רגע אחד, מלון דרכים

רגע אחד, מלון דרכים בלב גרמניה, סמוך לשדה התעופה של פרנקפורט.

 

השעה שלוש לפנות בוקר, שעת הזאבים.

 

בבר של המלון עדיין תוכלו למצוא כמה עוברי אורח, רכונים מעל משקה, ממלמלים לעצמם שעה שבחוץ שורקות המכוניות והמשאיות הנעות באוטובאן כמו סירנות הקוראות לכל האבודים, לכל הבודדים, להשליך את עצמם אל עבר הסלעים.

 

עוד רגע תבוא מונית ותיקח גם אותי. 

 

מאחורי מסך הברזל

תמיד סברתי שהכיבוש גזל מהישראלים ומהפלסטינים כאחת את רוחם הטובה

באפריל 2000, שעה שדרמה גדולה התחוללה במתחם המוקטעה שבראמללה (הצבא הישראלי צר אז על לשכתו של יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת,) דרמות קטנות יותר התחוללו ברחבי יהודה ושומרון, שהיתה נתונה לכבוד המאורע תחת סגר מתמשך.

ספרה של סועאד עאמירי, קפוצ'ינו ברמאללה, הוא ׳יומן סגר׳ המתעד בפרטים וכמעט ללא נימה פוליטית את הימים האלה, מנקודת מבטו של 'האדם הקטן', הנתון תחת מצור שאירועים גדולים יותר כפו עליו.

בתחילת הספר, סועאד מעוכבת ע"י קציני ביטחון בנמל התעופה ע״ש בן גוריון כשהיא שבה מטיול באנגליה. המפגש הישיר עם 'כוחות הביטחון' צורם במיוחד (למעשה, לאיזה סוג אחר של מגע עם ישראלים יכול פלסטיני ממוצע לשאוף היום? חוץ משיחות הטלפון שסועאד מנהלת עם חברתה הישראלית, איננו עדים לכך שהיא באה בקשר כלשהו עם ישראלים שאינם לובשי מדים..) 

לא היה לי חשק לספר לשני קציני הביטחון... שאיש מקרובי, כולל בעלי, אינו רשאי לבוא לאסוף אותי מנמל התעופה. תהיתי אם שני קציני הביטחון הישראלים יודעים שכמו פלסטינים רבים החיים בשטחים הכבושים, אני זקוקה לאישורים שונים ומשונים כדי לנוע ממקום למקום; אישור אחד כדי להיכנס לירושלים, אישור שני להיכנס לירדן, אישור שלישי כדי להיכנס לישראל, אישור רביעי לעבוד בה, אישור חמישי - הניתן רק ליחידי סגולה - להיכנס לעזה, ואישור לארבע שעות בלבד לנסיעה אל נמל התעופה (בדיוק הזמן הדרוש כדי להגיע לנמל התעופה בלי שהות של רגע להחלפת צמיג או, לא סמאח אללה, עקב תאונת דרכים).

***

הקשר בין אירועי ההווה (הכיבוש, הנוכחות הצבאית המתמשכת, הסגר) קשור קשר ישיר לעבר (האישי והלאומי), כאשר כל פצע חדש שנפער מעורר זיכרון של פצע קודם, וכן הלאה:

׳הרס העיר העתיקה של שכם עורר בי אותן תחושות בלהה שזכרתי משני האירועים הקשים בחיי: מות אבי וחיפוש השווא אחר בית משפחתי ביפו [...] בסתיו 1981.

ובמקום אחר:

המשכנו לשוטט ברחובות יפו. שמעתי אנשים מדברים בעברית, אבל לא הבטתי בפניהם. נכנסנו אל סמטאותיה הצרות של מה שהיתה פעם עיר ערבית עתיקה ומשגשגת, והיום היא ׳מושבת אמנים ישראלית׳. כמה חסרי רגש הם האמנים, לפעמים.

ברובו זהו זיכרון לאומי 'מדומיין', כלומר כזה שלא נחווה מיד ראשונה, אלא הועבר מאב-לבן, כפי שמעידה הסופרת:

 
נולדתי בדמשק, גדלתי בעמאן ולמדתי בבירות [...] המעט הידוע לי על פלסטין אינו אלא קומץ זכרונות ילדות מקוטעים שנכללו בזיכרונות מכלי שני ששמעתי מהורי.

