנט שבמערב צרפת, שם הקים בביתו משכן עולם ל30,000 ספריו.


מנגל - שזכה עד כה לעשרות פרסים ושבחים מאוניברסיטאות ומוסדות ספרותיים ברחבי העולם, ושהמסאי והפילוסוף האמריקאי ג'ורג' סטיינר כינה the Casanova of reading - הוא איש אשכולות מהסוג ההולך ונכחד, אינטלקטואל ש'מרגיש בבית' בין עמודי ספריהם של חורחה לואיס בורחס, אותו הכיר אישית, ושל מיגֶל דה סֶרוואנטס בן המאה השש-עשרה.

ספריו הרבים מספור (וקרוא!) של מנגל תורגמו עד כה ליותר משלושים שפות, ביניהן העברית (שניים מספריו של מנגל, אל תוך יער המראות, ותולדות הקריאה ראו אור בהוצאת זמורה וביתן). 

*** 

אל ספרו של מנגל, יומן קריאה (A Reading Diary) הגעתי במקרה ממש, כששוטטתי בין עמודי אתר האינטרנט של חנות הספרים האמריקאית מקנלי ג'קסון, שבין דלתות משכנה שבסוהו, מנהטן, ניו יורק נכנסתי, גם במקרה אולי, בביקורי בארה"ב בסוף קיץ 2008.

יש משהו סיכומי בספר הזה, מעין מבט-על על מהלך חיים מלא של קריאה. מנגל שוטח בפני קוראיו מלוא הידע שצבר במשך עשרות שנים של קריאה וכתיבה.


יומן קריאה מתמקד בשנים-עשר ספרים שמנגל קרא ככל הנראה יותר מפעם אחת במהלך חייו ושעיצבו את חייו באופן נסתר או גלוי. יחד עם הקוראים, מנגל קורא בספרים אלו שוב, בקצב של ספר בחודש, וחולק עם קוראיו את רשמיו מן הקריאה החוזרת ברומנים (בין הספרים, דון קישוט מאת מיגל דה סרוונטס; זיכרונות מעבר לקבר מאת פרנסואה-רנה דה שאטובריאן; האי של ד"ר מורו מאת ה. ג'. ולס; הרוח בערבי הנחל, ספר הילדים הקלאסי מאת קנת גרהם ועוד ועוד ספרים רבים וטובים שמנגל היה בוודאי לוקח לאי בודד אילו נקלע לשם אי פעם..)



נקודת הפתיחה של הספר קצת עגמומית.. מנגל, כאחרון האדם, מודע לעובדת היותו בן-תְּמוּתָה, ומנצל רגע הגותי זה כדי להעמיד סוג של אנדרטה באמצעות יומן הקריאה הייחודי הזה (הרי, בסופו של דבר, היומן הינו מסמך היסטורי ממדרגה ראשונה העשוי ללמדנו הקוראים דבר מה לא רק על כותבו אלא גם על התקופה בה חי, מידותיה וכיוצא בזה..):

As I begin to glimpse the certainty of an end, I enjoy all the more the things I've grown accustomed to - my favorite books, voices, presences, tastes, surroundings - partly because I know I wont be here forever

עבור מנגל, ככל קורא מנוסה אולי, הקריאה היא אתגר אינטלקטואלי, תהליך של חיבור וחיסור. הקורא, במרוצת השנים, קורא עוד ועוד ספרים, וכך נוצר אצלו, כמו מעצמו, מרבד של הקשרים והיקשים המורכב מאינספור ספרים ועלילות:

Reading sometimes consists of making connections, putting together anthologies

האינטרטקסטואליות היא פועל יוצא של קריאה זו. בלעדיה עלילתו של כל הספר ניתנת להבנה כפשוטה בלבד.. אין עומק, אין נפח, הספר נותר טקסט שטוח:

I could compose a diary made exclusively of fragments of other diaries. This would reflect my habit of thinking in quotations

מה שמוביל את מנגל לשאלה:

Is all reading associative reading?

האם יש דבר כזה, קריאה תמה, נטולת קונטקסט, קריאה שעומדת בפני ובזכות עצמה בלבד?

כמה ממה שהתכוון המחבר לומר עובר דרך הקריאה, מבעד למילים - ומה משקל המטען שהקורא מביא אל הקריאה, השפעותיהן של קריאות קודמות, ניסיון חייו וכו..? מנגל די נחרץ בנושא:
 

We read what we want to read. Not what the author wrote

ואם הקריאה כה 'נגועה', כה מושפעת מקריאות קודמות, כה משופעת בהיקשרים חיצוניים: איך, בכל זאת, מוצא ספר את דרכו לליבנו? איך הוא מצליח לייחד את עצמו בעינינו, להטביע בנו את חותמו, להשאיר סימן?

