יום ראשון, 8 בינואר 2012

שיר קינה למולדת אבודה

"אני פוחד ממך, גרמניה,/ מלה, שהומצאה לאבותינו, לא לנו,/ את ותקוותך הקטלנית,/ את בארון המתים שהושחר כפליים,/ גרמניה, מה אעשה בך, / לא-כלום, הניחי לי, לכי,/ גרמניה, את שוב סוקלת אותנו,/ את נמסה על הלשון הכפולה,/ על שני להבי / החרב המתהפכת, אני פוחד ממך,/ גרמניה, אני מבקש ממך, לכי,/ הניחי לי את השפה ולכי,/ את, שכבר הרקבת בין המְטרות/ ועוד לא מתת, מותי, גרמניה,/ אני מבקש ממך, הניחי לנו ולכי".
פרידריך כריסטיאן דליוס, מזמור שיר


אל הסופר הגרמני כריסטיאן קראכט הגעתי באיחור של למעלה מעשור.

אני זוכר את עצמי, עומד מול דוכן עם-עובד בשבוע הספר בכיכר רבין שבת"א, אי שם בסוף שנות העשרה שלי, ומרים את ספרו 1979, יחד עם עוד ספר שכבר שכחתי את שמו. כשניגשתי לשלם עבור שני הספרים נדחה התשלום ע"י חברת האשראי (עני ודלפון הייתי באותם הימים,) וכך נגזר גורלו של קראכט ונדחתה הקריאה בו עד לרגע זה.

אז ל1979 עוד לא הגעתי (כולי תקווה לעשות זאת בחודשים הקרובים,) אבל את רומן הביכורים של קראכט, ארץ פרומה, קראתי לאחרונה וברצוני לדווח על רשמיי פה.

ספרו של קראכט ראה אור בשנת 1995 בגרמנית תחת השם Faserland. 

במהותו, זהו יומן מסע, אודיסיאה שעורך המספר, אדם צעיר מן המעמד הגבוה שאיננו יודעים מה שמו, בחיפוש אחר דבר מה שאיננו מוגדר. אלא שבניגוד ליומן מסע קלאסי בו חווה הגיבור איזשהו שינוי או זוכה להבנה כלשהי - גיבור ארץ פרומה איננו לוקח חלק בהתרחשויות אלא יותר משמש כעד הצופה בנעשה סביבו (למעשה, יש הרגשה ברומן שכל פעם ש'קורה משהו', המספר מדיר את רגליו ממקום ההתרחשות וממשיך למקום אחר, שקט יותר..)

***


שם הספר הוא שיבוש, או עיוות אם תרצו, של המילה ׳מולדת׳ בגרמנית (Vaterland), אמצעי שבאמצעותו מעביר קראכט לקוראיו מסר חשוב במעוד מועד: תרבות הצריכה משבשת את השפה (ראו תחת ׳חברת הצריכה׳ מאת ז'אן בודריאר: אחד ממאפייניה  ההרסניים ביותר של תרבות הצריכה הוא חתירתה תחת עמודי התווך של התרבות, כשהיא מביאה לידי שיבוש מכוון של השפה.)


קראכט הגרמני, כמו ברט איסטון אליס האמריקאי (פסיכופת אמריקאי, גלאמורמה) ומישל וולבק הצרפתי (הרחבת תחום המאבק, החלקיקים האלמנטריים), הם הילדים הרעים של הספרות האנטי-אידיאולוגית של שנות התשעים של המאה העשרים. זו ספרות אנטי-ממסדית, אנטי-ספרותית, אם תרצו. 

על אף שהכתיבה של השניים די שונה, ההשוואה בין קראכט ואיסטון אליס כמעט בלתי נמנעת (קראכט הואשם בהעתקה מאיסטון-אליס כבר עם פרסום ארץ פרומה, ובהקשר זה, מעניין לציין שספרו האחרון של איסטון אליס נקרא Imperial Bedrooms ואילו קראכט מתעתד לפרסם השנה רומן בשם Imperium.) זאת ועוד, הן ארץ פרומה והן אמריקן פסיכו עוסקים הרבה בניים-דרופינג (בעיקר של מותגים מתחום ההלבשה, אך גם של שמות של להקות ושל עיתונאים וגורואים של עידן התקשורת - תרבות המאדירה את ה׳שם׳ ומקריבה את מיטב מוחותיה על מזבח הלוגו.)