אולם אין בכך כדי להקל על מוראות ההווה.

***

ספרה של סועאד מאפשר הצצה נדירה לעולם שרוב הישראלים (היהודים, לפחות) מתעלמים מקיומו באופן שיטתי. עולם שלם שמתנהל לצד עולמנו-אנו, עולם שלו חוקים משלו (או שמא חוקים משלנו, שכפינו עליו).  

לאורך הקריאה ביומן הסגר שלה, נתקל הקורא שוב ושוב בתיאורים קשים מחיי היומיום של אזרחים פלסטינים שזכויותיהם הבסיסיות נשללות כלאחר יד על ידי צבאה של מדינה שכנה.

כשמנסים להביט מבעד לערפול המגמתי לגבי הנעשה בשטחים הכבושים - ערפול שצה״ל מנציח והתקשורת הישראלית שמחה לשתף עימו פעולה - קשה שלא לחשוב: אילו עוד מעשים נעשים בשמנו, מידי יום, מאחורי מסך הברזל?

על אף כל האמור לעיל, כתיבתה של סועאד משעשעת לעיתים קרובות (סועאד עושה שימוש תכוף בהומור שחור, על מנת להקל את בליעת החומרים שהיא מבקשת מהקורא שלה לבלוע). יומן הסגר שלה נקרא בגמיעה אחת אך הוא מותיר גוש בגרון.

אך יותר מכל

אך יותר מכל רצה לכתוב משהו, דבר מה, שיר או קטע בפרוזה, לא משנה מה. קטע קצר, כמה שורות, לא יותר, שיאמר בו את כל מה שאי פעם רצה לומר. ואת כל מה שיכול להיאמר בכלל. ולאו דווקא על ידיו, הרי יש עוד נפשות תוהות בעולם מלבדיו. משאלת לב שנדונה לטמיון עוד לפני שהועלתה על הכתב. ובאמת נשתכחה מליבו די מהר, כלעומת שהופיעה במחשבתו, כמו חיזיון תעתועים.

מעגל קסמים ללא מוצא

ספרו של ניקולא פארג, הייתי מאחוריך, יותר נכון שמו של הספר, הילך עליי קסמים כמה שנים, מאז ראה אור בעברית בשנת 2008 בהוצאת בבל.

בסופו של דבר נכנעתי לכשף וניגשתי לקרוא בו, וכמו כל כשף יעיל הוא אחז בי כל עוד לא סיימתי לקרוא בו והשבתי אותו לספריה, לדור בבטחה בין הספרים האחרים שלי.

העלילה של הייתי מאחוריך J'étais derrière toi)) בנאלית ביותר, לכאורה: גבר בוגד באשתו, אשתו בוגדת בו חזרה וכן הלאה. נפתח מעגל אימים ממנו אף צד לא ייצא בזול..

זאת היתה, אני חושב, השעה הקשה ביותר בחיי.

בתחילת הרומן, ולמעשה לאורך הרומן כולו, הקורא ער לכך שהמספר מצוי בעיצומה של סערת רגשות. המספר, שאיננו יודעים מה שמו, נמצא בשלב שפל במיוחד בחייו, והוא לוקח עימו את הקורא אל הפינות החשוכות ביותר בתודעותו, וחושף בפני הקורא דברים שאולי לא היה רוצה להיות שותף להם (יש ברומן כמה סצנות אלימות 'קשות' שעשויות לדחות את הקוראים העדינים יותר..)

העלילה כולה נמסרת כמונולוג אחד ארוך, ללא חלוקה לפרקים, כמעט ללא חלוקה לפסקאות (תומאס ברנהרד עולה מייד על הדעת, אולם על אף שהמספר של ברנהרד וזה של פארג - לשניהם זיק של טירוף - מדובר בז'אנר אחר לגמרי..)