Perhaps, in order for a book to attract us, it must establish between our experience and that of the of the fiction - between the two imaginations, ours and that on the page - a link of coincidences

ומדוע בעצם אנו קוראים? למה משמשת לנו הקריאה, תהליך בלתי נגמר זה של חיפוש ותהייה? 

בתום קריאת ספר אנו נותרים עם ריקנות שקשה לתאר.. ריקנות שניתן למלאה רק באמצעות קריאה נוספת, וכך חוזר חלילה.. התהליך הבלתי נגמר הזה של רעב ושובע, חיפוש ומציאה, הוא תהליך מעגלי שתחילתו וסופו זהים: 

Maybe this is why we read, and why in moments of darkness we return to books: to find words for what we already know

מנגל בספרייה שלו

ובכל זאת - על אף שתחילתה של כל קריאה סופה של קריאה קודמת - ישנם ספרים שהם 'גדולים מהחיים'; שאין להם אף אח ורע..

אלו ספרים שעלילתם או המסר שזו מכילה, נשגבים מהבנת הקורא בן זמנם. כאלה הם 'ספרי העל' של התרבות המערבית: התנ"ך, אם תרצו, או הקוראן והברית החדשה; ואם נפנה אל 'ארון הספרים החילוני' הרי שנמצא שם את דון קישוט של סרוונטס, החטא ועונשו של דוסטוייבסקי, המכתבים של ואן גוך,  האודיסיאה של הומרוס, מובי דיק של מלוויל.. ויש עוד אינספור דוגמאות. 

גיבורי הרומנים האלה, או שמא האופוסים הללו, גם הם דמויות בלתי נתפשות, ,גדולות מהחיים': 

Perhaps the great literary characters are those few who will always escape our full understanding

***

מה נותר, אם כן, מהספר? מה נותר מהקריאה? לאחר שקנינו, צברנו, קראנו, קרענו, מה נותר מבליל העלילות וומרבבות הגיבורים ואנטי-גיבורים שחלפו תחת עינינו?

באיזשהו שלב, אומר מנגל, הופכים הספרים והקריאה בהם לחלק בלתי נפרד מהחיים.. הפיקטיבי מתערבב עם הממשי (עד כמה שהמציאות שאנו חיים ממשית היא..) והחיים, או אם תרצו המציאות, נלכדת בין עמודי הספרים:

I'm in my library, surrounded by empty shelves and growing columns of books. It occurs to me that i can trace all my memories through these piling up volumes

או אז, הופכים החיים הממשיים לחלק מן הספר הנקרא, והספר הנקרא - בתורו - הופך לחלק ממשי מהחיים

ובפינת הספר לילד

I Want My Hat Back contains more pace, wit and charm than anything on the Man Booker Prize shortlist - Book Seller Crow

נו עם שבחים שכאלה איך יכולתי למנוע מעצמי עותק של I Want My Hat Back?


מה גם שרשימת המועמדים לפרס הבוקר של 2011 באמת היתה מעוררת פיהוקים במיוחד השנה..


אז כמובן שמיהרתי לרכוש את ספר הילדים עם השם המבטיח..


I Want My Hat Back הוא ספר מאויר לילדים מאת ג'ון קלסן, גרפיקאי ומאייר צעיר מקליפורניה שעד 2011 אייר בעיקר את ספריהם של סופרים אחרים.. השנה הוציא ספר ילדים קצרצר על דוב שיוצא למסע בעקבות הכובע האבוד שלו.


התוצאה? נו טוב, אני לא יודע עד כמה השבחים הנ"ל מוצדקים, אך מדובר בספר ילדים חביב למדי.. הנה כמה תמונות מתוך הספר:

מוזיקה זרה

על אף שספרו של ז'אן אשנוז, אני הולך מפה (Je m'en vais, תירגם מצרפתית דורי מנור) זוכה פרס גונקור לשנת 1999, ראה אור בעברית בהוצאת ידיעות אחרונות לפני כמה שנים טובות, אשנוז הוא סופר צרפתי לא מוכר מידי במחוזותנו, דומני.

את העוול הזה באה כעת לתקן הוצאת סמטאות ספרים הצעירה, שהביאה החודש לקורא הישראלי את לרוץ, סיפורו של האצן הצ'כי אמיל זטופק, אלוף אולימפי בריצות למרחקים, ובהמשך מבטיחים שם לדלוור גם את ראוול, ביוגרפיה נוספת המלווה את המלחין הצרפתי בשנותיו האחרונות.