***

במהלך מסעו מצפון גרמניה ועד לדרומה, המספר עובר תהליך של התפוררות כשהוא משיל מעליו את כל שכבות הזהות המעטות שעטה מאז ילדותו. למעשה, כפי שמציין חנן אלשטיין באחרית הדבר מאירת העינים, ״ההתמקדות הליניארית היחידה ברומן היא פיזית, המעבר ממקום למקום. למעשה הספר מתאר התפרקות.״

המסע שעורך המספר ברחבי גרמניה כמו נכפה עליו, והוא חייב להיענות לו, כל עוד לא יימצא לו מקום לעצור ולנוח:

זה משהו שקשה להסביר אותו, אבל זה קצת ככה, כאילו אתה מוצא את המקום שלך בעולם. אין יותר מערבולת שאתה נשאב לתוכה, אין יותר הרגשה של חוסר אונים מול החיים, החיים שחולפים לידך, אלא זה כמו שלווה. כן זה בדיוק ככה: שלווה. השקט. 


בה בעת שזהו מסע (חיצוני) לחיפוש הזהות הלאומית החמקמקה, כך זהו גם מסע פנימי אחר הזהות העצמית. אלא שהתהליך פה הפוך: במקום לגלות משהו, לאורך הרומן הקצר הזה (כ-160 עמ'), המספר שלנו מצוי בעיצומו של תהליך הרסני שמהותו אובדן העצמיות (באמצעות אלכוהול, סיגריות וסמים - האין הסמים התגלמותה של התאבדות המודעות האנושית?).

בכל זה עוסק המספר שעה שתודעתו ניזונה מזיכרון קולקטיבי עמום של העבר הנאצי של גרמניה, זיכרון השב וצף גם במקומות הכי לא צפויים:

המטוס ממשיך לחוג מעל פרנקפורט, הוא כל הזמן צולל עוד ועוד דרך העננים, ואז אור השמש פתאום מרצד על הכנפיים, ואני מסתכל החוצה מהחלון, ואני לא יכול שלא לחשוב שהרגעים האלה שלקראת הנחיתה תמיד מזכירים לי את סצנת הפתיחה המדהימה של נצחון הרצון, כשהפיהרר הדפוק נוחת בנירנברג או באיזשהו מקום אחר, בכל מקרה הוא מגיע ככה מלמעלה ויורד אל העם. אני מתכוון, זה באמת עשוי ממש טוב, ככה כאילו אלוהים בעצמו שלח אותו למטה אל גרמניה, כדי לעשות שם סדר סוף סוף.הגרמנים בטח האמינו בזה אז, באותם הימים, באמת, זה עשוי בצורה כ"כ מתוחכמת.

ובמקום אחר: 

אני יודע, זה יישמע עכשיו מוזר, אבל אני אומר את זה למרות זאת: מגיל מסוים כל הגרמנים נראים כמו מאה אחוז נאצים. 

גרמניה של שנות התשעים, לפי קראכט, איבדה את זהותה. דקה אחרי נפילת החומה וההיפתחות למערב - וההשתייכות הבלתי נמנעת לעולם שתהליכים של גלובליזציה מואצת כובשים אותו - גרמניה מוצאת את עצמה מבולבלת, חסרת זהות:


בבת אחת גרמניה כבר לא נמצאת יותר [...] כאילו שכל הארץ הקולוסאלית פשוט התאיידה [...] גרמניה היא רק מין תחושה מוזרה 

ארץ פרומה מתחיל כיומן מסע בין עריה של ארץ האבות, אך הוא מסתיים כשיר קינה לגרמניה, מולדת אבודה.

2 תגובות:

  1. רשומה מעולה, ואולי בעידן הגלובליזציה, זהו שיר קינה לכל מולדת באשר היא מולדת, כמו שאני בבית ספר למדתי בשעורי מולדת והיום לומדים גיאוגרפיה... הריי יש פה תיאור שלו רק תחליף שמות ומקומות הוא מתאר כל מקום וכל אדם, אובדן הזהות מרמת המאקרו הלאומית מוביל בסופו של דבר גם לאובדן זהות ברמת המיקרו האישית... ויש להבדיל אלפי הבדלות פה ולא להתבלבל עם לאומנות... אחרי הכל אני סבור שזקוק אדם להשתייכות למוצא תרבותי רוחני כדי ליצור תשתית בריאה לזהות אישית , על זה אני מדבר...

    השבמחק
  2. הווווווו!!!!!!!!
    אני שמחה שבסוף מצאת את הטוב שבספר!!

    מאוד יפה!

    השבמחק