מכיוון שהטקסט כולו נמסר מנקודת מבטו של הבעל הבוגד (והנבגד) הקורא מוצא עצמו במהרה נאלץ לתווך בין שני הלכי רוח קוטביים: מצד אחד הוא נחשף לרחשי ליבו של הקורבן, ומצד שני הוא עד ללבטיו של התליין:
 

ניסיתי להעמיד פנים בנוכחות אחרים, המשכתי לחייך כמו משוגע כדי להוכיח שאני לא פראייר של אף אחד ושל שום דבר. אלא שמאחורי המסווה נקרעתי לחתיכות, הרגשתי שאיש בעולם לא יורד מהפסים כמוני.

וכן:

איבדתי שליטה וניפצתי בחמש שניות את כל שנות הזוגיות שלנו שאף ענן אמיתי לא העיב עליהן, ועוד עם שני ילדים בנוסף לכל [...] הייתי מקבת׳ אחרי רצח המלך, הרגתי את התמימות וגרמתי לעצמי לשלם על כך מחיר כבד.

מדי שנייה אישה בוגדת בבעלה אי שם בעולם.. אנחנו בסל הכול חיות, בסיכומו של דבר. 

בתמורה לכרטיס חזרה לתוך זוגיות רעועה, המספר מוכן לחיות ולהסכין עם כל יחס מזלזל מצד אשתו:

הייתי מוכן לכל ההשפלות, לכל המכות, למען יד רחומה שתונח על השערות שלי או על לחיי, למען יד חיוך פשוט.

ובמקום אחר:

היא נזקקה לי בתור עד ובתור שעיר לעזאזל לסבל שלה, היא גבתה ממני מחיר בעבור הבגידה מדי יום וכמיטב יכולתה [...] במשך כל חיינו כזוג. עשיתי כל מאמץ לא לתת ביטוי לצורך שלי לחשוב גם על עצמי כדי לא לפגוע באלכס. כי הייתי מטורף עליה, על אלכסנדרין. מטורף. 

הישועה מגיעה בדמותה של נערה איטלקיה בשם אליצ'ה שהמספר פוגש במקרה (למעשה היא זו ש'מתחילה' עם המספר, כשהיא מבקשת ממלצר במסעדה למסור לו פתק בשמה: 'הייתי מאחוריך..'). 

המפגש עם אליצ'ה שולף את המספר באחת מתוך העגמומיות שמאפיינת את חיי הנישואין שלו ומשיבה אותו אל מחוזות האושר:

אני יודע שזאת קלישאה, אבל זה נכון. נדמה לי שאני מחזיק מראה. תחושת קרבה פתאומית של גילוי עריות כמעט כמעט, מין שיבה אל העצמי, אפשר לומר...

דמותה של אליצ'ה, בניגוד לדמותה של אלכסנדרה, אשתו של המספר, נותרת לאורך הרומן די מעורפלת: כמעט שאיננו 'שומעים' אותה או רואים אותה (למעשה, תיאוריה משתנים כמה פעמים לאורך הספר.) עם זאת, מיוחסים לנוכחותה כוחות מאגיים ממש:

אליצ׳ה הצילה אותי בלילה ההוא. כיוון שלא היה לה מושג באיזה עיוות כלאתי את גופי ואת נפשי במשך כל אותן שנים, כיוון שלא היה לה שום קשר לזה, כיוון שלא היו לה שום דעות קדומות עלי, שום איבה ושום רצון מודע להשפיל אותי, היא החזירה לי, מבלי משים, את הביטחון בעצמי. במחיצתה הרגשתי את עצמי שום גבר 

לדיכוטומיה הזו בין המאהבת/מלאכית והאישה/שטן מצטרף מימד בעייתי נוסף: לאורך הספר, על אף שאיננו מתייחס לכך בפירוש, המספר רומז לכך שאחת הסיבות לעימותים בינו ובין אשתו אלכסנדרין היא עניין של מזג.. או יותר נכון, עניין של גזע (אלכסנדרין שחורה, ואילו המספר שלנו אדם לבן.)