עבדכם הנאמן, שקרא את הרומן שקדם לראוול, Au piano, הרומן האחד-עשר במספר של אשנוז, לא חיכה לתרגום העברי ומיהר ורכש לעצמו את הביוגרפיה האחרונה בתרגומה האנגלי, וטוב עשה. 

***

No one knows whether he ever loved, amorously, anyone - man or woman - at all.

ראוול מאת ז׳אן אשנוז נע על התפר הדק מאוד שבין ביוגרפיה וספרות יפה (fiction). במידה רבה, ימחו מי מכם, גם הביוגרפיה (ואף האוטוביוגרפיה, יגדילו ויאמרו אחרים) מעמידה לא אחת מבנה נראטיבי שרובו מורכב מטילאי-טלאים פיקטיביים לגמרי, מומצאים או מומחזים. לא אתווכח עמכם.. (לפי חוקר האוטוביוגרפיה הצרפתי פיליפ לז'ן, למשל, האוטוביוגרפיה איננה אל שחזור רטרוספקטיבי בפרוזה - דגש על המילה פרוזה.)

תשע הפרקים הקצרים מהם מורכב ראוול מתפרסים על פני עשר שנותיו האחרונות של המלחין, וכל אחד מהם מתמקד בנקודה אחרת בתקופת זמן זו, שנות העשרים של המאה העשרים, תור הזהב של המוזיקה הקלאסית הצרפתית בפרט, ובאירופה בכלל (בין המלחינים הבולטים באותה תקופה ניתן להזכיר גם את איגור סטרווינסקי, ארנולד שנברג ואנטון וברן.)

כראוי לביוגרפיה של מלחין דגול, ספרו של ז'אן אשנוז מתמקד לא מעט ביצירותיו של ראוול. הנה, למשל, מה שאשנוז כותב על הבולרו, יצירת המופת שראוול הלחין כמו במקרה, אחרי שנתבקש להלחין קטע למחול על פי אלבניז (ראוול עצמו גם היה יליד ספרד):

He knows perfectly well what he has made: there’s no form, strictly speaking, no development of modulation, just some rhythm and arrangement. In short it’s a thing that self-destructs, a score without music, an orchestral factory without a purpose, a suicide whose weapon is the simple swelling of sound. Phrase run into the ground, thing without hope or promise: there, he says, is at least one piece Sunday orchestras won’t have the cheek to put on their programs

ואנקדוטה נוספת:

When Toscanini conducts it after his own fashion, two times too fast and accelerando, Ravel goes to see him after the concert. That wasn't my tempo, he points out to him coldly. Toscanini leans toward him, raising the eyebrows on that long facade he uses for a  face, making it even longer. When I play that in your tempo,he says, it falls flat. Fine, replies Ravel, then don't play it. But you don't know a thing about your own music, bristles Toscanini's mustache; it was the only way to put the piece over. When Ravel gets home, without speaking to anyone, he writes to Toscanini. No one knows what he told him in that letter.

מי מכם שטרם התוודעו לבולרו של ראוול יכולים להאזין ולצפות בו כאן. הקטע לקוח מתוך סרט האנימציה המוזיקלי האלמותי, אלגרו נון טרופו

אולם, על אף גאוניותו הבלתי מעורערת של הבולרו, סך יצירותיו של ראוול גדול הרבה יותר מיצירה זו (למעשה, יצירותיו התזמורתיות של ראוול יתחרו תמיד בגאוניותן של היצירות לפסנתר. ראוול עצמו, לפחות לפי אשנוז, היה פסנתרן בינוני בלבד, אולם יצירותיו ניחנות בטכניקה וברגישות עילאיות: די להזכיר את גספאר של הלילה או את הקונצ׳רטו לפסנתר ליד שמאל שכתב ראוול לבקשתו של אחיו של הפילוסוף הווינאי לודוויג ויטגנשטיין, הפסנתרן פול וויטגנשטיין, שחזר ממלחה״ע הראשונה מינוס יד ימין - לפי אשנוז, ראוול עמל על היצירה במשך תשעה חודשים ולבסוף הגישה לפסנתרן השמאלי, ואילו זה האחרון, במקום לשמוח בכבוד שנפל בחלקו, ניסה להכניס ביצירה מקצה של שיפורים ושינויים, למורת רוחו של המלחין.)  

אך לא רק מפלות ותבוסות נכונות למלחין. 