העימות בין השניים לובש מייד מימדים של עימות בין תרבותי; התנגשות בין שתי ציביליזציות, אם לשאול את המונח שטבע סמואל הנטינגטון:

אני חושב שסוף הסיפור שלנו הוא אולי תוצאה של עימות בין תרבותי מתמשך ונסתר מן העין. עימות בין לבן ושחורה, בין מערב ומזרח, אך גם בין גבר ואישה - עימות שלא ייתכן שלא יתקיים..

כך, על אף שנימה אקזוטית נלווית לתיאוריה של אליצ'ה האיטלקיה, עדיין מדובר באישה לבנה, מוכרת, 'בטוחה', ואילו  אלכסנדרין היא האישה הזרה, השחורה, המאיימת.. או כמו שמסכם זאת המספר, באופן פשטני למדי: ׳אי אפשר לחיות עם אישה שחרדים מפניה, שמפחדים ממנה אפילו במיטה.׳

כך או כך אתה לבד בעולם, לבד עם חלומותיך

המסר ששם פארג בפי מספרו הינו עגמומי ביותר: חיי הנישואין והזוגיות מתוארים כ'מעגל קסמים ללא מוצא', חדר חשוך אליו אנו נכנסים בביטחון אך איננו יודעים איך נצא ממנו.

אפשר להיות אומלל עד עפר, אפשר לסבול כמו חמור ולא להודות בזה בפני עצמך. אפשר להחזיק לעד בתקווה שבסוף נזכה באהבה. אפשר להתהלך באפלה כזאת במשך שנים, מתוך סירוב להכיר במציאות. להסתפק בשיירים ועוד לומר תודה. אפשר לאהוב את התליין שלך, כמו שאומרים.  

***

על אף כל האמור לעיל, המונולוג שפארג שם בפי מספרו הינו סוחף ומרתק את הקורא לכל משך הקריאה. ספרו של פארג נקרא בשקיקה ומעיד על יכולת כתיבה מיומנת ביותר. 

עריצותו של הזמן

התוודעתי לראשונה לסופר הצרפתי דויד פואנקינוס (David Foenkinos) לפני כמה חודשים, כשקראתי את ספרו האחרון, הזכרונות (Les Souvenirs), הרומן ה12 במספר שפרסם.

הזכרונות עוסק בהתפרקות מבנה-העל המשפחתי. בתחילת הרומן מתה סבתו של המספר, גבר צעיר בתחילת שנות העשרים שלו, והוריו גם מאיימים להתגרש. הרומן עוקב אחר הגיבור הצעיר והמבולבל וניסיונותיו לפצות על הריק שנוצר בחייו ולבנות את התא המשפחתי מחדש עם בחורה צעירה שהכיר.

לאחרונה ראה אור בעברית, בהוצאת כתר, תרגום ראשון של פואנקינוס, העדינות, הרומן השמיני פרי עטו של פואנקינוס (מאז החל את קריירת הכתיבה שלו בשנת 2001, פואנקינוס פירסם ספרים חדשים בקצב די מדאיג של למעלה מרומן לשנה. פול אוסטר, מאחוריך!) מיותר לציין שאת הספר תרגמה חברתי הפייסבוקית הטובה, לי עברון-ועקנין.

***

כמו הזכרונות, גם העדינות עוסק בשבר ובאיחויו, או במילים אחרות: בהרס האהבה ובקושי הרב שבבנייתה מחדשה, ובחזרה ל׳שפיות׳. 

יש החושבים שתשוקה מוכרחה להסתיים בטרגדיה

ראשית הרומן העדינות בפגישה מקרית שכמו נחרצה על ידי הגורל: פרנסואה ('הוא היה נתון לשלטונה העריץ של החושניות') ונטלי ('נשים ששמן נטלי נוטות בדרך כלל לנוסטלגיה') נתקלים זה בזו ברחוב ומן המפגש  פורחת זוגיות מושלמת, בלתי אפשרית כמעט:

אצלם נכחו עקבות של היום הראשון בכל הימים שבאו אחריו.

אך אהבה זו לא שורדת את עריצותו של הזמן ובמהרה חולף חתול שחור בדרכם: פרנסואה יוצא לריצת בוקר ולא שב. נטלי נהפכת בן רגע לאלמנה.. 'אישה שחיה בעולם שנעצר' - הזמן עומד מלכת והאבל והמלנכוליה שלעיתים קרובות מלווה אותו נותנים את אותותיהם בכל אחת ואחת מסמטאות חייה: 

אולי זהו טיבו של הכאב: עקירה לצמיתות מן המיידי.

אך לא הכל נורא אצל פואנקינוס. בתוך כל העגמימות האקזיסטנציאליסטית הזו יש גם לא מעט הומור (נו טוב, הומור שחור):

שטיחים הם גזר דין מוות לחושניות. ומי בכלל המציא את השטיחים מקיר לקיר?

וכן:

אחוזי ההתאבדות בשוודיה הם הגבוהים ביותר בעולם. הגירה לצרפת היא חלופה להתאבדות.

הישועה באה בדמותו של מרקוס, גבר שוודי לא מושך במיוחד (למעשה הוא מתואר כטיפוס די משעמם) שבכל זאת מצליח להסיר את השריון מעל לליבה של נטלי.


השינוי שחל בנטלי ניכר מייד:

העבר החל לאבד את צורתו, להימהל בהיסוסים, להתחבא תחת טלאים של שכחה. וזאת הייתה ההוכחה המשמחת לכך שההווה שב למלא את תפקידו.

***

לא אמשיך בתיאור העלילה של העדינות כדי לא לגלוש לספוילריות. אקדיש בכל זאת כמה מילים לכתיבתו של פואנקינוס..

העדינות, רומן קצר לכל הדעות (כ176 עמ') בנוי מלא פחות מ117 פרקים קצרצרים באופן שעשוי לתסכל את מי מאיתנו שרגילים לעלילה בעלת מבנה ליניארי, קוהרנטי.. 

פואנקינוס נוטה לקפוץ מנושא לנושא, להוסיף ולהחסיר מן הנראטיב המרכזי, לסטות מן העיקר או להוסיף לו רבדים מיותרים, להציג תמות חדשות שנותרות תלויות באוויר (לחלקן ישוב מאוחר יותר, אחרות יוותרו יתומות עד תום הרומן) עד כי עולה לעיתים במוחו של הקורא האפשרות שלמעשה הסופר מדבר פה עם עצמו.. או שאיבד עניין בסיפור המרכזי שלו, או שמא לא היה לו סיפור מרכזי להציג לקורא מלכתחילה?

פועל יוצא של כל זה: הקריאה בספריו של פואנקינוס כמוה כהתבוננות מבעד לחלונה של רכבת נוסעת. העצמים חולפים מהר, רובם אחידים וסתמיים, נטולי עניין אמיתי ווודאי יישכחו במהרה.. אך לעיתים נגלה לעין משהו יפהפה, איזשהו אובייקט שלוטש היטב עד כדי שלמות. אולם בשל המהירות בה הוא מוצג ואז מוסתר שוב, הקורא נותר וחצי תאוותו בידו.

עם זאת, יש בכתיבתו נימה סכרינית נעימה שלא מרפה מן הקורא וגורמת לו לחוג סביב משפטיו הקצרים כמסומא, כמו עש שנע במעגלים סביב האור, עד שתמה עלילתם, או אז יישאל את עצמו בפליאה: מי כיבה את האור? לאן נעלמו כל המילים?

בעומק מאורת הארנב

לאחרונה הבחנתי שניתן לסווג את הספרים שאני קורא לשתי קטגוריות: עגמומיים להחריד, מחד, ונגועים בהומור שחור, מאידך.

בקטגוריה הראשונה תמצאו ספרים כמו ריטואלים של סס נוטבום, דקדוק פיני חדש מאת דיאגו מאראני או התעלה מאת לי רורק; ואילו בקטגוריה השניה ספרים כמו Lobster מאת גיום לקבלה או ספרו של אנדרו אוהגן (בעל השם הבלתי אפשרי) The Life and Opinions of Maf the Dog, and of His Friend Marilyn Monroe.

בעומק מאורת הארנב (Down the Rabbit Hole) מאת הסופר המקסיקני חואן פאבלו וילהלובוס   (Juan Pablo Villalobosככל הנראה, לקטגוריה השניה.