במהלך מסעו של ראוול לארה"ב ב1928, הוא קוצר הצלחה בכל מקום בו הוא מנצח על יצירותיו: בניו-יורק עומד הקהל במשך חצי שעה ומריע לו במחיאות כפיים ושריקות (כך מביעים האמריקנים את שמחתם. אפילו באולמות הקונצרטים); בקליפורניה ובבוסטון הוא מוזמן לבתיהם של מעריצים עשירים שם הוא נאלץ להיענות לבקשותיהם ולגחמותיהם ולשבת ולנגן למענם יצירה כזו או אחרת פרי עטו, בעוד שאצבעותיו המגושמות נכשלות פעם אחר פעם בביצוע משימתן (ובאמת כמה סיפוק מוצא מלחין בניצוח או בנגינת יצירותיו-שלו over and over again? האם הוא שואף כל פעם לשיפור היצירה או למצוא בה משהו ש׳פיספס׳ בפעם הקודמת שביצעה - כפי שוודאי עושה הפסנתרן או הכנר, או אף המנצח, המבקשים בכל ביצוע להגיע לידי שלמות, בעוד שהמלחין הרי מגיש למבצעים יצירה שהיא-היא השלמות בפני עצמה. האתגר העומד בפני המבצעים הוא לנסות ולשחזר את יצירת המופת בכל פעם מחדש... ובאמת ראוול הנשרך מעיר לעיר באמצעות רכבות הפאר האמריקאיות של שנות העשרים מזכיר לי את פרוקופייב שתיאר ביומניו את מסע הקונצרטים שנתן גם הוא בשנות העשרים של המאה העשרים)..

במקרה של ראוול המלחין עולה על המבצע, או כפי שאשנוז כותב:

Hours spent breaking his fingers on the Etudes of Liszt and Chopin to improve his skill. But in vain: he is truly forced to admit that this time, his music is beyond his reach, much too complicated for his hands, which will make do with directing it.

שמא נקרא את האנקדוטה הנ"ל כמטאפורה על האמן כאיש בודד, החווה הזרה מיצירתו-שלו (האם כל יצירת אמנות נועדה להיוולד ולפתוח במסלול בלתי ננמנע של התרחקות מבעליה מרגע לידתה?)


נדמה שהשקפת עולמו של אשנוז, לפחות כפי שהיא מצטיירת בשני הרומנים המוזיקליים שלו שקראתי עד כה, עגומה אף יותר: גם גיבור ספרו, Au piano, מקס דלמרק, פסנתרן מקצועי הסובל מחרדת הופעות קשה הדוחפת אותו אל עבר הטיפה המרה, איננו מוצא מצליח למצוא סיפוק או מענה במוזיקה. למעשה, עבור שני גיבורי הרומנים הנ"ל, מלחין ומבצע כאחד, המוזיקה נותרת לעולם זרה.

סרט צרפתי בערבית

עם דעיכתו של האביב הערבי ושקיעתה של עוד תקווה לא-בשלה נדמה שהדלתות שנפתחו לרגע, ושאיפשרו לנו ה'מערביים' להציץ מבעד לדלתות החצר האוריינטלית בה התגוללה האופרטה שהביאה בסופו של דבר להוצאתו להורג של דיקטטור אחד ולמעצרו של שני, הנה הן ניסגרות שוב בפנינו.


מה נותר לנו, הקוראים בספרים וצופים בסרטים (ובחדשות על מרקע הטלוויזיה, אללי), אלא להמשיך ולדלות פיסות של מידע ולהעלות מן האוב אימג'ים פנטזמוגוריים על ארצות שלא ראינו מימינו (ושאולי אף לא נראה לעולם..) ?

קטע קצר, בו נתקלתי בספר מתח שראה אור לאחרונה בצרפתית, סינדרום אי מאת פרנק תיליה, ושמתאר את רחובות וגגות קהיר (הספר עצמו מתרחש ברובו ככולו במדינות פרנקופוניות למהדרין: בלגיה, צרפת וקנדה) הזכיר לי את ספרו של הסופר המצרי עלא אל-אסוואני, בית יעקוביאן, שקראתי לפני מספר שנים, ושאיפשר לי להציץ הצצה חטופה אל ניבכי החיים בעיר העתיקה שנהר הנילוס חוצה אותה (הספר ראה אור בתרגום פיראטי לעברית ע"י המרכז הישראלי-פלסטיני למחקר ומידע. אל אסוואני, ממשיך דרכו של זוכה פרס הנובל המצרי נגיב מחפוז לפי רבים,  אסר על תרגום ספרו לעברית).