הנובלה שכתב וילהלובוס ראתה אור במקסיקו לפני שנתיים, וכבר תורגמה לשמונה שפות. באנגלית מצא לו הספרון חיק חם בקרבה של הוצאה בריטית צעירה העונה לשם הקולע And Other Stories המקדישה את מלוא מרצה (יחד עם כמה הוצאות בריטיות צעירות אחרות כמו Peirene Press) למלאכת התרגום והוצאה לאור של ספרות בינלאומית, ולא דווקא כזו הנכתבת ביבשת (ע״ע אירופה).

במרכזו של הספרון הקצרצר הזה (כשבעים ומשהו עמודים), ילד בשם טושטלי (Tochtli, 'ארנב' בשפת הילידים המקסיקנים), החי עם אביו, ברון סמים ומנהיג כנופייה בשם יולקאו (Yolcaut, נחש פתן).

הסביבה בה טושטלי חי היא מצ'ואיסטית להחריד ואלימה, אולם וילהלובוס מציג את עולמו של הילד במכוון בצורה מבדחת ומחוכמת.

הנה כך מתחיל סיפורנו:

Some people say I'm precocious. They say it mainly because they think I know difficult words for a little boy. Some of the difficult words I know are: sordid, disastrous, immaculate, pathetic and devastating. There aren't really many people who say I'm precocious. The problem is I don't know that many people. I know maybe thirteen or fourteen people and four of them say I'm precocious

טושטלי מוצא לאוצר מילים המוגבל שבפיו מגוון שימושים מעניינים:

Hair is a dead part of the body [...] It's like a corpse you wear on your head while you're alive. And it's a devastating corpse that grows and grows without stopping, which is very sordid. 

וכן:

Sometimes Yolcaut speaks in enigmatic sentences. When he does that it's pointless to ask him what he means, because he never tells me. He wants me to solve the enigma.

עולמו של טושטלי מוגבל לתחומי הווילה של אביו. הוא אינו מורשה לצאת ממנה אלא במקרים נדירים, מחשש שאויביו של אביו ינסו להתנכל לו. על אף שזהו עולם תחום ומגודר, האלימות השוררת מחוצה לו מצליחה לחדור לתחומיו וקונה לה חזקה בתוך עולם המושגים של טושטלי, המורכב מרצח, סמים ומצ׳ואיזם ברוטאלי:

The French people are advanced because they're like us and even so they invented the guillotine. Whereas we use machetes to cut off heads. The difference between the guillotine and the machete is that the guillotine is devastating. With a guillotine you can cut off a head with just one slice. Whereas with a machete you have to do lots more slices, at least four. And with the guillotine you can make immaculate cuts, you don't even splatter blood around. 

באמצעות השיח הילדותי הזה, שאינו מבדיל בין רע וטוב, טושטלי מצליח לשרוד בעולמם האכזרי של המבוגרים.

כדי 'להגן' על בנו ולשמור אותו קרוב אליו, יולקאו מרעיף על טושטלי מגוון מתנות מוזרות: אוסף של כובעים מרחבי העולם, וכן אריות ונמרים, שדרים בחצר הווילה. אולם לחיות אלו נמצא מהר מאוד שימוש אחר:

We use the tigers for eating the corpses. And we use our lion for that too [...] I'm not supposed to know these things, because they're secrets Mitzli and Chichilkuali do at night. But in that way I think I'm precocious, in discovering secrets.

בשבחי גידול ההיפופוטמים

השפה הייחודית של טושטלי היא, כאמור, אחד מאמצעי הבריחה שלו מן העולם האכזרי בו הוא חי. אולם יש לו כמה אמצעים נוספים. אחד מהם הוא עולם הפנטזיה, הבא לידי ביטוי במשאלת ליבו התמוהה של הילד להיות בעליהם המאושר של זוג היפופוטמים ליבריים ננסיים, משאלה שבאמצעותה מנסה הילד להביא לידי אחיזה קטנה במשהו קונקרטי במציאות חייו הקשה:

Liberian pygmy hippopotamuses are on the verge of extinction. Extinction is when everything dies and it's not just for Liberain pygmy hippopotamuses. Extinction is for all living beings that can die.

אחיזה זו במציאות מתפרשת כמובן כניסיון להפגין שליטה במסלול חייו. האם יצליח טושטלי לחמוק מגורלו או שימעד וייפול אל עומק מאורת הארנב? כדי לגלות תצטרכו לקרוא בספרו של וילהלובוס.

שיר קינה למולדת אבודה

"אני פוחד ממך, גרמניה,/ מלה, שהומצאה לאבותינו, לא לנו,/ את ותקוותך הקטלנית,/ את בארון המתים שהושחר כפליים,/ גרמניה, מה אעשה בך, / לא-כלום, הניחי לי, לכי,/ גרמניה, את שוב סוקלת אותנו,/ את נמסה על הלשון הכפולה,/ על שני להבי / החרב המתהפכת, אני פוחד ממך,/ גרמניה, אני מבקש ממך, לכי,/ הניחי לי את השפה ולכי,/ את, שכבר הרקבת בין המְטרות/ ועוד לא מתת, מותי, גרמניה,/ אני מבקש ממך, הניחי לנו ולכי".
פרידריך כריסטיאן דליוס, מזמור שיר


אל הסופר הגרמני כריסטיאן קראכט הגעתי באיחור של למעלה מעשור.

אני זוכר את עצמי, עומד מול דוכן עם-עובד בשבוע הספר בכיכר רבין שבת"א, אי שם בסוף שנות העשרה שלי, ומרים את ספרו 1979, יחד עם עוד ספר שכבר שכחתי את שמו. כשניגשתי לשלם עבור שני הספרים נדחה התשלום ע"י חברת האשראי (עני ודלפון הייתי באותם הימים,) וכך נגזר גורלו של קראכט ונדחתה הקריאה בו עד לרגע זה.

אז ל1979 עוד לא הגעתי (כולי תקווה לעשות זאת בחודשים הקרובים,) אבל את רומן הביכורים של קראכט, ארץ פרומה, קראתי לאחרונה וברצוני לדווח על רשמיי פה.

ספרו של קראכט ראה אור בשנת 1995 בגרמנית תחת השם Faserland. 

במהותו, זהו יומן מסע, אודיסיאה שעורך המספר, אדם צעיר מן המעמד הגבוה שאיננו יודעים מה שמו, בחיפוש אחר דבר מה שאיננו מוגדר. אלא שבניגוד ליומן מסע קלאסי בו חווה הגיבור איזשהו שינוי או זוכה להבנה כלשהי - גיבור ארץ פרומה איננו לוקח חלק בהתרחשויות אלא יותר משמש כעד הצופה בנעשה סביבו (למעשה, יש הרגשה ברומן שכל פעם ש'קורה משהו', המספר מדיר את רגליו ממקום ההתרחשות וממשיך למקום אחר, שקט יותר..)

***

שם הספר הוא שיבוש, או עיוות אם תרצו, של המילה ׳מולדת׳ בגרמנית (Vaterland), אמצעי שבאמצעותו מעביר קראכט לקוראיו מסר חשוב במעוד מועד: תרבות הצריכה משבשת את השפה (ראו תחת ׳חברת הצריכה׳ מאת ז'אן בודריאר: אחד ממאפייניה  ההרסניים ביותר של תרבות הצריכה הוא חתירתה תחת עמודי התווך של התרבות, כשהיא מביאה לידי שיבוש מכוון של השפה.)


קראכט הגרמני, כמו ברט איסטון אליס האמריקאי (פסיכופת אמריקאי, גלאמורמה) ומישל וולבק הצרפתי (הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים), הם הילדים הרעים של הספרות האנטי-אידיאולוגית של שנות התשעים של המאה העשרים. זו ספרות אנטי-ממסדית, אנטי-ספרותית, אם תרצו. 