הנה הקטע, מתוך סינדרום אי, כאמור:

   כשהמפקח שרקו טיפס אל הגג הוא עמד נדהם. אנשים רבים חיו על גג הבניין, בתוך ומחוץ לביתנים קטנים עשויים מברזל. נורות צבעוניות שניתלו על כבלים ריקדו כמו מפרשיות. אנשים, ישובים על כורסאות או רכונים על מיזרנים, תחת כיפת השמיים. מסכי טלוויזיה האירו את דמדומי שעת הערביים. הוא חש שחדר אל תל נמלים שאור יקרות האיר מבעדו, ושבכל רגע עלול היה לקרוס [...] האומללות לא שררה ברחוב או בין מסדרונות המטרו, כמו בפריס, אלא על הגגות.

 בית יעקוביאן של אל אסוואני הוא שיר הלל לגגות הבניינים בקהיר, ובה בעת כתב נאצה נגד השחיתות ואלימות שפשו בחברה המצרית מאז 1953, אז הפכה לרפובליקה. החברה המתוארת בו, כמוה כקונגלומרט רב שכבות שהסיאוב והקילקול פושה בכל רבדיו: העניים חיים מעל העשירים ולעיתים קרובות ניזונים מהשאריות שאלו משאירים; בני כל המעמדות כובסים את מעלליהם ואת תקוותיהם במי השתיה, לכודים כולם יחדיו במעין בית סוהר בו המוביליות החברתית איננה אלא מעשה אשליה אופטית. 

 

אגב, ספרו של אל אסוואני הופק לסרט בשנת 2006. הקדימון די עושה חשק. ממש סרט צרפתי בערבית.

הזיקנה בשלושה קולות

זיקנה. גיל הזהב. הגיל השלישי. ישישות.


הזיקנה מייצגת לעיתים קרובות בספרות (ובאמנות בכלל) נקודת מִפְנֶה בחייו של אדם. לעיתים נקודת המפנה הזו היא התחלה של תהליך של היתפכחות, השלמה והבנה, ולעיתים היא מייצגת חֲרָטָה, הכאה על חטא או התכוננות למוות.


ספר שקראתי לאחרונה, ושעסק בעקיפין בתחלואי הזיקנה, הזכיר לי שני ספרים אחרים שקראתי השנה (ספק רומנים, ספק נובלות) ושעסקו במישרין או בעקיפין בזיקנה.

***

ההכתרה שלי ((Mon couronnement מאת ורוניק ביזו (Véronique Bizot) מסופר מנקודת מבטו של ז'ילבר קפלן, אדם זקן בן שמונים, פיזיקאי לשעבר, שזוכה למעט הכרה לקראת סוף חייו. יום אחד הוא מקבל הודעה שהוא זכה בפרס על אחת מתגליותיו, שביצע לפני שנים רבות, ושערב מיוחד יוקדש לכבודו בו יקבל את הפרס המדובר.


ז'ילבר (שאיננו יודעים כלל מהו שמו עד לעמ' 84 בנובלה הקצרה הזו - סוג של מסר על האנונימיות שמשרה הזיקנה על בעליה?), מעביר את הזמן עד לרגע חלוקת הפרס בטיולים ברחובות פריז, בשקיעה בהרהורים על מהות הזיקנה בחברה מערבית המקדשת את הנעורים, ובהעלאת זכרונות מחייו הארוכים (אשתו הראשונה התאבדה ובנו התרחק ממנו מאז; אחותו לואיז נעלמה לפני ארבעים שנה יחד עם ארוסה, מיסיונר דתי, ומאז ז'ילבר חושב עליה כל יום ומתגעגע אליה).

בין לבין הוא זוכה לביקורים חטופים מבנו, שקנה את בית הכפר בו התאבדה אימו ושאביו מכר מייד לאחר מותה, וכן מעיתונאית צעירה המבקשת לראיין את ז'ילבר לגבי אחיו, סופר מצליח שכותב רומנים עבי כרס אותם ז'ילבר לא מצליח לקרוא, ובעיקר זוכה לטיפול מסור מצידה של העוזרת שלו, מדמואזל אמברונז, רווקה זקנה שדואגת לכל צרכיו של הישיש ומשמשת לו לחברה.

הספר מתקדם לאיטו עד לרגע ההכתרה, כשיממה לפני כן מתה העוזרת האהובה של ז'ילבר ולבסוף הוא מחליט לא לפקוד את האירוע שיזמו לכבודו.

***

ספר נוסף שקראתי לפני כמה חודשים (ושדיווחתי עליו כבר כאן) הוא THE LOFT, מאת מרלן האוסהופר. 

גיבורת הרומן ובעלה, הוברט, הם זוג נשוי עם שני ילדים, איזבל התיכוניסטית ופרדיננד הבכור הלומד באוניברסיטה. על אף שהוברט בן 52 ואשתו בת 48 בלבד, מתייחסת המספרת אל עצמה ואל בעלה כאל זוג זקנים שזמנם עומד לעבור והנה הם כמעט על ערש דווי..



ככלל, הספר אפוף באווירת נכאים המזכירה סרטים גרמניים או בריטיים של אחרי מלחה"ע השניה: כל הנפשות הפועלות עסוקות בהתנהלות יומיומית נטולת השראה, והחצנת רגשות או התלהבות מדבר מה הן בגדר טאבו.



מה נותר מלבד לחלום? לחמוק משאון (או השקט הרועש) של היומיום, ולהתחבא מן העולם בתוך עננה של מחשבות:

If dreaming were a job I could have made a great career out of it. In fact all my gifts are pretty useless in this world where I am obliged to live. I have to adapt myself, and when adapting becomes  too burdensome I read thrillers instead

הדמויות ברומן מתנהלות כל אחת במסלולים קבועים מראש וכמעט שאינן נפגשות: הוברט הולך כל יום למשרדו וכשהוא חוזר בערב הוא מתייחד עם ספרי המלחמה שלו, אשתו חייה את עולמה הפנימי כל היום, מורגלת לעובדת בדידותה:

It's so long since someone touched me that, if they did, I think I might splinter into a thousand little ice crystals

השראה - כשהיא באה - חייבת לבוא לידי ביטוי הרחק מעיני כל, בהיחבא.. גיבורת הרומן מסתגרת בחדר עליית הגג שלה כל אימת שהיא יכולה, רחוק מעיני משפחתה, ומציירת חרקים וציפורים, תחילה לפרנסתה, ואח"כ מתוך הרגל, או שמא דחף? ואולם היצירה, והדחף שמוליד אותה, אינם מתוארים כתהליך מהנה, או אפילו תראפיוטי, אלא יותר כתהליך סיזיפי:

My aim is to draw a bird that is  not the only bird in the world. By this I mean that anyone looking  at it must grasp this fact straight away. To date I have never  achieved this and I doubt I ever shall. Sometimes I think I’m on  the right track, but the next day I look at the drawing again and  see that the bird in question hasn’t a clue there exist other  members of its species apart from itself; so then I take the drawing  and shut it away in a drawer 

 

המבנה המעגלי של הספר, המתחיל ונגמר ביום ראשון, ללא התרחשות פיזית של ממש אלא במחשבותיה ובעולמה הפנימי של הגיבורה, משרה אווירה של סטאגנציה, חולי ומוות בספר המתאר את אוסטריה הבורגנית של שנות השישים של המאה העשרים, מדינה שעדיין מתאושת ממלחמת העולם ומהשוק התרבותי, כלכלי ופוליטי שזו הביאה בעקבותיה.

***

הספר השלישי שברצוני להציג כאן הוא יום עם מר ז'ול מאת דיאן ברוקהובן (הספר ראה אור במקור בפלמית - ברוקהובן היא בלגית ילידת אנטוורפן שחיה בהולנד מאז 1970 - וראה עד כה גם בצרפתית ובאנגלית). 

כמו שני הרומנים לפניו, גם יום עם מר ז'ול הוא רומן קצרצר או שמא נובלה (כ80 עמ') המגולל יום בחייה של אליס, זעיר בורגנית הולנדית שמגלה השכם בבוקר שבעלה ז'ול נפטר.

במקום לקרוא מייד לרשויות, אליס מבלה את היום עם בעלה המת, כדי 'לסגור איתו חשבון': לספר לו שידעה תמיד על רומן שניהל לפני שלושים שנה ומה עשתה כדי לחבל בהצלחה של הרומן הזה, ובכלל מעלה זכרונות מתקופת חייהם ביחד.

התוצאה היא רומן מאוד מינימליסטי (יש מעט מאוד 'עלילה' ברומן – רובו ככולו מתרחש בדירה הקטנה של הזוג המבוגר ובמוחה הקודח של אליס) הכתוב בכל זאת באופן שמצליח 'להחזיק' את הקורא (כל 20-30 עמודים מתרחש איזשהו 'אירוע' השופך אור על חייהם של השניים ועל הפסיכולוגיה שלה: אליס  נזכרת בירח הדבש שלה עם ז'ול בפריס ובהפלה טבעית של ולד שאירעה לה שם; השכן האוטוסיט של אליס וז'ול מבקר את הזוג על מנת לשחק שח-מט עם ז'ול, המנוח.