על אף שהכתיבה של השניים די שונה, ההשוואה בין קראכט ואיסטון אליס כמעט בלתי נמנעת (קראכט הואשם בהעתקה מאיסטון-אליס כבר עם פרסום ארץ פרומה, ובהקשר זה, מעניין לציין שספרו האחרון של איסטון אליס נקרא Imperial Bedrooms ואילו קראכט מתעתד לפרסם השנה רומן בשם Imperium.) זאת ועוד, הן ארץ פרומה והן אמריקן פסיכו עוסקים הרבה בניים-דרופינג (בעיקר של מותגים מתחום ההלבשה, אך גם של שמות של להקות ושל עיתונאים וגורואים של עידן התקשורת - תרבות המאדירה את ה׳שם׳ ומקריבה את מיטב מוחותיה על מזבח הלוגו.)

***

במהלך מסעו מצפון גרמניה ועד לדרומה, המספר עובר תהליך של התפוררות כשהוא משיל מעליו את כל שכבות הזהות המעטות שעטה מאז ילדותו. למעשה, כפי שמציין חנן אלשטיין באחרית הדבר מאירת העינים, ״ההתמקדות הליניארית היחידה ברומן היא פיזית, המעבר ממקום למקום. למעשה הספר מתאר התפרקות.״

המסע שעורך המספר ברחבי גרמניה כמו נכפה עליו, והוא חייב להיענות לו, כל עוד לא יימצא לו מקום לעצור ולנוח:

זה משהו שקשה להסביר אותו, אבל זה קצת ככה, כאילו אתה מוצא את המקום שלך בעולם. אין יותר מערבולת שאתה נשאב לתוכה, אין יותר הרגשה של חוסר אונים מול החיים, החיים שחולפים לידך, אלא זה כמו שלווה. כן זה בדיוק ככה: שלווה. השקט. 

בה בעת שזהו מסע (חיצוני) לחיפוש הזהות הלאומית החמקמקה, כך זהו גם מסע פנימי אחר הזהות העצמית. אלא שהתהליך פה הפוך: במקום לגלות משהו, לאורך הרומן הקצר הזה (כ-160 עמ'), המספר שלנו מצוי בעיצומו של תהליך הרסני שמהותו אובדן העצמיות (באמצעות אלכוהול, סיגריות וסמים - האין הסמים התגלמותה של התאבדות המודעות האנושית?).

בכל זה עוסק המספר שעה שתודעתו ניזונה מזיכרון קולקטיבי עמום של העבר הנאצי של גרמניה, זיכרון השב וצף גם במקומות הכי לא צפויים:

המטוס ממשיך לחוג מעל פרנקפורט, הוא כל הזמן צולל עוד ועוד דרך העננים, ואז אור השמש פתאום מרצד על הכנפיים, ואני מסתכל החוצה מהחלון, ואני לא יכול שלא לחשוב שהרגעים האלה שלקראת הנחיתה תמיד מזכירים לי את סצנת הפתיחה המדהימה של נצחון הרצון, כשהפיהרר הדפוק נוחת בנירנברג או באיזשהו מקום אחר, בכל מקרה הוא מגיע ככה מלמעלה ויורד אל העם. אני מתכוון, זה באמת עשוי ממש טוב, ככה כאילו אלוהים בעצמו שלח אותו למטה אל גרמניה, כדי לעשות שם סדר סוף סוף.הגרמנים בטח האמינו בזה אז, באותם הימים, באמת, זה עשוי בצורה כ"כ מתוחכמת.

ובמקום אחר: 

אני יודע, זה יישמע עכשיו מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים. 

גרמניה של שנות התשעים, לפי קראכט, איבדה את זהותה. דקה אחרי נפילת החומה וההיפתחות למערב - וההשתייכות הבלתי נמנעת לעולם שתהליכים של גלובליזציה מואצת כובשים אותו - גרמניה מוצאת את עצמה מבולבלת, חסרת זהות:


בבת אחת גרמניה כבר לא נמצאת יותר [...] כאילו שכל הארץ הקולוסאלית פשוט התאיידה [...] גרמניה היא רק מין תחושה מוזרה 

ארץ פרומה מתחיל כיומן מסע בין עריה של ארץ האבות, אך הוא מסתיים כשיר קינה לגרמניה, מולדת אבודה.