***

איזו אמירה על הזיקנה ניתן לדלות מהקריאה בשלושת הספרים הנ"ל? שלושת העלילות מתרחשות ברובן במקום סגור, על פי רוב בביתו של הזקן, שנהפך עם השנים ולקראת סופה של הדרך למקום מסתור ומחסה בו מתייחד האדם עם עצמו, בוחן את עבור, תוהה בנוגע לערך חייו, וכיוצא בזה. 

שניים משלושת הגיבורים הם נשים (ג'ון לנון אמר שהאישה היא האדם השחור של העולם (Woman Is The Nigger Of The World), אך האין היא לעיתים גם הזקן של העולם?)

מעניין לציין גם ששלושת הספרים הנ"ל נכתבו ע"י נשים אירופאיות (על כך שאינני מרבה לקרוא ספרים שנכתבו ע"י נשים אכתוב בפעם אחרת. לעת עתה מספיק לומר ששניים משלושת הספרים הנ"ל קראתי כלקטורות שהוצעו לי לקריאה ע"י הוצאות ספרים מקומיות ואילו את השלישי אני הצעתי כלקטורה להוצאה.) אם אומר ששלושתן מביאות רגישות ייחודית ו'אימהית' לנושא בו הן באות 'לטפל', שמא אחשד בסטריאוטיפיות? (האם לא נדרש לכך כל סופר או אמן - לדלות מבין הבוץ והתבן את הנימים העדינים ביותר ממרקמם הגס של החיים - בין אם הוא גבר או אישה?)

קיום שום-כלום

We are limited. We need something more, We need that added extra in life

  
  The Canal הוא הרומן הראשון פרי עטו של לי רורק (Lee Rourke), סופר, עיתונאי ועורך בריטי צעיר (בן 39). קדם לו קובץ סיפורים קצרים בשם Everyday. 


הרומן זכה בשנה שעברה בפרס בעל השם הספק-עולץ-ספק-מפוקפק 'Not The Booker Prize' עליו מכריז בכל שנה עיתון הגרדיאן המשובח, מה שהבטיח לו חשיפה מספקת בממלכה המאוחדת (במחוזותינו, ציפור קטנה לחשה לי, עתיד הספר לראות אור בהוצאת כתר).

במה עוסק הספר? כמו כל יצירה מודרנית-עכשווית, גם התעלה עוסק בכאן-ועכשיו: בחוסר האפשריות של הקיום האנושי בכלל ובחיי היום יום המייגעים בפרט..

יותר מכל עוסק הרומן התעלה בשעמום, כאחד הסממנים והמחוללים הגדולים ביותר של המודרנה. סממן ומחולל מפני שאין לך תופעה שהולידה יותר עשייה מחד (אמנות, מדע, תרבות בכלל) והרס מאידך (אלימות, מלחמות, חורבן) בתולדות האנושות מאשר השעמום. מודרנה מפני שאף אם לא מדובר בתופעה עכשווית בלבד, השעמום (boredom באנגלית, ennui בצרפתית) הוא ככל הנראה אחת התופעות שיותר מאפיינות את זמננו (מעניין לציין, בהקשר זה, שהשימוש הראשון במונח boredom נעשה בספרו של צ'רלס דיקנס, Bleak House, שראה אור בשנת 1852, בעיצומה של המהפיכה התעשייתית, מהפיכה שאנו חיים וחווים את אותותיה עד היום..)

גיבורי ספרו של רורק, גבר ואישה אנונימיים (איננו לומדים מה שמם באף נקודה ברומן), כמו פורצים מבעד לערפל התרבותי שהפילוסוף הגרמני מרטין היידגר מכנה "שעמום עמוק" (Profound boredom) ומסייעים לסופר  לומר דבר מה על הקיום האנושי ככלל, שכן

 Existence is essentially prolonged boredom.

נקודת המוצא של הרומן היא רגע ההִתְבַּדּוּת, רגע ה'הֶאָרָה' (revelation):

 All is fiction. Somehow, we have to invent our own reality. We have to make the unreal real

ואכן כושר ה'המצאה' (fabulation) של גיבורי ספרו של רורק הוא אחד הקטליזטורים שמניעים את העלילה של התעלה - יכולת לִבדות ו'לספר סיפורים' שבאה לידי ביטוי בעיקר באמצעות הדיאלוגים שמנהלות ביניהן שתי הדמויות (הרומן בנוי ברובו כמחזה: נקודת ציון אחת, ושתי דמויות המדבְרֵרות את העלילה).


הבָּמָה עליה מתרחשת עלילתנו היא טיילת הסמוכה לתעלת מים במרכז לונדון, אחת מההסתעפויות הרבות של נהר התֶּמְזָה. מיקום שרירותי, לכאורה, שאין לו חשיבות בפני עצמו:

I started walking to the canal one day out of boredom. It’s not that I’m particularly fond of canals; I don’t give them much thought usually. I simply awoke one morning and decided, rather than walk to work as normal I’d walk to the canal instead

אולם המיקום הוא בעל חשיבות ברומן שלנו, כסוג של פֶטִישׁ. רק דרכו ובאמצעותו, כיבכול, מסוגל המספר לפרוק עלינו הקוראים את סיפורו ולהעביר את המסר שביקש להעביר:

I often thought that we seek reality in places and not in ourselves

שהרי, אם אנשים זקוקים לנקודת מבט חיצונית על חייהם כדי להבינם ולהפיק מהם מסקנות (שיחה עם חבר, או עם פסיכולוג, לדוגמא), הרי שבחירה במיקום שונה עשויה גם היא להועיל בתהליך של הבנה והַבְנָיָה.

***

כאמור, רורק חוקר ברומן שלו את השיעמום כתסמין (סימפטום) של הלך החיים המודרניים וכגורם (Cause) המחולל תופעות שהמודרנה כמו רכשה עליהם בעלות: אלימות שלוחת רסן כלפי האחר, מחד (ג'נוסייד; טרוריזם; גזענות), ומאידך, פגיעה-עצמית (התאבדות; נטילה אקססיבית של כדורי שינה, משכחי כאבים, 'מרגיעים' למיניהם..) ועוד ועוד אנומליות שאנו מאמצים לחיקינו או 'מסבירים' לעצמנו באמצעות עזרים תיאורטיים כמו 'אידיאולוגיה', 'אמונה' או רגש של 'שְׁלִיחוּת'.

בתחילת הרומן, גיבור התעלה שרוי כולו בהלך רוח אפתי, שממנו הוא מקווה לצאת מחֻזַּק:

 Some people think that boredom is a bad thing, that it should be avoided, that we should fill our lives with other stuff in order to keep it at bay. I don’t. I think boredom is a good thing: it shapes us; it moves us. Boredom is powerful. It should never be avoided. In fact, I think boredom should be embraced. It is the power of everyday boredom that compels people to do things — even if that something is nothing

ובמקום אחר:

Boredom had left me behind, I had succumb to its weight, its unheard-of centre within me. I had embraced it and it had completely consumed me and now I was bored of it. I was bored of boredom. There was nothing I could really do about this. I was like everyone else: I needed something to fi ll the gap, the time that dragged us and it, along with it, to return me to the ground beneath my feet and hide away from our gaping hole like everyone
else

השיעמום, לפי רורק, הוא תולדה של נִיוּוּן, אך הוא איננו חייב בהכרח גם להוליד ניוון. להיפך: השיעמום מוליד חשק, ובמשום כך הוא יֵצֶר בונה והרסני בה בעת. 

הניגודיות הזו, שהיא אינהרנטית לשעמום, היא זו שמולידה את הנראטיב של התעלה, סיפור של גילוי (revelation) והִתְגַּלּוּת (epiphany): המפגש בין שני גיבורי הרומן בתעלה, הִתְנַגְּשׁוּת של שני הפכים, מוליד את המתח שבורא את עלילת הרומן.

כאמור, המיקום בו בוחר רורק להציב את סיפורו (התעלה) איננו מיקרי, וכך גם המפגש בין שתי הדמויות, הגבר והאישה. עבור המספר, המיפגש עם האישה האלמונית המגוללת בפניו את סיפורה, נראטיב שנדמה תחילה שאין בו היגיון, לובש במהרה אופי נבואי: 

When she spoke to me that day, on the bench, it felt like something had happened, like a new future had been revealed to me [...] The things she had said to me unnerved me; such things aren’t normal. At least, I didn’t think they were. But she spoke with such conviction, such vim, such heartfelt emotion that even if it was a lie, a test, I didn’t care. I wanted to keep listening to her, by the canal, on the bench. It was like I was envisaging some present that could only be found in a future that could never exist . . . a future that was being reinvented by her

או שיש בו בבחינת אזהרה:

Who was she to me? Why was she suddenly in my life? Was she there as some warning? Revealing all to me? Everything that isn't really there

כצפוי, המפגש בין השניים מוליד הרס. סיפורה של האישה כמוהו כתֵּיבת פנדורה השואבת את המספר (המאזין) ואת הקורא כאחד אל תהום הנשיה.

הקורא נותר פעור פה בסיום הקריאה לנוכח הזוועה.